מוטו מטייל: אם לא נעלה את ירושלים…

כתב וצילם: אדם בלנגה

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה הוא אולי היום החשוב ביותר לישראלים, והסמיכות שלו ליום העצמאות מגדילה את החשיבות אף יותר. ברמה האישית, את יום העצמאות בחרתי השנה לעשות בחיק המשפחה, צנוע יותר מהרגיל, אולי בגלל העייפות של תקופת מילואים ארוכה ואולי בגלל תחושות הכאב וההלם ששומעים ומרגישים כבר יותר מדי זמן. אפשר לומר שהאפשרות שניתנה לי בהצטרפות למועדון הארלי דוידסון ישראל בעלייתם המסורתית ביום העצמאות לירושלים סיפקה לי את האפשרות לציין את יום העצמאות הזה בצורה הטובה והראויה ביותר בעיני.

הדרך מתחילה ברוט 44, בר האופנועים שמתחבא לו בין מחלפים. השעה הייתה שבע וחצי ובמקום הבירות, המוסיקה והרעש הרגילים, פגשנו שלל פינוקים קטנים: בורקסים, בקבוקי מים ונשנושים להם דאגו לנו החבר'ה מרוט 44. יבואנית הארלי דוידסון לישראל, שליוותה והובילה את הטיול, הכינה ודאגה מראש לדגלים כך שמצד אחד דגל ישראל ומצד שני הארלי דוידסון, בנוסף, בין שלל הדגלים של המסע חיכו לנו השנה גם הדגלים להשבת החטופים, לצד חולצות ודסקיות. אחרי שסיימנו להניף את הדגלים על האופנועים והנפנו את הרגל מעל האופנועים התחלנו את המסע שלנו לכיוון הבירה.

שמונה וחצי בבוקר, מזג אוויר נעים ושיירה של אופנועי הארלי דוידסון גדולים מפמפמת על הכביש לכיוון ירושלים, אפשר להגיד שהתחושה היא כאילו שאנחנו יוצאים לכבוש חזרה את עיר הבירה שלנו. התחושה גדלה יותר ויותר כשרואים את שלל דגלי הכחול-לבן על רקע האופנועים הגדולים האלו. ההארלי דוידסון Low Rider S שקיבלתי לרכיבה הוא אופנוע קרוזר אמריקאי סטנדרטי, בממדים ובמשקל של אחד כזה, אבל ברכיבה פתאום כל תחושת הגודל שלו נעלמת ברקע כששומעים את המנוע בנפח 117 קיוביק אינץ' (1,820 סמ"ק למי מאיתנו שלא גדל בארה"ב – או בקיצור, המון) לא רק נשמע טוב בשיוט אלא גם חזק, ועושה חשק לרכוב עליו שוב בלי המחויבות לשיירה וייעדה.

הנסיעה ממשיכה ואנחנו רואים את גשר המיתרים של ירושלים, האוויר הצונן של הבוקר מתחלף בחום העולה מאזור המנוע ואני מזכיר לעצמי שאין מה לעשות ושמדובר בחלק לא מבוטל מהחוויה של רכיבה על וי-טווין ענק שמפמפם בעצלתיים. התחנה הראשונה שלנו הייתה עצירה קצרה ליד הספרייה הלאומית, משם נכנסנו למשכן הכנסת – פה צריך בהחלט להרים למארגנים של האירוע על היכולת להכניס שיירה כה גדולה למשכן הכנסת ביום כזה. עצירה נוספת הייתה לתמיכה במשפחות החטופים אשר יושבות ממש בכיכר מתחת, זוהי התזכורת האמיתית והמדממת למחיר ששילמנו ועודנו משלמים בשביל עצמאותנו. כמובן שבירושלים אי אפשר שלא לקנח בסיבוב סביב החומות, אז הקפנו את העיר העתיקה בליווי משטרתי.

את העצירה האחרונה של העלייה לירושלים קיימנו בהר הרצל, המקום בו קבורים אלה ששילמו את המחיר הגדול ביותר שניתן לשלם על העצמאות שלנו, נכנסו להיכל החדש ועברנו סיור קצר. אני מאמין שהסיבוב הקטן הזה יותר מאשר שהעלה חיוך על פני הרוכבים, הוא שימח את הסביבה. הכוח, העוצמה והיופי שטמונים בהדדיות והאהבה לעולם האופנועים יכולים לקחת אותנו למקומות הגבוהים ביותר. מהספרייה הלאומית שמכילה את גדולי המוחות של העם, דרך הכנסת ומאהל משפחות החטופים, הסיבוב סביב ירושלים העתיקה עם הדגלים שלנו ולבסוף בהר הרצל, במקום בו ניתנה לנו הזכות לתת כבוד אחרון לאלו ששילמו את המחיר הגדול ביותר שניתן לשלם – אני שמח שהייתה לנו את הזכות לחגוג עצמאות השנה ואם לא בשבילנו, אז בשבילם.

רות סוף.