fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

voge מוטו24 רביעי מתחת לתפריט
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
אודי דגן מתחת לתפריט
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
לרט
אישימוטו באנר קוביה שמאל
מידלנד שחורי 140 על 70
עופר אבניר קוביה שמאל
מוטוטאץ דקר
תמוז
לרט
סטפן
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
voge מוטו24 באנר
MV קוביה
HJC
אודי דגן 140 על 70

רק עם אופנוע – חלק ראשון

רק עם אופנוע – חלק ראשון

דורון וקנין

צילום: Zoobri photo team

פרולוג
שמי דורון וקנין בן 45 נשוי ואב לשלושה בנים ממרכז הארץ. כמקור לפרנסתי אני משמש כמנהל מחלקת תיאום והזמנות בחברה פרטית. עולם הדו"ג קסם לי, הלהיב אותי, הצית את דמיוני ומשך אותי עוד מנערותי. כיום אני רוכב על סוזוקי בורגמן 650 (בורגי), נהנה ואוהב כל מטר של רכיבה.
במסגרת אהבתי לעולם הדו"ג והמודעות להשתפר לדעת ולשמור על חיי השתתפתי במספר קורסים והדרכות רכיבה מקצועיות שעל חלק מהן כבר קראתם כאן באתר.

לאחרונה החל לנקר בי רצון עז לעבור מקטנוע לאופנוע כבד שיכניס אותי יותר עמוק לעולם הנפלא שנקרא "האופנוענות" ויביא איתו חוויות חדשות. המעבר מקטנוע לאופנוע הוא תהליך בפני עצמו ועליו אני רוצה לספר ולשתף אתכם. לפני כן, אני רוצה לספר לכם על תהליך אחר, זה שהביא אותי עד הלום. התהליך שזור בנקודות ציון בדרך שודאי מוכרות לחלקכם בשינוי הזמן והפרטים המתבקשים.

חלק א' – מגייסים משקיעים
הכול החל איי שם בשלהי קיץ 1981 עת סיימנו כיתה ט' בבית ספר אורט חולון. חבורת נערים בני 15 נוטפי זיעה, הורמונים וחצ'קונים, מחפשי ריגושים, נשים וסכנות בעליל. לימודים לא היו בראש מעיננו ועיקר השיחות סבבו על דרכים להוצאת רישיון הנהיגה המיוחל להיאבוסה של שנות השמונים – "אופנים עם מנוע עזר", או שכפי שהושפלנו מהכיתוב כשקיבלנו את הרישיון המיוחל "א.ע.מ.ע" .
היו ביננו כאלה שאבא'לה שילם עבורם למורה הנהיגה מראש על כל השיעורים ("קבלנות" קראנו לזה אז), אך רובנו הלכנו לעבוד בבניין, בתעשייה, במשלוחים מהירקן, העיקר לחסוך שקל לשקל (לצעירים שביניכם אני מדבר על השקל הישן זה שערכו היה אלפית מהשקל החדש). הורי לא היו אנשים אמידים, אך הם היו כאלו שכל מטרתם בחיים הייתה להעניק לילדיהם חינוך טוב, דרך ארץ ולמנוע מהם חסכים, על פי מדד מיוחד שהם קבעו ושלא כל כך השתלב עם "צרכים" של נער מתבגר. מאחר ובאותה תקופה הייתי בטוח שאני מאוד מתוחכם, ערמומי ובעל קסם אישי בלתי ניתן לסירוב כינסתי את הוריי לשיחת סלון  בנושא "התוכנית העסקית שלי להוצאת רישיון לאופנוע".

אבי ז"ל ישב מולי עם עיתון פרוס מול עיניו ואימי שתחיה שחשבה שזו הולכת להיות שיחת "בואי תראי איזה ציון הבאתי במבחן" התיישבה לצידי והייתה נרגשת ומלאת ציפייה. דיברתי במשך 10 דקות רצוף מבלי לטרוח לנשום. הסברתי, תיארתי והפלגתי במקורות המימון העצמי שלי לפרויקט ואני רק צריך "עזרה קטנה" מכם אם אני "במקרה אתקע" ואזדקק לשיעורים נוספים. בתום הפרזנטציה המרגשת וסוחטת הדמעות בעיניי חזרתי לנשום ועשיתי את הטעות הראשונה כשמיד הישרתי מבט נודד מאימי לאבי ושאלתי:
"מה אתם אומרים, נכון רעיון טוב? ככה גם תחסכו כסף על אוטובוסים לבית הספר".
התמונה הבאה הייתה כזו: אבי קיפל את העיתון בזווית בלתי אפשרית שאפשרה רק לו לראות אותי ולא נתנה לי שום  סיכוי לראות את עיניו או מצחו על מנת לדלות נתונים לגבי מחשבותיו או דעתו לנושא. מניסיון העבר שלי עם האיש היקר הזה ידעתי שזה סימן לא טוב, רק לא ידעתי כמה לא טוב.
"בשום אופן ועל גופתי!", הוא סינן והחזיר את העיתון לזווית הקריאה המוכרת ואגב הוסיף: "אם תעיז להביא לפה אופנוע אני ארסק לך אותו באותו יום".

באותו רגע נזכרתי בארון כלי העבודה שלו על פטישיו, משוריו, הדיסק חשמלי ואפילו לום אימתני והפנמתי לחלוטין את כוונתו. אימי שנבעתה מהרעיון שבנה בכורה יקירה ייסע על אופנוע ניסתה גישה אחרת של "למה לך? עוד שנה תוציא רישיון לאוטו ואז אני מבטיחה לעזור לך, וגם אבא ייתן לך את האוטו שלו כשתצטרך".
"פחחחחחחחחחחח ממש"  סיננתי לעצמי בלחש היסטרי שרק אני אשמע. איזה ייתן לי את האוטו? תגידי תודה שאת לא ישנה בחנייה והאוטו לידו במיטה, מרוב שהסובארו יקרה לליבו.
מאחר ומכיוון אבי הנושא היה סגור וחתום (את ארון כלי העבודה כבר הזכרתי?) פניתי שוב לאימי במבט מתוק, "זה לא אופנוע" ניסיתי לשלוף גלגל הצלה אחרון בטענה שאלו רק אופנים עם מנוע עזר וחוץ מזה ההורים של כולם מסכימים והם עוזרים להם בכל. אם הייתי יודע אז את אשר אני יודע היום כהורה לשלושה ילדים לא הייתי מעלה בשלב הטיעונים לעונש את טענתי האחרונה והייתי חוסך לעצמי את תגובת הוריי של "מה איכפת לנו מאחרים? אם הם רוצים למות, שימותו! לך לא יהיה אופנוע. תם ונחתם הדיון".

שנים עוד חשבתי וניסיתי להבין איך תוכנית שיחה כל כך מושלמת בעיניי נחלה כישלון כל כך חרוץ ורק לאחר לימודי מכירות שיווק ומו"מ הבנתי שהגשתי תוכנית עסקית "למשקיעים" שהם בכלל לא מהתחום. "תחום ההשקעה" לא עלה בקנה אחד עם "תוכניות העבודה" שלהם לשנים 1981-2081 והכי גרוע – "היזם" היה חסר ניסיון בתחום ולא הכין מצגת ברורה עם מספרים שמציגים רווחים ודיבידנדים עבור "המשקיעים". בלית ברירה ומתוך משימתיות התחלתי לאסוף כל עבודה מזדמנת אחר הצהריים ובלילות שתכניס כמה שקלים לקופה הריקה של פרויקט הרישיון. הייתי ירקן, שליח, בייביסיטר, שוטף מכוניות, שוטף מדרגות בבניינים סמוכים ובטח ישנם עוד מספר "משרות בכירות" שכיהנתי בהן, אך עקב מרחק השנים כבר נשכחו מראשי. כעבור מספר חודשים הגיעה נקודת מפנה מקצועית בה מצאתי עבודה כחופף במספרה השכונתית על בסיס קבוע, מה שבאמת אפשר לי לחסוך סכומים הגיוניים ולהתחיל להתעניין בבתי ספר לנהיגה, תוך כדי זה שבדרך ליעד הטבעתי מספר לא קטן של אנשים בכיור החפיפה וגרמתי למיני צונאמי באזור בת-ים רבתי.
לאחר חודשים ארוכים של עבודה קשה וחיסכון של שקל לשקל, הייתי מוכן לקראת החלק הבא של התוכנית בדרך לרישיון המיוחל – שלב הלימוד. מאוחר יותר יסתבר לי שיש הרבה מה ללמוד גם אם חשבתי שלמדתי כבר מספיק, אבל בל נקדים את המאוחר. 

23 תגובות ל רק עם אופנוע – חלק ראשון

  1. כנראה אצל כולם עלה אותו הסרט. רק שאצלי איימו, לא שישברו…אלא שישרפו…..
    האמת שאני לא יודע מה אגיד לילדי אם וכאשר ירצו לקנות דו גלגלי….

  2. היום לילדים יש יותר אפשרויות והם פחות שומעים בקול ההורים.

  3. אבל יותר מעניין מה תגיד אתה היום לילדים שלך…!

  4. חחחחח יו דורון הרגת אותי מצחוק כן אני גם זוכר אך אבא שלך ז"ל שמר על הסובארו שלו חיחחיחחיח

  5. מורידה בפנייך את הכובע על כושר הכתיבה, ההומור והכתבה.
    מתי כבר יהיה ההמשך????

  6. איזה אלוף אתה ידידי היקר. דו"גרי.

  7. כאחד שהיה צמוד אליך כל התקופה ההיא .כל מילה ומשפט שכתבת מזכירה לי את התקופה ההיא .
    ישר כח!

  8. מזכירה לי את עצמי בצעירותי. אתה כותב בסגנון ניאו אקספרסיוניסטי, וזה די נדיר בקרב הנוער כיום. עלה והצלח!

  9. חשבתי שרק לי היו הורים "קשים"..
    X-50, מה בסה"כ ביקשתי..?

  10. רק עם הבדל קטן …
    הבן שלי שמע , הפנים ו לא שם עלי , הוציא רשיון תוך שבוע והעמיד קטנוע שקיבל מחבר, בחניה.. ועוד ליד האופנוע שלי !!!

  11. אחי היקר, כיף אמיתי לקרוא את הסיפורים שלך, איזה ילד חרוץ היית והנך גם היום.
    מחכה לסיפורים הבאים, תענוג..
    (:

  12. תודה על שפתחת בפני "תיבת פנדורה" מעברי.העלית באוב את "מכסחות הדשא", המקרקשות בשכונה ואת הג'ילרה/הונדה (מחק את המיותר)של אחי, שמעולם לא נסעה…

  13. דוגרי היקרים
    כתבה מאלפת שמזכירה לכולנו נשכחות מעברינו.
    אצלי לא איימו אצלי מימשו ושברו לי פעמיים את הפאנטיק שלי.
    אח"כ אחי הגדול למד שיטה והיה גונב לי את הקרבורטור.
    אני מצפה לפרק הבא בשקיקה.
    אנא עדכנו באתר את מועד פרסום הפרק הבא.
    ולדורון הכותב: שאפו על הכתיבה המרתקת ולמרות שאתה מתאר תקופה מלפני 30 שנה כבשת אותי.
    נהניתי מאוד גם מהטור הקודם על חלום ההונדה.
    עלו והצליחו כולכם

  14. כן אחי היקר, אתה בוגר ממני בשש שנים.. בכתיבתך הצלחת להעביר אותי במנהרת הזמן מספר לא מבוטל של שנים לאחור.
    ישר כח

  15. בסוף הסכימו לך? מה עשית כדי שיתנו לך לסוע על הקטנוע? ניסיתי הכל… כלום לא משכנע אותם.. ואני כבר בת 26.. :- לא לשים פס?

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל