מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית
קורונה טיים
בלה ליטינצקי | צילום: עידן גרינברג
מתוך מגזין מוטו, גיליון 391, ספטמבר 2020, לקריאה דיגיטלית כאן.
לא תמיד הדברים מסתדרים כמו שאנחנו מתכננים. בתור אופנוענים אנחנו רגילים להתמודד עם מצבים לא צפויים ולא נעימים. החל מתקר מעצבן בגלגל וכלה באפשרות הממשית ביותר לתאונה ותקופת ההחלמה הארוכה שבאה בעקבותיה. אבל שום דבר לא יכל להכין אותנו למציאות החדשה כאשר בתחילת פברואר ישבנו לתכנן את עונת הרכיבה של 2020.
הייתי בעיצומו של אתגר החורף (Winter Biker Challenge) כאשר אזורים מסוימים בצפון איטליה הפכו לאזורים אדומים, מונח שעוד היה חדש בזמנו, ומחסומים צבאיים צצו להם בכניסה לכפרים הציוריים בגבעות. עוד הספקנו לעשות כמה רכיבות קרובות לבית, כמה תמונות אחרונות לפני שהחננו את האופנועים למה שלא ידענו שהולך להיות הרבה… מאוד… זמן.
ואז הגיע השקט.
לא שמענו את מאות האופנועים שבימי שבת וראשון פוקדים את ההר ליד בולוניה, לא שמענו את הדוקאטי הבודד שחוזר כל לילה מאוחר מהעבודה ומרעיד את החלונות ברחוב המקביל, לא שמענו כלום.
הימים התערבבו עם הלילות ונמרחו לשבועות חסרי צבע שנקודות האור היחידות בהם היו משלוחי האוכל מהסופר, שכן לא העזנו עדיין לצאת.
השבועות התערבבו אחד עם השני ואט אט נהפכו לחודשים. כל מועד פתיחת סגר הפך לעוד מועד הארכה, כל מבזק חדשות רק הזכיר עד כמה המצב גרוע. לאט לאט העולם שלנו הצטמק ובסופו של דבר כל העולם שלנו היה בגבולות הדירה. מעבר לדלת שרצו מיני מפלצות וככל שהתקרב מועד היציאה, כך הרעיון של לצאת החוצה נראה פחות ופחות מפתה.
ההוראות היו ברורות: לא ניתן לצאת מהבית, אלא לצורך רכישת מוצרים הכרחיים בחנות הקרובה למקום המגורים, ורק אדם אחד למשפחה. האופנועים ישבו בשקט, בחושך וחיכו, וחיכו…
עד שיום אחד, כשלושה חודשים לאחר תחילת הסגר, הייתה לי סיבה מוצדקת לרכיבה באורך של כ-45 דקות, רכיבה פשוטה לעבודה. אבל באותו יום, זאת לא הייתה רכיבה פשוטה לעבודה. באותו יום זה היה החופש לאחר שלושה חודשי הסגר. באותו יום זה היה הרגע שבו קיבלתי חזרה חלק מעצמי שנלקח ממני וכמעט נשכח במשך כל אותם שבועות חסרי צבע. באותו רגע, ראיתי רק את הצבע הצהוב הבוהק של הוי-סטרום שלי.
עם ההתנעה הראשונה הרגשתי את החשמל זורם שוב בקצות האצבעות, הילוך ראשון, שני, מושכת את ההילוך בעליה ומרגישה את הברך שלי מתחילה לרעוד מהתרגשות. לאחר כמה פניות ועקיפה של המכונית הבודדת שמצאתי על הכביש, הרגשתי שהלב שלי פועם בסנכרון עם מנוע ה-V. החיבור שהרגשתי לאופנוע לא ניתן לתיאור במילים, אולי הדבר שמתקרב לנסות להסביר את זה הוא הכינוי שנדבק לאופנועים כאן באיטליה: קנטאור. יצור מיתולוגי פראי, חצי אדם וחצי סוס, או במקרה שלנו: אופנוע.
לפני שהצלחתי להבין מה קורה, מצאתי את עצמי מתייפחת בתוך הקסדה בעודי דוהרת בכביש ההררי השומם מאדם.
בכיתי על כל הימים האפורים, על כל הרכיבות שלא רכבנו, על כל הפעמים שבהן חשבנו פעמיים אם ללכת לסופר. בכיתי על הלילות ללא שינה, על החברים שפנו אליי כשהם בחרדה וגם לא מצליחים לישון, ואלה שלא הצליחו לקום מהמיטה. אבל יותר מכל בכיתי על זה שעבר כל כך הרבה זמן ששכחתי איך זה מרגיש לרכב על אופנוע. כריות הלחיים שלי היו ספוגות בדמעות מיותר מ-30 דקות של בכי בלתי נשלט, דבר שלא ציפיתי שיקרה לאשה בגיל 29 שעובדת במשרה רצינית בחברה רצינית.
אבל הסגר עושה לך דברים שאתה לא מצפה להם, ולא תמיד הדברים מסתדרים כמו שאנחנו מתכננים. מה שבטוח זה שאני לעולם לא אשכח את הרגע הזה, הרגע שבו חזרתי לדהור.
מוזמנים לעקוב אחרי בלה באינסטגרם thebella.lit@
להיפך … תגידי תודה … אלו היו דמעות של אושר – לא של צער
את לא בכית על הדברים הרעים שחווית בסגר – בכית מהתרגשות … כשחלחלה בך התובנה בדבר האושר הצרוף שטמון בכלי הזה – האופנוע שלך ( ולא משנה איזה אופנוע זה )
אנחנו רוכבים בשיגרע ומקבלים את זה כמובן מאליו וכברור כשמש בצהרי היום ומתרגשים פחות ופחות – אז זהו – שלא – זה לא מובן מאליו ולא טרוויאלי .
הסגר הזה וההתנתקות מהכלים סיפקו לנו הזדמנות מצוינת לשיעור מעולה בפרופורציות … לחזור להעריך את הדברים הפשוטים הקטנים והרגילים שהחיים מספקים לנו – רסיסי אושר על בסיס יום יומי … בואו לא נשכח את זה …