fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
קאברג שחורי 205 על 35
אודי דגן מתחת לתפריט
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
עופר אבניר קוביה שמאל
לרט
לרט
מידלנד שחורי 140 על 70
מוטוטאץ דקר
אישימוטו באנר קוביה שמאל
תמוז
MV קוביה
HJC
voge מוטו24 באנר
סטפן
אודי דגן 140 על 70
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון

במשקף ורוד – הילד הכי קטן בכיתה

במשקף ורוד – הילד הכי קטן בכיתה

מיס הילה

צילום: Zoobri photo team

צילום: צידקי ממן

פעם גראצ'ו מרקס אמר: "אני לא רוצה להיות חבר במועדון שמקבל אנשים כמוני". מסתבר שאני שונה ממנו. מאוד. אחת הסיבות שרציתי ויסטרום היתה בגלל המועדון של הכלי הזה. בטיול הקודם אליו הם יצאו הייתי טרייה מדי על הכלי, פחות משבוע, פוחדת ממנו פחד מוות, לכן לא נראה לי שזה לעניין לרדת איתם יחד את מעלה העקרבים. אז למרות שלא מזמן נפל עליי האופנוע וקצת הושבתתי מלרכב עליו לכמה ימים (הסיפור המלא יבוא בפעם אחרת), כשחזרתי לרכיבה, אז היתה לי רגרסיה נוראית ופחדתי ממנו עוד יותר אפילו מאשר ביום הראשון שלי עליו.
אז כל מיני חברים דחפו ושכנעו והחלטתי לצאת. מה כבר יכול להיות? זה בסך הכל רכיבה לירושלים, משם יורדים לים המלח, כביש הבקעה לגלבוע וחוזרים מואדי ערה וכביש 6. האו רונג איטס כן גט? אז איט כן.

"הייתי הילד הכי קטן בכתה,
הכי קטן בשיעור
והכי קטן בהפסקה"

המפגש הרשמי היה בתחנת הדלק בלטרון. קבוצה קטנה של חברי המועדון נפגשה בירידה מדרך השלום בתל אביב ומשם רכבו יחד ללטרון ואיתם יצאתי לדרך. עוד לא הספקתי להגיד ג'ק (שלא לדבר על רובינזון) ומצאתי את עצמי רוכבת לבד, כשהם משאירים לי אבק בקושי. שלא תבינו לא נכון, רכבתי על 120-130 (אני עדיין פוחדת ממנו, בל נשכח). למזלי, יום קודם אורן המקסים הגביה לי את המשקף, כך ששרירי הצואר שלי נאבקו פחות עם הרוח. לכל אורך הדרך עקפו אותי כל מיני ויסטרומים בצבעים שונים ומשונים.
כשהגעתי ללטרון נִגלה לעיני מחזה מדהים – עשרות כלים מאותו הסוג, אני מניחה שהיו שם קרוב למאה כלים. זה מן רגע כזה בחיים בו אתה מרגיש שאתה חלק ממשהו בו מתנפח לך החזה ואתה פשוט נקודה קטנה בציור ענק ומפואר. כמו בתמונות של טוניק ספנסר, רק עם בגדים.

 "בסוף השנה
כשהיו מצלמים
ואני, הנמוך
תמיד עומד בסוף הילדים
על ארגז הפוך"

אחרי תדרוכון קצרצר מפי יעקב, יו"ר המועדון, יצאנו לדרך כשכולי משקשקת מפחד, אבל משדרת פאסון. מהשמועה שרצה עד היום, שכנראה אני האישה היחידה על ויסטרום בארץ כרגע, הסתבר שאף אחד לא מכיר עוד אישה על ויסטרום. היתה את שרית, אבל הבנתי שעכשיו היא לא רוכבת.
עלינו על כביש ירושלים-ת"א, כשבראשי כל הזמן יש את ההסברים של אורן על תנוחת הגוף, על ההטיות ובלי מוזיקה. הוא ניתק לי את האוזניה ואמר לי שכשאדע לרכב טוב הוא יחזיר לי אותה. אני חייבת לציין שהנסיעה עברה הרבה יותר טוב מהנסיעות הקודמות (כנראה שכשלא נאבקים כל היום עם הכידון, אז הגוף פחות מתאמץ). מעבר לזה שהוא רכב אחרי, מה שהקנה לי ביטחון נוסף.
לכל אורך הדרך כשעקפתי כלים מהקבוצה או כשהם עקפו אותי, אנשים צפרו והרימו אצבע כמו "לייק". מאוד מצאה חן בעיניהם העובדה שאני אישה-רוכבת, מה שחימם את הלב ותרם לקבלת הפנים החמה שעטפה אותי ברוב היום הזה.
תיק תק עברה הרכיבה עד מנזר סנט ג'ורג', בכניסה לואדי קלט. בירידות לואדי התקשתי מעט אז הורדתי הילוך, התרכזתי בפניות והתמודדתי לא רע (בדרך חזרה, אגב, הכל הלך כבר הרבה יותר טוב, חלק ומהר). אחרי סיורון קטנצ'יק והסבר חביב מבוצי (דוד בצלאל המלך. זכרו אותו, הוא האקדח שיופיע שוב במערכה השלישית), עלינו שוב על הבהמות והמשכנו לנסוע עוד כמה דקות עד צומת אלמוג שם ישבנו בצל עצי השיטה לאכול ארוחת בוקר שאנשי "עופר-אבניר" פינקו אותנו בה.

"הילדים הגבוהים עומדים בשורה
ופתאום אני מטר ועשרה
ראשי נוגע בחגורה של המורה"

אורן כל הזמן דחף אותי להיות די בתחילת הטור ולא בסופו, כדי לא להגיע הרבה אחרי כולם, מה שאיפשר לי לראות נחש אדיר של בהמות לפני ונחש אדיר נוסף מאחורי. איזה מחזה מרהיב שזה. אחד הדברים שביעסו אותי, זה שלא יכולתי לצלם את המחזה. בכלל, איך אפשר להעביר את התחושה המדהימה הזו שמרחיבה את הלב? זה לא שלא רכבתי בקבוצה עד היום, אפילו רכבתי בקבוצות גדולות יותר (סמנטיקה, קבוצה של 150 כלים מאוד דומה לקבוצה של 100), אבל לא כשכווווולם אותו הדבר. באנדרטת הבקעה גם הצטלמנו בכמה תמונות קבוצתיות שבוצי (לא, זו עדיין לא המערכה ההיא) מצלם ודופק פזצ"טות כדי להספיק לכוון, לשים על טיימר ולהיכנס לתמונה.

עד לשם הגעתי רעננה, משוחררת, מרגישה לא רע על הכלי. לא התעייפתי מהרכיבה בניגוד לפעם הקודמת שבה רכבתי 60 ק"מ והגעתי שפוכה הביתה.
מאנדרטת הבקעה הוחלט לשנות מסלול; במקום לחזור לכביש הבקעה ולרכוב משם, פנינו ימינה לכיוון מעלה אפריים, חמרה, חמדת עד צומת מחולה ומשם לכביש הבקעה עד כביש 667, לתצפית על עמק בית שאן.
בהתחלה הרכיבה הייתה נפלאה. חלקה, זורמת ולא מעייפת. לאחר כרבע שעה הגעתי מהר מדי לסיבוב של 90 מעלות. הרבה יותר מדי מהר, כשמולי ואדי עמוק, עד כדי כך שלא ראיתי את התחתית שלו. התנפלתי על הבלמים והתחלתי להוריד הילוכים כמו מטורפת! הזנב של הבהמה התחיל לכשכש וכבר ראיתי את עצמי עפה לקיבינימט מעבר לגדר. אין לי מושג איך, אבל הסכלתי לתוך הסיבוב ומצאתי את עצמי עוברת אותו, אמנם מאוד מאוד מאוד קרוב לגדר, אבל לפחות בצד הנכון שלה. הלב דפק לי בקצב הסמבה, הזעתי כמו באמצע אוגוסט והנשימה שלי היתה מהירה ושטחית. מאותו הרגע כל הגוף שלי הוקשח וחזרתי לרכוב נורא ואיום. מלהיות בין הראשונים הגעתי להיות אחרונה. בעצם, לא אחרונה – מאחורי היו בועז (שקנה איתי באותו היום ויסטרום, כך שהוותק שלנו זהה) שקלט שמשהו לא טוב קרה לי וראה שהרכיבה שלי הואטה משמעותית ובוצי (הנה המערכה השלישית!) שהיה המאסף. לפני כל סיבוב האטתי משמעותית, לא הצלחתי להטות את האופנוע, אפילו לא במעלה אחת, רוב הרכיבה עברה על הילוך ראשון-שני ולעיתים רחוקות על הילוך שלישי. לכל סיבוב שהגעתי כל הגוף שלי התכווץ, התפללתי לאלוהים ועשיתי הכל רק כדי לשרוד את הסיבוב. חשבתי שאוטוטו זה סוף הכביש ואראה את כולם, אבל הכביש הזה המשיך עוד… ועוד… ועוד…
שלא תבינו לא נכון, בימים כתיקונם כביש טכני שכזה זה גן-עדן לאופנוענים, רק בגלל הסיבוב ההוא בשבילי זה היה גיהנום. מה גיהנום, אחת הסיטואציות הקשות בחיי.
אז למה לא עצרתי והעליתי את הבהמה על רכב החילוץ? כי יכולתי. אני מניחה שאם לא היה מאחורי רכב חילוץ, אם לא היתה לי את האפשרות של לעצור, לעלות לרכב ממוזג ולהמשיך, אז היה לי הרבה יותר קשה.

כשהגענו למחסום אחרי צומת מחולה עצרתי וביקשתי מבועז שירכב לפני. אני התכוונתי שהוא ירכב לפני, כדי שאראה את העיקולים בכביש טוב יותר, שאראה מתי הוא מאיט ומתי הוא מאיץ וכדי שאראה מאיזה צד הוא תופס את העיקולים והפניות. בועז חשב שאני פשוט משחררת אותו מהרכיבה האיטית, אז הוא עקף אותי ובתוך שלוש שניות נעלם בעיקול הבא. חשבתי שאני פורצת בבכי באותו הרגע. עם כל כמה שהיה לי חם, קשה ורע, אז גם הרגשתי נטושה, אפילו שבוצי לא זז ממני מ"מ.
הטעות שלי היתה זה שלא עצרתי בצד, נחתי קצת והמשכתי. אני מניחה שאם הייתי עושה זאת, אז כל אותם 90 הק"מ שעברתי בתוך גיהנום היו הופכים להיות משהו אחר, אולי לא גן-עדן, אבל בטח לא גיהנום.

"בלילה הייתי בוכה לי
בתוך השמיכות
אלוהים, תעשה שלא יסתירו לי
ושאוכל לראות"

אחרי אחד העיקולים היתה עליה קטנה והופ, ראיתי מולי את עדר נהגי הפרדות חונות בין העצים. לאט לאט עצרתי את האופנוע על השול הימני של הכביש. ירדתי מהכלי והתיישבתי על הרצפה. מה התיישבתי? נזלתי לגמרי. שרה, שראתה שמשהו לא בסדר, ניגשה אליי וחיבקה אותי מן חיבוק כזה של אמא, כך שפשוט התפרקתי לה בתוך הידיים; בכיתי כמו ילדה קטנה בכי חזק כזה, בכי שאי אפשר לעצור, בכי של טראומה נוראית. בוצי עמד מהצד כל הזמן ובדק שאני בסדר. אני לא יודעת כמה אני יכולה להוריד בפניו את הכובע, אבל אני בטוחה שזה לא יהיה מספיק.
מישהו הביא לי כוס מים, מישהו אחר הביא כוס מיץ ומישהו שלישי הביא כוס מיץ דיאט, כי "היא אישה, אז בטח היא בדיאטה". אגב, אין לי מושג מה בסוף שתיתי, אני רק זוכרת שזה היה קר. אחרי שנרגעתי וקינחתי את האף עם חצי חבילת טישואים, הלכתי לשבת על סלע בצל עץ זית עתיק. שרה שלחה אליי את אורן, שאיך שהוא התיישב לידי, אז מיד שוב פרצתי בבכי. קצת אחרי שהצלחתי להרגע (שוב), אז כולם התחילו לעלות על הכלים.

כדי לא לעכב את האנשים הוחלט שאני יוצאת בין האחרונים, גם כדי שאנוח עוד קצת. בכל מקרה עמדה לפנינו רכיבה קצרה של חצי שעה או פחות. דודי (שהוא מורה לנהיגה כבר איזה 30 שנה) ושרה רכבו בראש, מאחוריהם אורן (שמכיר את הכביש כמו את כף ידו) והוא סימן לי לפני סיבובים איך לקחת את הסיבוב, מתי להאט ומתי להוריד הילוך, מאחורי רכב בועז ומאחוריו בוצי, המאסף הנאמן. את הכביש הזה כבר ירדתי הרבה יותר טוב! טוב, זו לא חכמה כשיש לפניך מורה לנהיגה ומדריך, אבל אני עדיין גאה בי.

כשהגענו להפסקת הצהריים ניגשו אליי המון רוכבים ואמרו לי שהם כל-כך גאים בי שלא נשברתי ושלא העליתי את הבהמה על רכב החילוץ. הרכיבה הביתה כבר היתה הרבה יותר קלה. דודי ושרה בראש, אחריהם אורן ומאחורי איתי.
היום בבוקר כשהתעוררתי, אז גם בתיבת המסרים של תפוז וגם בפייסבוק חיכו לי המון הודעות של תמיכה, עידוד ופרגון. אז כן, זה תענוג להיות חלק מקבוצה כל-כך תומכת ומקסימה!
היום אני גאה להגיד שאני חלק מגדוד רוכבי הפרדות.

*הילד הכי קטן בכיתה. מילים: יהונתן גפן

צילום וידאו: בועז אורדן

8 תגובות ל במשקף ורוד – הילד הכי קטן בכיתה

  1. אף אחד לא יסתיר לך, לא תעמדי על ארגזים, אף אחד לא יסתיר לך. ועל החגורה של המורה…. זה כבר בטיול הבא, במבחן דאן שלוש.

  2. ועלייך אמרו חכמינו: "זה הקטן גדול יהיה"

  3. לאט לאט את מתקדמת ומרתקת. כבוד ענקיץ בהצלחה ובזהירות.

  4. היי הילה! אני גם רוכב די טרי על ויסטרום (מינואר). בשבת של הטיול, אנמי לא הצטרפתי כי העדפתי לבלות עם אשתי שרוכבת על בורגמן ונסענו לטיול בצפון עם חברים. מה שלא ציינת בכתבה שלך, זה זהיה חם באותה שבת. אפילו חם מאד! וגם אני, חשתי בטיול שלנו שאני פשוט לא יכול להמשיך. הרגשתי עייפות, ראייה מטושטשת וכל הביטחון המועט שנרכש במהלך מספר חודשי הרכיבה שלי, אזל ונעלם. טוב שלא נשברת וטוב שהמשכת לרכב ואל תתייאשי! הביטחון יחזור!
    כמו כן, אני חושב ששנינו עברנו ניתוח מסויים שככל הנראה גם כן משפיע, אם תרצי לדבר, אשמח! 0505885548. ד"א, ד"ש מבועז!

  5. הילה אין מצב שאת רוכבת על אופנוע שאת פוחדת ממנו! המגע שלך עם הכביש הוא בגודל של 2 כרטיסי אשראי… אין מקום לטעויות. לפני שאת מצטרפת לטיולי המועדון את חייבת לעבוד בראש וראשונה על היכולות שלך ברכיבה. מצאי לך מגרש חניה באיזור תעשיה שננטש בסופ"ש והתאמני על עצירות חרום,פניות לתוך סיבוב על המעצורים החלפת הלוכים האצה מתוך פניה וכדומה.כל זאת בכדי להכיר את המגבלות שלך על הויסטרום שיכול ללכת הרבה יותר רחוק ממה שאת מדמיינת… בהדרגה עם קבלת הביטחון להגביר את הקצב עד כמה שניתן. כמו כן אין לי מילה רעה על פעילות המועדון. לרכב בקבוצה שבה 100 אופנועים זה לא לעניין ומסוכן למרות האטרף שכולם על אותו אופנוע והמוזיקה שבוקעת מהמנועים… במידה ורוכבים בשורה עורפית "הנחש" הזה עובר את ה2 קילומטר…את רוכבת בתוך קבוצה ענקית של רוכבים שאת לא מכירה את סיגנון הרכיבה שלהם .חלקם רוכבים בקצב מאד איטי וחלקם טסים קדימה כפי שקרה לך. מנסיוני הצנוע כ 35 שנה באוכף קבוצה צריכה למנות לא יותר מ 6 אופנועים שעליהם רוכבים שאת מכירה את סגנון הרכיבה שלהם ואת יודעת בדיוק איך כל אחד מהם מגיב. זו הסיבה שאני לא רוכב במסגרת המועדון ניסיתי פעם אחת בטיול לכרמל ולא התאים לי. יותר מידי רוכבים "בערמה" אחת. לדעתי צריך לשנות ,לחלק את כולם לקבוצות יותר קטנות קובעים נקודת מפגש שאיליה אפשר להגיע אפילו מצירי תנועה מנוגדים לאותו היעד.את הפעילות המשותפת מבצעים לאחר שכולם מגיעים.
    במידה ומגן הרוח עדיין לא מסתדר לך כנסי לאתר http://www.madstad.com אצלי זה פתר את הבעיה. מאחל לך עוד הרבה טיולים מהנים חיים טובים ומאושרים!

  6. יש אופנועים יותר מתאימים למתחילים. אפילו דוקאטי מונסטר יותר מתאים, הונדה CBF, וכדומה. הסוזוקי הזה פשוט בהמתי מידי לרוכבים מתחילים.

  7. אף אחד לא נולד רוכב ותמיד יש רמות שונות.
    לא קרה כלום.
    לצערי ליוותי את אבא שלי למנוחות ולא הייתי שם בטיול אבל אספר סיפור:
    פעם מזמן מזמן אחרי אלפי ק"מ של רכיבה בטיול קטנועים לצפון (על גוימקס 250) בדרך חזקה קבלתי פיק ברכיים לא ברור שליוה אותי כל הדרך חזרה למרכז, ולא חרגתי מ 80 קמ,ש וימין הכביש ושימות העולם.
    דברים כאלו קורים אז מה. למחרת עליתי על הכלי והמשכתי לרכוב וכל השאר הסטוריה.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל