גיא אדליסט נפרד מטל שביט

פסח, אי שם בשנות ה -90, הייתי אז פועל רב תכליתי במוטו במסגרת חלקית, תחת אחריותי היו גם מבחני דרכים למיטב תוצרת המזרח- מזרח אירופה כמו אופנועי יאווה ו- MZ, ומזרח אסיה- רק קטנועים.
האופנועים – הצעצועים האמיתיים הלכו לגדולים, גידי פרדר וטל שביט.
טל היה אחראי בעקיפין לתחילת רכיבת השטח שלי בצורה מקורית, בפסח ביקש שאקפיץ  אותו לגן נר, מקום מגוריהם של הורי אשתו דאז, הרכב הנבחר – אופנוע 500MZ 4 פעימתי, כן,  היה דבר כזה, עם מנוע רוטקס. סינגל רועש ורועד ומאד כיפי לרכיבה. הייתי חדור פחד, רכבתי כמו בטסט, ככה זה כשהאוטוריטה לענייני רכיבה יושב מאחור. בכל כניסה לפניה הוא נפנף בידו מול פני ולפי מספר האצבעות הפתוחות בכף ידו ידעתי באיזה הילוך להיכנס לפניה. לאחר שהורדתי את טל בגן נר חשתי הקלה, יאללה להרביץ. רכבתי למושב בית שערים לבקר את דן טל, אותו אחד שלימים נעשה "בר פלוגתא" של טל בפורום אופנועי שטח בתפוז. דן טל היה במוסך יחד עם נדב לוגסי שבדיוק סיים לחזק ראש באופנוע שלו, בימים של טרום KTM זה היה סוזוקי  380 DR או אולי 440. בלי יותר מדי דיבורים התארגנה שיירה מוזרה עם נדב בראש, אחריו דן טל על טרקטורון הונדה EX300 ובסוף הח"מ על ה- MZ. הדרך עברה בשדות עמק יזרעאל כאשר פתאום נדב החליט לפנות שמלאה אל תוך שדה בוצי, דן אחריו ואני כמובן עוקב אחריהם בפרץ אופטימיות. הילוך שני פול גז, תוך 4 וחצי מטרים התמלא הרווח בין הכנף הנמוכה והגלגל בבוץ והוטחתי לאדמה, שום נזק לי ולאופנוע, רק טבילת שטח מקרוב.

טל היה קפדן ופדנט, כשבנה את הסופרמוטו הראשן בציון, אם זה הכינוי המתאים לסוזוקי DR600 הלעוס/חבוט/נשוך/מרוט/דרוס ששימש בסיס לפרויקט, שאלתי את טל איך אוכל לעזור. מסתבר שאחד מחברי, ירון ירוחין, עסק כתחביב בבניית חלקים מסיבי פחם. טל ביקש פרסת חיזוק למזלג הקדמי באופנוע וירון אכן בנה פרסה מדהימה. לא רק יפה אלא חזקה יותר מפלדה ושקלה פחות מחצי מקל ארטיק.

אני חייב לטל שביט תודה ענקית על שני דברים שלמדתי ממנו, למרות את שניהם כבר ידעתי, אבל טל חידד את הנקודות. האחד: "תכתוב  לא משעמם אלא רק מעניין ומרתק", כמה קל להגיד וכמה מסובך לבצע. עד היום אני מקפיד ליישם זאת, אם זה במייל סתמי, מסמך רשמי, ספר,  מצגת או תוכנית עסקית. הרעיון הוא לטוות חוט אחד שסביבו נבנה הסיפור, כך שהקורא ימצא עניין בטקסט ויקרא אותו עד הסוף ברצף ויחזור לקרוא מההתחלה, כמובן שכדאי לשתול מוקשים קטנים בדרך כדי שיהיה יותר מעניין לקריאה והקורא יידרש להפעיל את הראש.
כיום כשאנחנו מוצפים בערמות של קשקושי סרק במדיה, כתיבתה טרחנית או סטלנית שאין לה יכולת מלבד התשת קוראים ובירוא יערות כתיבה מעניינת כמו שטל דרש בהחלט נכונה ומקומה בפרונט.
הדבר השני הוא: "מה שאתה לא יודע, אל תכתוב".
שוב, בקשה אלמנטרית אבל מה-זה נכונה. תסתכלו מסביב, יש ליותר מדי כותבים או אנשים שמופיעים במדיה יכולת מדהימה לשפוך כמויות מידע לא מבוסס מתוך חיפוף, עצלנות, הערכות סובייקטיביות, סתם רצון לרייטינג, כאילו שאין גבול לכמות החארטה שאפשר לשפוך על הציבור. טל היה מאגר ידע עצום, את מה שלא ידע הוא טרח לברר מול קולגות בחו"ל או בקריאה ממקורות שציטט.
עוד בצד הפדנטיות- טל לקח בצורה מאד קשה החלקה שטותית שעשיתי עם עוד אחר מפאר היצירה האסייתית -איזה קטנוע כשלהו בצילומים. מה קרה? השכבתי והשכבתי עד שג'ק האמצע נגע בכביש, שני הגלגלים איבדו אחיזה ביחד ו- פחחחחחחחח… מכירים את הרעש של פלסטיק משייף אספלט או להיפך? החלקה דבילית במהירות חד ספרתית. חוץ מחבלות קלות ושריטות לקטנוע לא קרה כלום. לאחר כמה שעות טל בא אלי זועף כאשר הקסדה עדיין על ראשו וצווח: "אנחנו לא יכולים לעבוד בצורה כזו ולהצטייר ככה בחוץ!" בחיים לא צרחו עלי ככה אבל שימו לב לנוסח "אנחנו" ולא "אתה", זה היה טל, גם כשהביקורת צודקת הוא הביא אותה בדרך נכונה, בראיה מערכתית.
אבל – מצד שני לטל שביט היה צד שני, נקרא לזה דואליות. לצד ההקפדה על הפרטים זה היה טל שהחנה במין אופטימיות נונשלנטית, אם זה המונח הנכון לאבטחה חסרה, את ההונדה CBR600 של היבואן, הדגם היחידי שהגיע לארץ, מתחת ביתו בהרצליה והאופנוע אכן נגנב מייד.
מול הירידה לפרטים והסדר, הוצמד לטל הכינוי "העיכובית". שמעתי את השם לראשונה מרונן טופלברג אבל אני לא משוכנע שהקריאטיב שלו. למה עיכובית? במשך העבודה על מגזין "מוטו" הצטברה על שולחנו של טל ערמה הולכת וגודלת של חומר לפני עריכה -שקופיות, דפים, דיסקים ומגזינים. הגיליון החדש אמור לצאת וטל? עובד בקצב שלו, נזכיר שהייתי פישר קטן שהתמחה ברכיבה וכתיבה על כל מה שאף אחד לא רצה לרכב. הצעתי   לטל: בוא נעבוד שני גיליונות קדימה כשאת רוב חומר המערכתי אפשר לסיים הרבה זמן מראש ולא ניכנס לטירוף מערכות בשבוע האחרון. הרבה מגזינים עובדים בצורה זו וכך נמנע לחץ של הרגע האחרון שנובע מאין סוף גורמים שאין שליטה עליהם.
אז אמרתי. אז מה? מה קרה? כלום. אין עם מי לדבר. כבר כתבו לפני שטל היה One man show וזה בדיוק היה המצב. החומר הצטבר ונערם, וטל בשלו. זה היה חלק מאותה עקשנות שהוא יודע הכל, יותר טוב מכולם. שמתי לב, וזה היה אחרי שפרשתי מ"מוטו", שבוטל אחד הגליונות במין קפיצת דרך והקוראים קבלו גיליון שלפי מספרו היה אמור לצאת עוד גיליון קדימה…
יחד עם זאת, אותה דואליות הביאה לטל הרבה חברים. למרות מעמדו הוא לא התנשא מעל אנשים (למרות הפרשי הגובה..), תמיד דיבר בגובה העיניים בצורה חברית והערותיו היו תמיד ענייניות.

בשנים האחרונות המשכתי לעקוב אחריו כשהתקרב למפרשיות ויאכטות וכתב בפורום שייט וימאות בתפוז. גם כאן הפגין כתיבה מקצועית ומעניינת, לא נכנס באף אחד, ואם תקפו אותו,  תמיד ענה בצורה עניינית ומקצועית. תודו שזה נדיר במקומותינו כשפורומים הופכים לעתים למקבילה הוירטואלית של דו קרב: במקום חרבות או אקדחים – מקלדת. במקום מסכות – ניקים מזויפים.
מעבר ליידע שחלק עם אנשים, טל השתתף כאיש צוות בכמה תחרויות יאכטות בישראל, ועקב אחרי תחרויות בעולם. אני מניח שזה מילא איזשהו חסך תחרותי שלא ניתן ליישם עם אופנועים בארץ. בשייט יש מקום להתחרות כאן ולצבור יידע הרבה יותר רחב מבאופנועים. שייט תחרותי תלוי במזג אוויר, מצב הים, עבודת צוות, הכנת היאכטה והמפרשים, ועוד גורמים רבים.
טל  היה איש טכני מאד. בשייט מצא עולם שלם שלא בא לידי ביטוי באופנועים, למשל: אפשר להגיד שמערכת הנעה ליאכטה שכוללת תרנים ומפרשים דורשת גישה אחרת לגמרי ממערכת הנעה לאופנוע שמתמצה בשדרוג הספק למנוע. גם אופנוע חדש, איזה יפנזוקי XBDR 870 לא יגיע לרמת מורכבות של יאכטת מירוץ.

למרות שעבדנו יחד תקופה מאד קצרה, תמיד אזכור את המקצועיות של טל, הירידה לפרטים ובחובת בדיוק בכתיבה.
אני מניח שבדרכו המיוחדת השפיע טל על עוד רבים וטובים ורבות וטובות. יהי זכרו ברוך.