fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

voge מוטו24 רביעי מתחת לתפריט
קאברג שחורי 205 על 35
cristalino מתחת לתפריט xi
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
cristalino קובית צד xi
מטרו באנר שמאל הכי עליון
מוטוטאץ דקר
לרט
מידלנד שחורי 140 על 70
אישימוטו באנר קוביה שמאל
תמוז
לרט
עופר אבניר קוביה שמאל
HJC
MV קוביה
voge מוטו24 באנר
סטפן
אודי דגן 140 על 70
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון

במשקף ורוד – מתוק מתוק

במשקף ורוד – מתוק מתוק

מיס הילה

צילום: מיס הילה

 

"תשאל את הילד הקט שיצא
עם אביו ברחוב לטייל
מתוק לו מתוק לו ולו רק בגלל
אותה סוכריה על מקל
ראו גם שועל אל הכרם נכנס
מן הבוסר חמד ענבים
מתוק לו מתוק לו ולו רק בגלל
שהם כמו מים גנובים"

ריבה מזכירה לי את ניו-יורק. לא כל ריבה, רק ריבה שאני מכינה בעצמי.
הייתי חדשה בתפוח הגדול, בקושי חודש ואז הגיע חג ההודיה, הטנקס גיווינג (או כמו שתותי היה קורא לזה "תודה שנתתם"). תותי ידע שאני די לבד ואין לי עם מי לחגוג. אז מה אם זה לא החג שלי, מבחינתו מהרגע שהיגרתי לאמריקה זה הפך להיות גם החג שלי. תותי היה החבר הכי טוב של אחותי בצבא. הם שירתו ביחד, הוא ניסה להתחיל איתה והיא הסבירה לו שנטיותיו המיניות לא ממש כוללות נשים ועל זה הוא עד היום מודה לה מקרב לב. בעצם, היא הייתה האדם הראשון שהסביר לו שהכאב בצוואר זה פשוט הקולבים שלוחצים בארון. אז תותי יצא מהארון.

"מתוק, מתוק
הוא טעם החיים
אם רק יודעים כיצד לטעום
אם רק יודעים
מתוק, מתוק
בלי "למה", "איך" ו"אם"
אם רק יודעים
אם רק יודעים
מתוק, מתוק
בלי "למה", "איך" ו"אם"
מתוק, מתוק
הוא טעם החיים
מתוק – הוא טעם החיים
מתוק – אם רק יודעים כיצד לטעום
מתוק – אז בוא נתחיל עם זה היום"

לחג ההודיה הזה הוא היה מוזמן לחבר טוב שלו, לִי וגרר אותי איתו. לִי  היה איש רב פעלים: שף, ספּר, הארליסט, אומן וחיית מסיבות בשנות השמונים ולהערכתי היה אז כבן 50 פלוס. חוץ מתותי לא הכרתי שם אף אחד. זה לא שאני ביישנית או משהו כזה, אבל הרגשתי לא נוח לבוא לחג לאנשים שאני לא מכירה. ועוד בידיים ריקות. מאוד פולני מצידי. גנטיקה, אי אפשר להילחם בזה. תמיד אני חוגגת את החגים עם עוד 30 אנשים אצל אמא שלי או מקסימום אצל הדודים ואני זו שמארחת את כל הילדים האבודים שאין להם לאן ללכת.
אז מכיוון שלא רציתי לבוא בידיים ריקות הלכתי לחנות של הכל בג'ובה, קניתי מלא צנצנות קטנות ומעוצבות (הן היו 2 בג'ובה) ובסופר קניתי כל מיני פירות יפים. אל הבית של לִי הגעתי עם קופסה מלאה בצנצנות קטנות עם סרטים משובצים בכל צבעי הקשת, כיאה לגיי פרנדלי. היו בצנצנות ריבות של ענבים (אדומים וירוקים), עגבניות שרי, קיווי, אפרסקים ומשמשים שלדעתי זו הריבה הכי טעימה בעולם כולו!. לִי היה בהלם מהמתנה. מסתבר, שאצלם לא מביאים מתנות לחגים שאין בהם מתנות כחלק מהחג (למשל, בכריסמס), בטח שלא לכל המשתתפים. בשמחה הם בחרו כל אחד את הריבות שהוא הכי אוהב. לכל אחד הייתה ריבה שהוא אהב.

"תשאל אות אותו הדייג
היושב מול הים המלוח לבד
בכל זאת מתוק לו ולו רק בגלל
הדג היחיד שלכד
תשאל את מוכר הפירות שבשוק
שדבר לא מכר כל היום
בכל זאת מתוק לו ולו רק בגלל
מנת אבטיח אדום"

כל הארוחה הייתה משונה עם טיפוסים לא מהעולם הזה. היה את תותי שלי: הומו, ספר, מקועקע שלובש המון בגדי עור ונלחם קבוע במשקל היתר, עקב אהבה עמוקה לחיים הטובים ולאוכל של לִי.

שרה – טקסנית מטורפת, אשתו של תותי מול רשויות ההגירה בארה"ב. מהתסכול שלא תינשא באמת היא עשתה קעקוע של טבעת יהלום על האצבע. מעבר לזה, כל ס"מ בגוף שלה היה מקועקע. היא גם הייתה השותפה של תותי ובסופו של דבר יום אחד היא עלתה על מטוס ונעלמה אי שם בטקסס, קצת אחרי שתותי קיבל את הכרטיס הירוק המיוחל.

רון –  לקוח של לִי (או משהו כזה) הומו נשי בן עשרים וכלום שהסביר לי איך אני צריכה להתאפר והדגים לי על עצמו עם האיפור שהוא מצא אצל לִי באמבטיה. הוא היה יפה כמו בחורה.

דנה –  החברה הכי טובה של רון. היא בת קרוב לשישים ונראית כמו סינדי לאופר בשנות ה-80. אותם הצבעים בשיער, הלבוש האייטיזי ובכלל, היא כל-כך התאימה לרוח של לִי. הם הכירו באותו הערב ועד היום הם החברים הכי טובים בעולם.

"תשאל את הזוג האוהב שיצא
עם הלילה אל חורש וגיא
מתוק לו מתוק לו ולו רק בגלל
אותה נשיקה בחשאי"

בשלב כלשהו ישבתי בסלון המעוצב של לִי והסתכלתי על כולם מהצד. פתאום לִי ניגש ומתיישב לידי. "ספרי לי על עצמך", הוא מבקש. התחלתי לספר לו מה למדתי, איפה גרתי, על הגירושין ובמילה וחצי הזכרתי למה הגעתי לארה"ב ועוד קצת על הצבא. "ומה עם אופנועים?" הוא שאל.
"איכס! חבורה של מטורפים!" עניתי לו ופרטתי בפניו את משנתי שכללה ג'יפים גדולים או לפחות מיני-מיינור מעוצבת. לא משנה מה, העיקר שיהיו לזה 4 גלגלים ודלת. לִי משך אותי ביד, כמעט גרר אותי, לגראז' למטה לראות את ההארלי שלו. אין ספק שהוא היה יפה! אבל מבחינתי פה זה נגמר. לִי התחיל לספר לי כמה זה הארלי מקורי משנות השמונים (איש, אתה תקוע באייטיז!), כמה כל החלקים שלו מקוריים (נו, אז?) וכמה הכלי הזה נדיר (סליחה, אבל כבר סיכמנו שאני בקטע של מכוניות חדשות). חייכתי בנימוס וחיכיתי שנעלה לדירה ונמשיך לנשנש את האוכל המדהים שהוא עשה.

"תשאל גם אותי ביום קיץ כחול
איך מתוק לי בלב או בפה
מתוק לי מתוק לי ולו רק בגלל
שזהו סתם בוקר יפה"

פתאום דלת הגראז' נפתחה. אני בוהה בה עולה ואז קולטת בזוית העין את לִי מושיט לי קסדה שחורה. היום אני יודעת שזו הייתה קסדת חצי. היום אני גם יודעת לעולם לא לרכוב עם כזה צ'יקמוק על הראש. בלי לחשוב בכלל הושטתי את היד, לקחתי את הקסדה וחבשתי אותה על הראש. לִי התיישב על האופנוע ואני, כמו בובה על חוט שלא מצליחה להתנגד, עליתי על האופנוע וחבקתי את לִי (בחיי, אני חייבת לשתות פחות אלכוהול במסיבות עם אנשים שאני לא מכירה). אני אפילו לא זוכרת איך עליתי על האופנוע, אני רק זוכרת שלִי סידר לי את הרגליים על הרגליות והתחיל להתגלגל לעבר הדלת. פנינו ימינה והתחלנו לנסוע. כל מה שאני זוכרת מתחילת הנסיעה זו את הרוח הקרה בפנים, סובבתי את הראש וראיתי את דלת הגראז' נסגרת, כאילו מעצמה.
ימינה… שמאלה… לִי פונה, מסביר לי איך לנטות איתו בסיבובים, לא להילחם בו. אני מחבקת אותו חזק מפחד. הוא קצת מאט, משחרר לי טיפה את הידיים, מחייך וממשיך לנסוע. אין לי מושג למה, אבל החיוך שלו הרגיע אותי. כאילו בשנייה נעלמו לי כל הפחדים!
בתוך כמה דקות עלינו על הכביש המהיר. לִי התחיל להאיץ ו… הדליק מוזיקה! לא היה לי מושג מאיפה המוזיקה הגיעה, אבל היא הקיפה אותי מכל הכיוונים! בוי ג'ורג, מדונה, סינדי לאופר, פול יאנג ועוד… כל שירי האייטיז שלא שמעתי יובלות. לִי ואני התחלנו לשיר. שני מטורפים נוסעים עם הארלי דיווידסון על גדות ההאדסון ושרים בקולי קולות Papa don’t preach…I’M KEEPING MY BABYYYYYYYY
זו הייתה הרכיבה הראשונה שלי על אופנוע.
מי ידע שזו תהיה תחילתה של ידידות מופלאה?!

*מתוק מתוק, מילים: אילן גולדהירש

 

 

6 תגובות ל במשקף ורוד – מתוק מתוק

  1. טורייך מלאי חן. ואני עוקב בהתמדה. הפעם, לתחושתי. סטית לחלוטין מהנושא. אם האופנוע מוזכר בשורה אחת בסוף הסיפור המייגע הזה.הכותרת:האופנוע הראשון שלי!!! נעלם כאן. אמשיך לקרוא בדבקות.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל