fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

voge מוטו24 רביעי מתחת לתפריט
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
אודי דגן מתחת לתפריט
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
מוטוטאץ דקר
לרט
מידלנד שחורי 140 על 70
לרט
אישימוטו באנר קוביה שמאל
עופר אבניר קוביה שמאל
תמוז
אודי דגן 140 על 70
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
HJC
voge מוטו24 באנר
סטפן
MV קוביה

הישבן מברזל, הרוכבת מפלדה- (ת)הילה משלנו

הישבן מברזל, הרוכבת מפלדה- (ת)הילה משלנו

gam gam

צילום: iec

כשאריק, ממערכת דו"גרי, מחליט לשלוח אותי למשימה חדשה הוא בדרך כלל שולח SMS. הפעם, כשהטלפון שלי צילצל והמספר של אריק היה על הצג ידעתי שזה עומד להיות רע. רע מאוד. "אנחנו רוצים שתצאי לעשות את ה-Iron Butt" הוא אמר. ואני לא נזקקתי ליותר משבריר שנייה בשביל להגיד "לא!" 

יומיים אחר כך טילפנתי אליו. "בסדר". אמרתי. "אני מסכימה לנסות. אני מבטיחה להתחיל אבל אני לא מבטיחה לסיים". 
"תעשי כמה שאת יכולה". הוא ענה לי. וזהו, כבר לא הייתה דרך חזרה. 

מה זה בכלל ה- Iron Butt הזה? 


למי מכם שלא יודע מהו ה-Iron Butt, אז נספר שמדובר באתגר רכיבה רשמי של ה-Iron Butt Association, "אגודת ישבן הברזל" שמעניקה תעודה רשמית לכל רוכב שמצליח לסיים 1000 מייל (1609 ק"מ) מוכחים בפחות מ-24 שעות. זה נשמע פשוט, אבל זה ממש לא. המסע צריך להיות מתועד בדקדקנות. על כל נקודה שנרכבה חייבת להיות "הוכחה חזקה" שהיא בוצעה ואסור באיסור חמור לרכב על אותו כביש פעמיים. 
את שני התנאים הללו בכלל לא קל לקיים בארצנו הקטנטונת. קשה מאוד לרכוב 1609 קילומטר מבלי לחזור על אותו הכביש פעמיים ולצורך כך צריך לעבור את כל הארץ מלמעלה למטה ובחזרה בזיגזג.
 ואיך "אגודת ישבן הברזל" תדע שאכן רכבתם את המרחק הזה בפועל? אז ככה: בכל כביש שבו אתם עוברים אתם צריכים לעצור בתחנת דלק ולהביא קבלה על מילוי דלק כהוכחה לכך שאכן הייתם שם. להזכירכם, על הקבלה מופיעה גם שעת מילוי הדלק אז תשכחו מקומבינות. מבינים את זה? בכל פניה צריך לעצור לתדלק בשביל לתעד את הפניה. זה הרבה מאוד תדלוקים. הרבה מאוד מאוד. האמת שלפעמים הרגשנו שאנחנו מתדלקים את האופנועים יותר מאשר אנחנו רוכבים.
אבל זה כבר מקדים מעט את המאוחר. ניקח צעד לאחור. 
 

האופנוע שמתחת לתחת 

ההכנות לרכיבה התחילו שבועות לפני היציאה לדרך בתכנון מסלול קפדני. אני הצטרפתי בשלב מאוחר יותר כאשר המסלול כבר נקבע כולו. התכנון מזכיר תכנון של מסע צבאי יותר משהוא מזכיר טיול אופנועים: קבצי אקסל מחשבים את המרחק מנקודה לנקודה, מהירות ממוצעת וכמה זמן יש לנו לכל עצירת תדלוק והכי חשוב – מהי השעה שצריך להגיע לאותה נקודה על מנת לעמוד בזמנים הקצובים. 
חברת מאיר, יבואנית הונדה, נתנה לי את חסותה לרכיבה ושמה אותי בדילמה לא קלה: הונדה העמידה לרשותי את כל מגוון האופנועים שלה – החל מה-PCX, דרך כל אופנועי התיור המעולים שלה, ממשיך באופנועי הספורט המגרים ועד לפיורי המרשים. 
כמה ימים לפני המסע הגעתי לרחוב שבח "למדוד" אופנועים. ההתלבטות קשה. התלבטתי מאוד בין ה-NC700, הקרוסראנר וה-CB500X. שלושתם מתאימים לי מבחינת המימדים, תנוחת הרכיבה ומיגון הרוח. אבל בסופו של דבר לא היה זה מיגון הרוח שהכריע את הבחירה אלא הרוח של האופנוענות. בחרתי בCB1000R. 
מצחיק, נכון? הרי האופנוע הפרטי שלי הוא CB1000R. למה לי לבחור את אותו האופנוע כשאני יכולה לבחור כל אופנוע אחר, במיוחד כזה שעל פניו מתאים יותר למשימה הזו? 
לפני שאתם ממשיכים לקרוא קבלו הצעה: אם אתם מתכוננים אי פעם לעשות את ה"איירון באט" בעצמכם, שננו היטב את הפסקה הבאה: ובכן, קודם כל יש את העניין הפעוט של "זיכרון השריר". חשבתי שזה לא יהיה נכון לצאת לרכיבה כל כך ארוכה וכל כך מאומצת על אופנוע שגם אם על הנייר הוא קל ונוח יותר הרי שבפועל, מאחר הגוף לא מורגל אליו, הגוף צריך להתאים את עצמו לאופנוע במהלך המסע. אבל זו היתה סיבת המשנה. הסיבה האמיתי היא שבסופו של דבר זה לא מסע של אדם, אלא מסע של אדם ומכונה. זו חוויה זוגית. 
כשאזכר בעתיד במסע הזה אזכר לא רק שעברתי אותו אלא גם מי היה האופנוע שהיה איתי. הבחירה המוטורית שלי היא ה-CB1000R. איתו אני בוחרת להתנהל ביום יום וזה האופנוע היחיד שאני רוצה שיהיה השותף שלי באחד מאתגרי הרכיבה הקשים שיש. וכך הוחלט שאת 1609 הקילומטרים אני אעבור על אופנוע נייקד. בשביל להרוויח ישבן מברזל צריך שכמות מפלדה. 

עשרה רוכבים ומסלול מטורף אחד 

שניים עשר רוכבים היו מתוכננים לצאת למסע, ליום ה-ש' הגיעו עשרה. שניים מיוזמי הרכיבה לא יכלו בסופו של דבר להצטרף. אחד כי הוקפץ לעבודה בחו"ל והשני בגלל שלא חש בטוב.
ב-4:40 לפנות בוקר התכנסנו בתחנת הדלק "הסיירים" שעל כביש 4. תומר, מנהל המכירות של הונדה, על קרוסראנר, עופר על הונדה CBR600F, איתן על הונדה VFR1200, כפיר התפנק על BMW GS1200  חדש מקורר מים, וצבר על BMW GS1150. היה גם שגיא על קאוואסאקי ורסיס 1000. אלו היו השפויים. הפחות שפויים היו ערן שהגיע גם הוא על נייקד, סוזוקי בנדיט 1200, ניר על סוזוקי DR800 BIG והמטורף מכולם אורן שיצא למסע על לא פחות מהסופרספורט של הונדה CBR1000RR. 
אני הצטרפתי אל החבורה 55 קילומטר אחר כך. את המרחק הזה, שהם רכבו ערניים ומלאי אנרגיה, אהיה אמורה להשלים כמעט 24 שעות מאוחר יותר, כשהגוף מותש והנפש חלשה. בחמש וחצי בבוקר זה לא ממש הטריד אותי.
עכשיו תתרווחו רגע, שפרו את תנוחת הישיבה שלכם. אני מניחה שרק לקרוא את המסלול שעברנו יעייף אתכם, נסו לתאר לעצמכם את ההרגשה לרכוב את זה:
יצאנו לכיוון אילת. מצפה רמון וכביש 12 הובילו אותנו ב-9:00 בבוקר לאילת. קצת צילומים במעבר טאבה, הנקודה הדרומית ביותר במסע, ובלי שהיות המשכנו צפונה לכיוון כביש הערבה והעליות לדימונה. חצינו את המדבר והמשכנו הלאה לכיוון לטרון עד ירושלים, משם ירדנו למטה לכביש הבקעה ואז צפונה עד שלקחנו שמאלה לכיוון כביש 5 עד גלילות. מגלילות המשכנו לכיוון M הדרך בצומת ויתקין אליה הגענו בחמש אחר הצהריים. מלבד עצירות תדלוק זו העצירה הראשונה (והיחידה שלנו). 
הזמנו מהר משהו לאכול ובזמן שאנחנו אוכלים חברים של ניר מגיעים לעשות לנו פריסה של כריכים עסיסיים בשביל כולנו. העפנו מבט עצוב על הכריכים. אנחנו עדיין רעבים, אבל אין זמן לאכול עוד. ארזנו את הכריכים להמשך הדרך. בשלב הזה כבר חושך ובזריזות התארגנו על ביגוד מותאם לרכיבה בקור.
עברנו 12 שעות רכיבה ורק מעט יותר ממחצית מהדרך. עד אותו הרגע טיילנו. זו הנקודה שמתחיל האתגר. לא שהיו לי כוונות כאלו, אבל עברה בי המחשבה שזו הנקודה האחרונה בה אוכל לפרוש. עכשיו מתחילים לטפס צפונה ופרישה אחר כך תהיה ארוכה וקשה כמו להמשיך את המסע. האדרנלין לא משאיר מקום להתלבטות. הנה אני מניעה את הביסט ויוצאת להשלים עוד 12 שעות ועוד 800 קילומטר של רכיבת לילה ארוכה.
שמים פעמינו לכיוון חיפה. חוצים את מנהרות הכרמל, מצפינים עוד קצת עד העיירה שלומי, ממשיכים לכביש הצפון ומטפסים למעלה לרמה. חוצים את נווה אטיב ומצפינים עוד קצת למג'דל שמס. לפני 12 שעות היינו במעבר טאבה. רכבנו בזיגזג עד החרמון. בשלב הזה הגוף כבר עייף ורועד מקור. התחושה היא שאנחנו לקראת הסוף אבל מבט קצר ללוח המחוונים מגלה שיש עוד 600 קילומטר לעבור. זה אפשרי בכלל?
עכשיו אני מבינה למה "אגודת ישבן הברזל" כל כך מקפידה על העניין עם מילוי הדלק וההוכחה של כל קילומטר במסלול. 
רוכבים דרומה דרך רמת הגולן ויורדים בירידות כנף-גמלא. מקיפים את הכינרת מצפון ורוכבים עד בית שאן. ממשיכים לעמק ושם עוצרים (שוב) לתדלוק. העייפות ניכרת על פני כולם. במיוחד כשמבינים שבשביל לסיים את המסע יש להשלים עוד 400 קילומטר ואנחנו לא בדרך הביתה. הכיוון הוא שוב צפון. מה לעשות, אנחנו ארץ קטנה עם שפם. אין כבישים לאורך שדות תירס אין סופיים, אין אוטוסטראדות שרצות ממדינה למדינה. רוצים 1600 קילומטרים בלי לחזור על אותו כביש פעמיים? צריך הרבה זיג זג. 
מצפינים שוב ורוכבים עד קצה הארץ רק בשביל לעלות על כביש 70 דרומה לכיוון כביש 6 המהיר. בשלב הזה הרכיבה המהירה על כביש 6 היא כבר לא מנוחה, להיפך, היא מרגישה כמו אתגר לא קטן. שעות של רכיבה ללא מיגון רוח, בקור, עשו את שלהן והגוף אומר את שלו. השכמות כואבות מהתנגדות הרוח, הידיים עייפות ותפעול האופנוע נהיה כבד. 
המשבר
העצירה בתחנת הדלק הצפונית בכביש 6 היוותה את המשבר הכי כואב במסע, כי שם שגיא דיווח לנו שהקילומטרים שמופיעים לנו על הצג לא מדוייקים ולפי האפליקציה שלו ויש להוסיף 30 קילומטרים למסע. עבורי זה אומר ש-250 הקילומטרים שנותרו לי הפכו ל-280. בסה"כ עוד 30, ולי היה נדמה שהתהפך עלי העולם. העיניים שלי כבר אדומות ושורפות מעייפות והגוף רועד מקור שגם כוס התה לא הצליחה לחמם. וידעתי שהנורא מכל עוד לפני – תחנת הדלק של בית קמה, שהיא סרט האימה הפרטי שלי. שם אראה את הארץ ואליה לא אבוא.

לתחנת הדלק של בית קמה הגענו בשעה 03:00 בבוקר. עברתי 1500 קילומטר. והנה אני רואה את הבית שלי במרחק 5 דקות ומריחה את הסדינים. "גם 1500 קילומטר זה מכובד" אני אומרת לעצמי והחברים אומרים לי: "מה כבר ההבדל? אפשר להגיד שעשית את זה". בשביל לסיים את האתגר הרשמי אני צריכה להמשיך עם כולם עד למרכז הארץ ואז, כשהם כבר ספונים במיטות להמשיך עוד 55 קילומטר חזרה הביתה כדי להשלים את המרחק, לעמוד באתגר כולו ולקבל את תעודת ה"איירון בת". המחשבה שאני צריכה להצפין ולרכוב עוד שעה צפונה רק בשביל לרכוב שעה נוספת בחזרה עד כמעט-בדיוק אותה הנקודה שאני נמצאת בה כרגע, כמעט ושוברת אותי. 

הכול או כלום 
אבל בסוף אני מחליטה שאני לא נכנעת. הרי זה האתגר. האתגר הוא הנקודה הזו ממש. מה שעשיתי עד עכשיו כאילו לא היה. זה עוד 100 קילומטר שהם הכל או כלום. זה המקום בו הרוח אמורה לנצח את הגוף, שהנחישות אמורה לנצח את העייפות, שתחושת ההישג אמורה לנצח את החולשה. הסתכלתי על האופנוע שקיבלתי מהונדה ללוות אותי, חונה לידי אחרי שעבר איתי בנאמנות 1500 קילומטר רצופים. 
ופתאום מאי שם, כאילו ומעולם לא עברו מחשבות שבירה בראשי, פתאום חזרה אלי חדוות הרכיבה. מאותו שבריר שנייה בו קיבלתי את ההחלטה שאני מסיימת את המסע הזה בדקדקנות עד סופו, הכאבים, העייפות והתשישות כמו נעלמו, ובדרך פלא החליפו אותם אנרגיות חדשות. עליתי על הביסט והרגשתי שאני יכולה להמשיך ולרכוב עד אין קץ לכל כיוון בו אחפוץ. אבל גם זה לא היה אפשרי, הרי יש לוח זמנים והשעון תקתק. 

הקבוצה עמדה לסיים את 1609 הקילומטרים שלה בגלילות. אם הייתי ממשיכה איתם עד לשם לתמונת הניצחון לא הייתי מספיקה לסיים בזמן את 55 הקילומטרים שעמדו לחובתי. עכשיו זה כבר לא מרוץ נגד הסיבולת אלא נגד השעון. חישבנו שאם ארכב איתם צפונה ואפרד מהם באיילון ובעוד הם ממשיכים לגלילות אני אפנה לכיוון תחנת הדלק "הסיירים" שם הם התחילו את המסע כמעט 24 שעות קודם, אצבור מספיק קילומטרים כדי לעמוד בכללי "אגודת ישבן הברזל". תדלקתי את "תדלוק ההוכחה" שלי בסיירים ויצאתי שוב דרומה על כביש 4 לכיוון הבית. בדיוק 23 וחצי שעות אחרי שיצאתי לדרך חזרתי לתחנת הדלק הראשונה והתדלוק האחרון בשעה 05:00 בבוקר עצר עבורי את השעון אחרי שהשלמתי 1609 קילומטר. 

14 פעמים עצרנו לתדלק ב"טיול" הזה. 743.36 ש"ח הוצאתי על דלק (או שמא זו בעצם השקעה?).
הביסט ואני עמדנו באתגר. עכשיו אני אוכל לספר לנכדים שסבתא עשתה את ה-IRON BUTT על נייקד.

תודות:
קודם כל תודה ל-CB1000R שעבר איתי בנאמנות ובמסירות את האתגר הקשה ביותר שלקחתי על עצמי. לא הייתי מצליחה לעבור את זה ללא תחושת העונג שהרכיבה על האופנוע הזה העניקה לי. הייתי עושה את זה שוב! 

תודה לשני הילדים הנהדרים שלי שתמכו באמא שלהם ועודדו אותה במהלך המסע. הייתם איתי בכל רגע ורגע. 
תודה לצוות דו"גרי הנפלא שהאמין בי, תמך, יעץ ועודד ולא נתן לי לאכזב. 
תודה חברת מאיר יבואנית הונדה על האמון שנתנה בי והפקידה בידי את מיטב בניה. תודה במיוחד לתומר על הסבלנות. 
תודה לכל החבורה הנפלאה שסיימה כולה את האתגר ושהיתה לי הזכות לעבור איתה את הסיוט המענג הזה. 
תודה לאורן על ה-CBR1000RR שהיה שם לאורך כל הדרך בשביל להראות לי שגם אם נדמה לי שקשה, יש הרבה יותר קשה.
  
אם אתם מתכוננים אי פעם לעשות את ה"איירון באט" בעצמכם, שננו היטב את הפסקה הבאה: ובכן, קודם כל יש את העניין הפעוט של "זיכרון השריר". 
                                                                                             

41 תגובות ל הישבן מברזל, הרוכבת מפלדה- (ת)הילה משלנו

  1. הוא זה עם הביג! לסבול את הויברציות של הבוכנה הענקית במשך יממה, כבוד.

  2. עשיתי את המסע הזה לפני שנתיים עם מיצו.
    אני יודע כמה זה קשה, בייחוד אחרי שהקבוצה מתפזרת ואת נשארת עם עצמך,
    אני גם מכיר התארגנויות דומות של אופנועים גדולים וקטנים, שניסו לעשות את זה ופספסו בשעתיים שלוש; פשוט כי הגוף כבר לא עמד בזה.

    כל הכבוד!

  3. מסע זה, מבלי להתנסות בו, נראה קשה במיוחד. פשוט כל הכבוד. אין עליך. תותחית. נקודה.

  4. מצחיק אותי לחשוב איך דוקטי מסיים 1600 קילומטר בלי טיפול ואו איזו תקלה. ח ח חה.

  5. איזה תעצומות נפש. איזה כוח רצון. איזה כיף של חוויה. איזו נחישות. איזו כתיבה משובחת ואיזה תחת ברזל. כבוד

  6. רכיבות מטורפות של 5000 ק"מ בשלושה ימים או רכיבה לשארם מחיפה-ולמחרת חזרה בגשם שתחיל בטארבין ולא פסק עד הבית.
    חוויות שזוכרים אחרי שנים-אבל היום כבר לא מבינים למה עשינו את זה…

  7. כמי שעשה כבר שש רכיבות מסוג זה (כולל 1,000 1,500 2,000 מייל), אני יכול להצדיע לנחישות.

  8. עכשיו לאחר שסיימתי לקרוא את הכתבה, אני הולך לעשות קצת מתיחות. כואב לי קצת הגב התחתון.
    סחתין, כל הכבוד!!

  9. בהחלט כבוד לסיים את המסע הזה ללא קשר למין הרוכב/ת.
    יש אפשרות לפרסם את המסלול שעשיתם?

  10. זה בגלל שהוא לא נוח לרכיבה ארוכה כזו ואו בגלל שיש פחד מתקלות? דווקא שמעתי שהדוקטי השתפרו בשנים האחרונות ויש פחות. בכל מקרה כתבה טובה מרעננת. כל הכבוד לך על שהרמת את הכפפה של הטיול הזה . וברור לכל הצוות של הונדה שתמך בך וברוכבים.

  11. זה ההבדל בין ישבן מברזל לנירוסטה….כל הכבוד!! יופי של כתיבה!

  12. 1609 קילומטר
    14 תדלוקים
    כל 3 שעות שירותים
    עצירה לאכול ולשתות
    מנוחה לקחת אויר , "מאולפת" כמו בתמונה המצורפת.
    משאיר ואני לארג' 22 שעות אוכף…
    משמע מהירות ממוצעת של 73 קילומטר לשעה וזאת מבלי להתחשב בתנועה מעכבת ועשרות רמזורים לאורך הדרך ,המורידים את המהירות הממוצעת עוד יותר!
    עברייני תנועה עם תחת מברזל, עם כל הכבוד, איזה מסר אתם מעבירים בדוק?…

  13. תגיד אחי מה אוכל אותך? אמא סבלה בהריון שלך?
    קיבלת כאפות כל הילדות ואולי גם מהאשה? הבוס שלך משפיט אותך ולכן המירמור? רק תראה כמה אנרגיות אתה מוציא בחינם, ישבת לחשב מנוחות ארוחות והשתנות, ניסית לחלק 1619 ב 22 ולא הצלחת אז קמת להביא מחשבון. על הדרך צרחו עליך שלא הורדת זבל ושכחת לקנות חלב.
    חזרת למחשב אבל וחפוי ראש והחלטת להכין כתב אישום?
    עזוב אותך אחי משטויות, תפרגן ותעריך את הקבוצה הזאת שקרעה את התחת תרתי משמע על מנת להביא הישג וגאווה ישראלית ולא בשביל שתגיש נגדם כתב אישום על מהירות מופרזת לכאורה. ועל פי החישוב שלך של מהירות מופרזת של 73 קמ"ש מבוססת שהם רכבו לאורך כל המסלול בדרכים עירוניות. ונניח (ורק לצורך הדוגמה) שבמקום 100 קמ"ש בכבישים מהירים הם רכבו במהירות של 110 קמ"ש , נו אז????
    יקירי כפתגם החכמיםנאם לך משהו טוב או חכם להגיד עדיף….. שתשתוק! זה יעמעם במקצת את כסילותך. ( בוא אני אחסוך לך קימה נוספת מהמחשב להבאת מילון, כסיל זה טיפש)

  14. הסר דאגה מליבך, ניתן לשמור בקלות על מהירות ממוצעת של 73 קמ"ש, אם את רוב הזמן מבלים בכבישים מהירים. מה שהגיוני לעשות אם אתה מתכנן לרכב 1609 ק"מ.
    אם לוקחים בחשבון שרוב הדרך התבצעה על כבישים ארוכים ומהירים כמו 6, 2, 4, 40, אין צורך לעלות מעל המהירות המותרת.
    לדוגמה, נסיעה לאילת מתל אביב לוקחת בממוצע 4 שעות כולל עצירה באמצע הדרך. זאת מהירות ממוצעת של 90 קמ"ש. אם נוסעים ממש ממש לאט ועושים עצירה ארוכה מאוד, הנסיעה תקח 5 שעות, מהירות ממוצעת של 70 קמ"ש.
    במקום להעלות פה אישומים חסרי שחר אני מציע שתנסה לבצע איירון באט בעצמך.

  15. לפי התגובה שלך אתה כנראה רוכב על T-max עם אגזוז פתוח.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל