fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
קאברג שחורי 205 על 35
אודי דגן מתחת לתפריט
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
עופר אבניר קוביה שמאל
אישימוטו באנר קוביה שמאל
מוטוטאץ דקר
לרט
מידלנד שחורי 140 על 70
תמוז
לרט
HJC
אודי דגן 140 על 70
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
MV קוביה
voge מוטו24 באנר
סטפן

רוחות מסע – הנסיעה האחרונה

רוחות מסע – הנסיעה האחרונה

א.
הכביש לא הורגש כלל. הוא נח על הגבעות ברכות, חובק אותן, נע ביניהן. הפיז'ו, ששכרנו לפני כמעט שבוע בשדה התעופה במארסי, עקבה אחר פיתוליו באדיקות, בצייתנות, מנסה שוב ושוב לגלותו. עננים רכים ליוו אותנו מלמעלה, ללא תנועה. רוח חמימה חדרה מבעד לחלון הפתוח וטיילה בין המושבים, מביאה עימה ריחות של כפר. שטיחים של ירוק כיסו את האדמה, פרות חומות ליחכו דשא, בתי איכרים עמדו שם, אפורים וחסרי חן, היכן שהונחו. אופנוע מהיר עקף אותנו ומיד אחריו, מכונית, ועוד אחת. חלפו ונעלמו. ועוד אחת.
במרחק, כמו גרגר אבק בעין, הופיעה פתאום, משום מקום, באופק, נקודה שחורה. ככל שהתקרבנו הנקודה גדלה, לבשה צורה, התבררה.
"תאט" אמרה אשתי, "תאט!".
האטנו.

במרכז הכביש, ממש מולנו, התרוצצה אישה, מנופפת בידיה בפראות, בייאוש. עצרנו שם, במקום. ראשה נדחק בחלון, פרוע. "דו יו ספיק אנגליש?" היא שאלה, כמעט בתחינה."כן", אמרנו, "מה קרה?". "בעלי", היא אומרת , "בעלי, הוא לא הרגיש טוב." היא שתקה לרגע, בלעה את הרוק, עצרה את הרעידה בשפה. "אני לא יודעת מה לעשות, אני חושבת שהוא…". המילים נבלעו לה בפה. 
יצאנו מהרכב, לא ממש מבינים, לא ממש בטוחים שיש בכוחנו לעזור. לצד הכביש, נטוי מעט, גלגליו הימניים על האדמה, חנה קרוואן נגרר. האישה עמדה, חסרת אונים, ליד הדופן האחורית. "הוא לא הרגיש טוב, הוא רצה לשכב", היא אמרה. "אז עצרנו בצד, והוצאנו את המיטה המתקפלת". האנגלית שלה הייתה מצוינת אבל ניתן היה להבחין בשמץ של מבטא זר. "ועזרתי לו לשכב, ועכשיו, אני לא יודעת, אני חוששת ש… הוא לא זז, אתה מוכן לגשת אליו? לבדוק?"
הקרוואן לא היה ארוך. על החלון הבודד היו פרושים שני וילונות לבנים, שלא אפשרו הצצה פנימה. הקרוואן היה רתוק לוולבו ישנה, משנות ה-60, מאופקת, מעוררת כבוד. גופה היה שלם, ללא קמטים או פגיעות, אבל צבעה החום כבר דהה כמעט לחלוטין.
לפני המכונית, על גבי מיטת שדה מתקפלת, שכב במנוחה איש ארוך, עיניו הכחולות פקוחות, שער שיבה מלא מעטר את ראשו. לא היה צורך לבדוק. האיש היה מת. היא ידעה, אין ספק שהיא ידעה. חיפשתי דופק. לא היה.
בצעדים כבדים חזרתי לעברה. לא אמרתי דבר. היא פנתה לאחור, ראשה מורכן. אשתי חיבקה אותה בכתפה, פסעה איתה בקצב שלה, לשום מקום. (שוב התאהבתי בה, באשתי). המשכתי להביט בהן. ראשה של האישה היה עכשיו מונח על כתפה של אשתי וגבה רעד מדי פעם בפרץ קצר של התייפחות.
הלכתי להזעיק עזרה. במרחק קצר מאתנו, במורד הכביש, ניצבה עמדה אדומה ועליה האותיות S.O.S וסימון של שפופרת טלפון. לחצתי על הכפתור הבודד והמתנתי. "ווי?", שאל אותי הרמקול. בצרפתית הרצוצה שלי ניסיתי לתאר את הבעיה. היה חשוב לי שיבינו שאין זו תאונה, שלא היה פה מקרה של רצח. "תמתין", ציווה הקול, "נשלח רופא".

חזרתי אליהן. שתי נשים גבוהות, חבוקות. האחת צעירה, בג'ינס וחולצה אופנתית. השנייה רזה, אצילית, שיערה לבן לבן, לבושה שמלה בהירה בפרחי תכלת ועל רגליה סנדלים נמוכים.
הם הולנדים, מסתבר. הם שהו בימים האחרונים בחניון קרוואנים סמוך וטיילו בסביבה. הבוקר יצאו משם. "שאלתי את הרופא באמסטרדם:", היא סיפרה, "מותר לנו לנסוע, במצבו?". הרופא לא מצא סיבה לעצור אותם. "אם הוא רוצה, שייסע". "ונסענו", היא בכתה, "נסיעה אחרונה, אמרתי לו, הנסיעה האחרונה שלנו". שטף הדיבור שלה פסק לשנייה. "נסיעה אחרונה, אכן".

ב.
מערוץ הנחל שלמרגלות הגבעה טיפסה בנחישות אישה; חצאית שחורה, נעליים שחורות עם עקב קטן מוצק ותיק של רופא. חיכינו לה. מאיפה היא באה?
היא בדקה את האיש השוכב. אחר כך, בתנועות מיומנות הוציאה כלים מהתיק וניסתה להנשים אותו. מה? החייאה? באמת! זה לא נמשך הרבה זמן. היא קפצה את שפתיה בהבעה של השתתפות בצער. היא משכה מהתיק טופס וסימנה לי להתקרב.
ניידת כחולה, קופסתית, עצרה בדממה על ידנו. שני שוטרים, הנהג וזה שלידו, יצאו ממנה. הם הכירו את הרופאה ובירכו אותה לשלום. לאחר שהחליפו כמה מילים איתה, הם פנו לאשה, שעמדה שם, יחד עם אשתי. "בן כמה הוא היה?" הם שאלו. היא לא ידעה צרפתית.
"תגיד לה," הם אמרו ואני תרגמתי, "תגיד לה שקראנו לאמבולנס. הוא יבוא עוד מעט וייקח את הבעל".
היא הנהנה בראשה אך לא נראה היה שהיא מקשיבה.
"מה איתך?" הם שאלו אותה. ההתעניינות שלהם הייתה כנה.
"מה?"
"מה את הולכת לעשות?"
"אני אלך איתו".
"והרכב?"
הייאוש שלה גבר. "אני לא נוהגת", היא מלמלה, "זה רק הוא".
הבהלה שלה הלכה וגברה. ניכר היה שהמצב החדש, הבלתי צפוי, מתחיל לחדור לתודעתה.
"את מכירה כאן מישהו, יש לך משפחה?"
"הבנים שלי בבית, בהולנד". 
השוטרים הביטו זה בזה, כמחפשים מוצא.
"אני יכולה לחזור לחניון הקרוונים, אולי". שבב תקווה היה בקולה. "התיידדנו שם עם כמה משפחות…"
שני השוטרים שוחחו ביניהם בלחש.
"אני", אמר לי השוטר היותר בכיר, "אקח את הרכב שלה לחניון. החבר שלי פה ינהג בניידת ויחזיר אותי משם"."תגיד לה, שלא תדאג."
אמרתי לה.
הם ביקשו את הדרכון שלה והתחילו למלא טפסים.
הרופאה, שידעה מעט אנגלית, שוחחה עם האישה.
היא הייתה בידיים טובות.

ג.
לא רצינו שיזמנו אותנו לתחנה, לחקירה. היינו בטיול.
נפרדנו מהאישה. לא לקחנו פרטים. לא השארנו פרטים. נסענו. 
השעה הייתה כבר שעת ערביים. אויר צונן החל חודר מבד לחלון. העננים התלכדו והתקדרו. הפרות כבר נאספו. מהארובות שעל בתי האיכרים עלה עשן אפור. כשהגענו למלון כבר החלו השמיים לדמוע. טיפות כבדות, מלאות, חסרות חוש קצב. 
כשהתחילה הסערה, כבר היינו במיטה, מכוסים בשמיכה הקלה, מכורבלים זה בזו. מטח של גשם סוער, אלים ורועם, כאילו נתן את האות. המטען שהצטבר בנו הוצת בין רגע, כאילו פגע בו ברק, ועוצמתו, כמו בתגובת שרשרת, סחפה אותנו עד לפורקן.

ד.
במועדון המכוניות הישנות באוטרכט, הולנד, עמדו כבר המקדימים ליד הבר כשכוסות בירה בידיהם. ברחבה בחוץ חנו זה לצד זה בין השאר סיטרואן DS 1950 שחורה שנראתה כאילו לפני רגע יצא ממנה שר בממשלת צרפת, טריומף גלוריה סאוט'רן קרוס לבנה וספורטיבית, ו- MGB V8-Roadsterבצבע ירוק זית מתכתי. ליד חלק מהמכוניות עמדו בעליהן הגאים וניהלו שיחות ערות על מנועים ועל חלקי חילוף והעלו זיכרונות .
לאט לאט נכנסו כולם. ריח המקטרות התערבב באדי האלכוהול. נשיא המועדון ניגש למיקרופון וביקש תשומת לב. הוא קרא לרודולף ואן דר ואלט לספר סיפור מסע.
ואן דר ואלט, גבוה, עיניו תכולות מימיות ושערו צהוב פתח ואמר:
"בתחילת שנות ה-50, לאבא שלי הייתה וולוו אמאזון, שמאוחר יותר קראו לה סדרה 120. אבא שלי שמר עליה היטב, הוא ביצע לבד את כל הטיפולים, הוא אף פעם לא הניח למכונאי במוסך לטפל בה. הוא שמר עליה מכל משמר. כשאמא רצתה ללמוד נהיגה הוא מצא תירוצים שונים למנוע זאת ממנה. לאמיתו של דבר הוא חשש, הוא לא רצה שהיא תנהג בוולוו היקרה שלו.
ואני חייב לספר לכם את הסיפור הבא: בשנת 1972, הוא כבר לא היה איש צעיר, והיה כנראה גם חולה, יצאו הוא ואמא לטיול אחרון באירופה…

17 תגובות ל רוחות מסע – הנסיעה האחרונה

  1. לא תמיד אנחנו רואים את הקשרים, אבל הם שם.
    למרבה הצער, פעמים רבות הקשרים מתגלים רק לאחר שאדם הולך לעולמו.
    גם טל שביט ז"ל קשור ושזור בחיי כולנו.

  2. יפה מאוד. נהנתי. כאילו טעמתי שוב את כבישי אירופה של שנות השבעים. מקווה שתמשיכו לטייל בעולם ולהנות בזוגיותכם האצילית.

  3. עד לפני עשר שנים היו ממוקמות עמדות עזרה ראשונה, [אם אינני טועה, בכל חמישה קילומטרים, הם היו מוקפים בגדר קטנה ונראו כמו בירזיות]: SOS בצד הכבישים: ירושלים- תל אביב ותל אביב- חיפה. היתה שם איזו בעיה טכנית שגרמה להסירם, אינני זוכר. זה פעל בדיוק אותו הדבר: היו שם שלושה לחצנים: משטרה, מד"א ומכבי-האש. היום יש טלפונים ניידים, אך גרוע מכך- תופעה ישראלית שלא קיימת באף מדינה בעולם המערבי המפותח: "פקק תנועה בגלל סקרנים".

  4. היום שלי על האופנוע מתחיל בהגעה לפגישות מתוכננות וזמני הגעה או הודעה על איחור בתווך של דקות בודדות. אני יודע, כמו מזל"ט שאם אני רוכב בשעה זו וזו. מנקודה זו וזו בכביש זה וזה…יקח לי בדיוק שתים עשרה דקות וחצי, כולל הקשירה לעמוד. ואז פוגשים אנשים מעניינים, מראות מיוחדים, תופעות מעניינות. כל סדר היום והלו"ז המתוכנן נמרח בעוד שעתיים. שזה סימן מצויין לכך שנהנים מעצם ההתניידות והתנועה. ואז האיחור הוא לגיטימי טוטאל.

  5. כשפורסמה לראשונה התחרות בכתיבת סיפורים לזכרו של טל. מאוד התלבטתי אם לשבת ולכתוב. מצד אחד הצטברו אצלי הרבה חוויות מסע, על אופנועים. ומצד שני. הרגשתי מרוקן. בכל פרסום חוזר, רציתי וגם לא העזתי, פשוט היה לי קשה להאיר את החיים כשמדובר במישהו שאינו ביננו עוד. עולה בדעתי כי לכל מתחרה שהגיש את סיפורו לתחרות לא היה קל. ולכם, משפחת פלינט, אני מביע רגשות כבוד והערכה על השיתוף בסיפור המסע המיוחד הזה ובעיקר על "גלגול הדורות". ישר כוח.

  6. בני ישראל ובני אלוהים ערבים זה לזה. הגיב:

    אנושי- זאת המילה. עצב, כאב, יגון, אושר, שמחה, עזרה הדדית. אלו ערכים אותם ניתן למצוא ביננו הרוכבים בכל מקום בעולם. זר לא יבין זאת. אני תמיד עם שני פאסטים בבגאז'. כבר חילקתי שלושה לתקועים פלאט בצד הכביש, "תשאירו לי עשרים שקל במוסך, אחרי שתתקנו". או "חכה אחי, אני מארגן בקבוק קולה, קופץ לתחנת הדלק ומשלח אותך. תתחיל לספור, עוד שניה וחצי אני כאן עם דלק". או "יש לי מפתח 21 איתי, בוא נפתח את הפלאג ונבדוק ניצוץ". ולא אני לא אאחר בגלל זה. אני מוכן לסייע לנהגת צעירה או נהג קשיש להחליף לרזרווי ושיישרף העולם!! הרי מה זה העולם?? אנשים כמוני וכמוך. (הערה חצי קשורה: במקרים כאלו אני מוקיר את מי שהחליט על אפוד זוהר בעת תקלות בצד הדרך).

  7. קבלו מצב: אני עם XR 600 בדרך מאינצ'רליק בגבול כורדיסטאן תורכיה לכיוון כללי מערב- הרי הטאורוס, במטרה לעלות על רכבת משא דרך אנקרה, לפחות 13 שעות- עד שאתחיל בכלל להריח את הרמה הזו. פתאום…המנוע מת. ומה נשאר אחרי כל התלאות??? עוד חוויות וסיפור, אל דאגה הכל בסדר, עובדה שאני יושב בביתי, נזכר, מתרגש ומקליד.

  8. כולי תקווה שפשוט פשוט. תרגישו טוב, תשמרו על הבריאות, הכוחות. ותשתדלו לקבל את הישיבה סביב שולחן הסדר בגאווה שגדלתם עם טל שלכם, גם אם הוא כבר לא כאן.

  9. תודות לכל הקוראים על המילים החמות.
    לשחר, התמונה התחתונה היא מ Gorges du Tarn.
    דדי

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל