fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
cristalino מתחת לתפריט xi
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
cristalino קובית צד xi
מטרו באנר שמאל הכי עליון
מידלנד שחורי 140 על 70
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
לרט
תמוז
עופר אבניר קוביה שמאל
מוטוטאץ דקר
סטפן
HJC
MV קוביה
אודי דגן 140 על 70
voge מוטו24 באנר
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון

נווה דורש, נווה מקיים – מסביב למיין בשמונה ימים

נווה דורש, נווה מקיים – מסביב למיין בשמונה ימים

יובל נווה

צילום: יובל נווה

ארוחת הערב שסיכמה יום גדוש ומעניין הסתיימה ויצאנו מהמסעדה בשעת לילה מאוחרת חזרה למוטל, ווינג שותפי למסע, בארי ועבדכם הנאמן. הרכיבה סביב האי הייתה בחושך גמור ובערפל קריר אך נעים. הייתי מאושר באמת לרגע קטן ונדיר, כמו שבדרך כלל רק ילדים מאושרים – ללא לחץ או התחייבויות, עם ראש נקי. נפרדנו מבארי בעצב מסוים. מחר ב-4 בבוקר הוא יקום לעבודה המפרכת במפעל הינקלי ואנחנו נמשיך בדרכנו מזרחה אל הגבול הקנדי. 
הבוקר היה מעורפל, אפור ולח מאוד. הייתי מאוכזב במקצת כיוון שדמיינתי בעיני רוחי יום רכיבה כחול/צהוב בשמורת אקדיה, כמו בגלויות – שמיים וים כחולים ושמש צהובה. החלטנו לעלות להר הגבוה באי, קאדילק שמו כמו חברת המכוניות. הייתה ראות אפסית אבל כבישים נהדרים ומפותלים עם מעט מכוניות. הקפנו את האי והחלטנו לא להמתין להשתפרות מזג האוויר, אלא פשוט להמשיך. בטיולי אדוונצ'ר רב יומיים צריך להפנים שמזג האוויר לא תמיד יהיה אידיאלי.
רעבים למדי עם היציאה מהפארק, לקראת הצהריים, עצרנו במסעדה קטנה על צד הדרך הנושקת לים, שמוכרת לובסטרים טריים. מדינת מיין נשענת על תעשיית הדייג והלובסטרים וההיסטוריה המרתקת של המדינה כרוכה בתעשייה זו קשר הדוק – 'מיין לובסטר' זה מותג בעל שם בכל העולם. נכנסו ל"לובסטרייה" משפחתית ומקסימה – זהו המוצר היחיד שהם מוכרים, הלובסטרים חיים ונשלקים במי ים מלוחים שהורתחו בתוך מתקן מיוחד ע"י עצים. "אולד סקול" – ככה עשו את זה מאות שנים לפני שהיה חימום גז ואלקטרוניקה. בחרנו זוג מחושתנים (זהו שמם בעברית) גדולים וחזינו בהם מוכנסים אל המים לבישול בתוך רשת. עשרים דקות לאחר מכן, בעל הבית הגיש לנו אותם בתוספת לימון, תירס חם מרוח בחמאה וסלט כרוב – פשוט, אמיתי ולעניין, בלי קשקושים מיותרים, בדיוק כמו שאני אוהב. הלובסטרים היו אדומים מאוד, טעמם משובח ועדין עם נגיעות של ריח העצים. מה אומר לכם? מסוג הדברים שאזכור כל חיי.

המשכנו עוד מזרחה ומזג האוויר השתפר להפליא, יחד איתו מצב הרוח שלנו שבוודאי התרומם מהארוחה הנהדרת. נכנסנו לשמורת טבע שהסתבר לנו שהיא חלק משרשרת שמורות הטבע של אקדיה. לא ציפינו לדבר ולכן היינו מוקסמים מהחוויה. מפרצונים יפיפיים מצד ימין ומצד שמאל עצי אורן גבוהים וירוקים. הכבישים התפתלו במרחק מטרים מהים שהתנפץ על הסלעים בשאון רב. הגענו לנקודת תצפית ואז ביקשתי מווינג להחליף איתו אופנועים – הכביש החדש שלא מזמן נסלל היה ברמה של  מסלול מירוצים, לא יכולתי להתאפק. הטריומף טייגר
800 שרק בחדווה, עם צליל מיוחד שרק מנוע תלת צילינדרי  בשורה יכול להפיק. נהניתי מהמנוע החמאתי, ממאת כוחות הסוס, מהמומנט הרב, מהאוויר הקר המלוח, מהעצים והים, ממזג האוויר הנפלא. זה היה פשוט נהדר לדהור על הכביש הזה. הסתכלתי קדימה ורחוק, השכבה ימינה, שמאלה וחוזר חלילה. הוי-סטרום שלי הרחק מאחור רכוב על-ידי ווינג מתקשה להדביק אותי. הראש נגרר למחשבות, מצד אחד הכח הזה משכר בצירוף המתלים המשובחים, באמת הגיע הזמן לשדרג את הוי-סטרום שנדמה כרגע כמו טרקטור, מצד שני הסוזוקי הלבן כל כך אמין ועושה את העבודה ללא סייג כמו טרקטור, מצד שלישי… מה האורות הכחולים האלה במראות…??
לעזאזל, אכלנו אותה. עצרנו מיד בצד. שוטר חמור סבר ומשופם ירד מ-SUV ופנה אלינו: "יש לכם מושג באיזה מהירות רכבתם?? אני רודף אחריכם כבר 5 דקות!!". שמתי לב שזה לא בדיוק שוטר אלא פקח של השמורה, אלא שבארה"ב פקחים בעלי סמכות שיטור מלאה בשמורה.אמרתי לווינג שייתן לי לדבר, גייסתי את מירב הכוחות התיאטרליים שלי ואמרתי לו בקול שקט עם ראש מורכן שאני מצטער מעומק ליבי, אנחנו רוכבי אדוונצ'ר שמגיעים מאזור ניו-יורק, לא חוליגנים שבאים לעשות בעיות וכי לא שמנו לב למהירות. אני באמת לא שמתי לב למהירות, אבל בשמורה מותר לרכב רק 35 מייל לשעה והוא טען שהיינו באזור ה-80  מי"ש (130 קמ"ש).
האם נבלה את הלילה בכלא המקומי ואופנועינו יוחרמו..? אך פתאום הפקח פנה אלינו, חצי מתנצל, ואמר שהיום שכח להביא את מד הלייזר ושהוא בעצם עצר אותנו מחוץ לתחום השמורה. נו טוב, לא נורא אני חושב, אני סולח לך על המחדל.
בדיקת רישיונות העלתה חרס בידיו והוא פטר אותנו באזהרה ידידותית להירגע להבא. זה היה קרוב.

הלאה, מזרחה, אל הגבול הקנדי. רק יותר לאט. זהו כביש מספר 1, אחד מהכבישים היפים בארה"ב –אין כמעט תנועה והכביש לרשותנו. עברנו דרך עיירות דייג ציוריות עם בתים קטנים ליד הים. ערפל מלוח ולבן נישא כמו צמר גפן מעל המים. כל כך יפה. הכביש עלה וירד כמו רכבת הרים ונכנסנו לשביל עפר. סוף סוף יורדים מהכביש – אך ווינג היה לא מאושר כמוני, האופנועים עמוסים לעייפה והוא העדיף לרכב על כביש טהור. המשכנו למרות זאת עוד כמה עשרות מייל, השמש בעורפינו. בסוף הדרך עצרנו נפעמים מהמראה – מולנו שדות פרחים סגולים, מפרץ גדול וברקע מאחור הרי שמורות הטבע של ניו-בראנסוויק, קנדה. הגענו לנקודה המזרחית ביותר בארה"ב. השמים היו מאוד כחולים והשמש מאחור כתומה לקראת שקיעה, פיצוי על הבוקר.

אבל לא היה לנו זמן רב להתענג על המראה. השקיעה התקרבה, מקום הלינה הבא היה באיזור קמפינג ולא רצינו להקים אוהל בחושך. בעוונותיי, אני לא אוהב לראות תמונות של אזורי תיירות ומקומות לינה בזמן תכנון הטיול. יש בזה סיכון מסוים אבל זה די מוציא לי את החשק להגיע למקום שאני יודע בדיוק איך הוא נראה. דהרנו צפונה והגענו למחנה ללא ציפיות כל שהן. חשבתי שנקבל איזו פיסת יער קטנה אבל מה שקיבלנו זה משטח דשא גדול עשיר ומשובח שפונה אל אגם ענק ופרטי, במרכזו אי, שמוקף הרים.
האוהלים הוקמו במהירות ומיד קפצנו למים הקרים, שוטפים את המיילים הרבים והאבק שהצטבר.

לאחר השקיעה הסגולה, רכבנו לארוחת ערב. העיר הקרובה הייתה במרחק 30 דקות רכיבה. מיין מדינה ענקית עם מספר תושבים נמוך מאוד.  למזלנו הייתה פיצרייה אחת פתוחה. בעלת המקום, חביבה להפליא, כמו כל תושבי מיין שפגשנו עד כה, פתחה איתנו בשיחה. המבטא הישראלי שלי תמיד מושך עניין. מהר מאוד גיליתי שהיא שירתה בצבא האמריקאי ואף הייתה בשירות מבצעי באפגניסטן. מרשים. רוב האמריקאים פטריוטים להפליא, אני מאוד אוהב את זה אצלם.

חזרנו למחנה עם בירות שקנינו. ברוכים הבאים לפלנטריום. מכיוון שהיינו רחוקים מציווילזציה, לא היו אורות, אבק או פיח. בליל קיץ בהיר ונקי מעננים כל גרמי השמיים נראו ברורים וחדים. עברתי  על מערכות הכוכבים הראשיות, כוכב הצפון, קסיופאה, דובה גדולה וקטנה ועוד, ואז הראיתי לווינג כמה לווינים חולפים בשמיים. הוא לא האמין למראה עיניו אבל אז התחיל לאתר בהתלהבות לווינים נוספים. אני רגיל למראה מהמושב ומהשירות הצבאי אבל לניו-יורקר זו בלי ספק חוויה.
 
המשכנו בבוקר לכיוון צפון מערב, מרכז מיין. המסע הוא מעגל נגד כיוון השעון . הגענו "לשעה 3" והמשכנו "לשעה 12", על נתיב השעון המדומה. התעשייה השנייה, והמרכזית, במדינת מיין היא תעשיית היערנות. רוב המדינה, זו שלא ליד הים ולא מתעסקת עם תיירות ודייג, מתפרנסת מיערנות. מדינת מיין התברכה בכמות עצים עצומה.
הכבישים עברו בתור יער אינסופי ומונוטוני ולאחר כמה שעות זה התחיל קצת לשעמם. בצהריים הגענו לכביש עפר שתוכנן מראש. משאיות ענק עמוסות בגזעים עצומים בגודלם חלפו לידינו והעלו ענני אבק לבנים.
האזור כולו נראה כמו המערב הפרוע. שלטי עצור מרוססים בכדורי צייד היו אות שבמקום הזה אין חוקים.
אחרי שעה בשביל המאובק, הגענו לנקודה שאי אפשר לעבור אותה – השביל נהרס על ידי הבולדוזרים של חברת היערנות. בבית, גוגל מפות הראה את השביל כעביר אבל הם טעו, הוא לא עביר. הצעתי שנחזור את הכל הדרך חזרה, אך ווינג לא רצה והציע לקצר דרך שביל עפר אחר. שעה מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בתוך מבוך של יער. כל פנייה נראתה כמו קודמתה. איבדנו את דרכנו בתוך היער האינסופי. הג'י-פי-אס אמנם הראה לנו את המיקום אבל זה לא ממש עוזר כי הוא לא מצליח להוציא אותנו מהחור הזה ואף שביל לא מסומן.
גילינו גם כי נגמרו לנו המים. השביל הפך משביל עפר לשטח – סלעים, בוץ ועשבים גבוהים.
היינו לבד באמצע שום מקום, עצים גבוהים מכל כיוון, מיובשים וללא קליטה סלולרית. עדרים של יתושים גדולים ליוו אותנו.
לפתע מתוך היער קפץ מלפני האופנוע סוס חום ענקי ושעיר. הוא היה ממש סוס מכוער ואז שמתי לב שזה בעצם מוס (אייל קורא). משעשע למדי, תמיד רציתי לראות אחד בטבע.
מצאנו איזה שביל צר שהיה אמור לחבור לכביש הראשי. לצורך כך היה צריך לעבור על גשר עץ רעוע.. פחד אלוהים. עברנו את הגשר, כל כך קרובים לכביש הראשי אבל אז גילינו שהמשך השביל בוצי. ניסינו לרכוב בבוץ הטובעני ואז ראיתי במראות את הטייגר בצג הדרך, ווינג לכוד מתחתיו. רצתי מהר והרמתי בקושי את האופנוע הכבד מעליו. הוא היה בסדר.
סיוט.
באותו הרגע עברתי למצב הישרדות. לא עניין אותי כלום, עוד מעט יורד החושך, רק לצאת מהמקום הזה כמה שיותר מהר. הודעתי לווינג בנימה החלטית שנגמרו קיצורי הדרך, מעכשיו חוזרים בדיוק לשביל העפר המקורי ועושים את כל הדרך חזרה בלי אלתורים. אני מודה שהייתי אגרסיבי, ואני מתנצל (והתנצלתי לאחר מכן) בפניו, אבל לא הייתי לי ברירה. הייתי חייב לפתור את הבעיה לפני שהיינו נפגעים. העסק התדרדר ונהיה מסוכן.
שעה וחצי אחרי זה, בשעת אחה"צ מאוחרת, היינו על הכביש הראשי לכיוון המוטל.
הגענו לעיירת יערנים  מאובקת ואפורה. המוטל היה היקר ביותר בכל הטיול וגם הגרוע מכולם. אנטי-תזה לקמפינג של אתמול שהיה זול מאוד ונהדר.

לאחר טיולים רבים בעולם, אשתי ואני המצאנו שם לתופעה הזו – "חוק המרחק ההפוך". למעשה המצאנו קודם לכן את "חוק המרחק" שגורס כי היחס בין שירות לתמורה עולה ככך שמתרחקים ממרכז תיירותי. לדוגמא מלון בעיר ניו יורק יהיה בדרך כלל יקר מאוד, קטן וללא ארוחת בוקר. אבל 30 מייל מערבה, בניו-ג'רזי, תקבלו מלון זול הרבה יותר, יפה יותר וארוחת בוקר טובה. חוק המרחק ההפוך גורס כי במרחק מסוים, רחוק מספיק מציוויליזציה, היחס מתהפך. ההיגיון פשוט, כשאתה בחור נידח, אין תחרות או היצע, המחירים עולים והתמורה יורדת.
רכבנו למסעדה הקרובה ללא קסדות. אני הראשון שיטיף לרכוב תמיד עם קסדה, אבל במיין אין חובת קסדה, היה חם מאוד והיינו גמורים מהחוויה ביער. יסלחו לי אלוהי ה-ATGATT כי חטאתי מלפניהם. זה היה חטא נהדר ונהניתי מכל רגע של נסיעה באוויר הפתוח עם משקפי שמש בלבד לראשי, מרגיש כמו טום קרוז בטופ גאן.

על המשך הטיול בכתבה הבאה..
להערות: yuval.doogri@gmail.com

כתבה זו היא כתבת המשך לכתבה הראשונה בסדרה

8 תגובות ל נווה דורש, נווה מקיים – מסביב למיין בשמונה ימים

  1. המשך יגיע? מה עם יעדים לאזור סאן פרנסיסקו וLA וכו'?

  2. למה אתה לא עושה טיול באזור מדבר נאבדה, LA, כביש מספר 1. צא מהאזור שלך מידי פעם. (ברור שעכשיו זה קרח)

  3. גבי וכפיר היקרים – זה לא כך כך פשוט. החוף המערבי רחוק ממני כמו שספרד רחוקה מכם.
    אני עוד אגיע לשם, אבל זה דורש חופשה ארוכה. אולי דוג"רי יממנו לי שבועיים של טיול..?
    ברצינות, יש כל כך הרבה מקומות שעוד לא הייתי בהם בחוף המזרחי – למשל קנדה או איזור הדרום. צפו לכתבה שלי בקיץ הקרוב על כביש זנב הדרקון אשר בטנסי. יהיה מעניין.

  4. נהניתי מאוד מהכתבה. עושה חשק לעלות על אופנוע ולהכיר את אמריקה כמו שצריך.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל