מוטו מטייל | מסע אנדורו בתאילנד

כתב: ערן יורן | צילום: ערן וחברים

לכולם קשה

קוליסים לאורך, שורשים לרוחב, גשם מלמעלה. 50 ק"מ מאחורינו ו־70 עוד לפנינו… ככה נראה יום כשהוא עוד לא בשל. בוסר. קל לזהות כי הוא עוד קשה, יש לו ריח של זיעה ועשן ובגדול בא לך למות מרוב "כיף". זה השלב שבו אתה מדבר עם עצמך בתוך הקסדה ויש לך רק שאלה אחת: "למה? מה חשבתי לעצמי?"

יצאתי למסע של כ־1,000 ק"מ רכיבת אנדורו בהרים והיערות של צפון תאילנד, עם הונדה CRF300L, אבל משודרג עם בולמים של אוהלינס, אגזוז 'פתוח' וגלגל שיניים אחורי עם הרבה שיניים. בבית אני רוכב על ימאהה טנרה 700, ככה שהיה לי ברור שמבחינת מנוע אין ציפיות אבל לפחות מבחינת משקל אני הולך ליהנות. בדיוק 8 ק"מ לתוך האירוע, הכביש הופך לשביל, שהופך לסינגל, שמושך למעלה כמו טום קרוז ב־F14 בטופ-גאן. עליה בתוך היער, עצים ברוחב הכידון, מלא שורשים חלקלקים לרוחב הסינגל, וכל מה שלא שורשים זה בוץ. יער בן שמן זה לא. הבולמים סופגים הכל, גם האופנוע קליל לתמרון, יותר תחושה של אופני הרים, והמנוע… הפתעה! לא מתנפל, אבל כל הזמן שם, נותן כתף ודוחף קדימה כבר מסל"ד מאוד נמוך. עוד כמה דקות ואנחנו בראש ההר, מסתכל אחורה, מזל שלא באתי עם הטנרה.

אז איך זה התחיל?

בארץ יש לי חבר טוב עם הונדה כזה, בחור גדול וחזק שרוכב על אופנוע צנוע עם הבולמים המקוריים. בגישה החיובית – בסיס מצוין לשיפורים. אז דיברנו והוא החליט לשדרג. מפה לשם הגענו לסדרת יוטיוב שפרסם Adam Riemann על רכיבה שהוא עשה בתאילנד עם חברה בשם Enduro Madness. החבר'ה האלה, לקחו CRF'ים ושדרגו אותם פונקציונלית: הכי חשוב, בולמים של אוהלינס ומסביב כל מיני דברים טובים ואפילו מדבקות יפות. זה מצטלם מצויין, אז שדרגנו את האופנוע בארץ על פי המפרט שלהם ועל הדרך נרשמנו לטיול כי אם Adam Riemann יכול, אז ברור שגם אנחנו. בקיצור, הזמנו טיסות באל-על, כי רצינו חברה שטסה גם כשיש טילים, ושכחנו מהעניין לחצי שנה.

מודעות היא מילה גסה, אז לא השתמשנו בה

עכשיו אנחנו בבוץ של תאילנד. 10 ימים ברוטו: יום התארגנות, 4 ימי רכיבה, יום מנוחה, 3 ימי רכיבה, יום התאוששות. בכל יום עולים על האופנועים ב־08:00 ורוכבים כ־140 קמ"ש (קילומטר-שטח), 80% שטח, בדרך כלל עד 18:00. החבורה שלנו מורכבת מ־4 אוסטרלים, שוטרים לשעבר עם קול בס נמוך מאוד וגוף ענק, הם עושים יותר רעש מהאופנועים ובממוצע רוכבים 15 ק"מ על כל ליטר בירה. 4 ניו-זילנדים שמגיעים בגדלים שונים, בעיקר רזים ואתלטים או שמנמנים ואתלטים. 4 מדריכים מקומיים שנולדו על אופנועים ולא מאמינים בפיזיקה מערבית. ואז יש אותנו, 2 ישראלים עם יותר מדי ציוד ופחות מדי ניסיון. תכלס, לא רכבנו אף פעם אנדורו אמיתי, מה שכן, דיברנו על זה המון ברכיבות האדוונצ'ר שלנו. ולכן בטופס הרישום לא התבלבלנו ורשמנו רמה 3 עד 4, באתר האינטרנט זה נראה מסלול מעניין יותר – וגם, "מודעות" היא מילה גסה בעיני, אז לא השתמשנו בה.

יש אלוהים, אבל צריך לעלות ברגל את כל המדרגות לפגישה אישית

מהיום הראשון עד האחרון

היום הראשון נועד להכיר את האופנועים שכמובן כולנו זלזלנו בהם בהתחלה, אבל עד סוף היום כבר התאהבנו בהם לחלוטין. לא חזקים מדי אבל עקשנים ומלאי מוטיבציה כמו התאילנדית שעשתה לנו מסאז' יום לפני כן. הם אוכלים הכל, רק לתת גז ולוודא שהגלגל האחורי שומר אחיזה. הבולמים פצצה – אני רוצה כאלו גם בטנרה בארץ.

הימים הראשונים הם ללא גשם, יצא לנו ממש טוב וגשם נשפך מהשמים רק בלילה. בבוקר המסלול רטוב אבל לא מוצף ובאופן מפתיע הבוץ ביערות אינו מחליק, ההפך, אחיזה מטורפת ולוקח זמן להבין את זה. את האוסטרלים זה לא מעניין, הניו-זילנדים רגילים לזה מהבית ובטוחים שזה תמיד ככה. התאילנדים מרגישים בבית ורק אנחנו "מפחדים" מהבוץ. אבל זה לא הבוץ שלנו, האופנוע שתול באדמה, עם אחיזה מטורפת. המסלול היום מגוון, קטעים מאוד טכניים, סינגלים שתופרים את ההרים מלמטה למעלה ובחזרה, חצייה של נחלים, רכיבה לאורכם בתוך המים, ומלא – אבל מלא דשדש – והנה, הנפילה הראשונה שלי לתוך המים, שילוב של מהירות נמוכה מדי וסלע גדול מדי והאופנוע פשוט נעצר ונופל לי על הרגל. מזל שפיט, האוסטרלי הכי גדול בחבורה, מאחורי. הוא מרים את האופנוע כאילו מדובר באופני כביש של קנונדייל ואנחנו ממשיכים. ככה נולדות חברויות.

מהנקודה הזו ועד סוף היום כבר לא פחדתי להירטב

קילומטר קדימה אנחנו עוצרים למנוחה קצרה, רק כדי לגלות, שהנמלים על העצים לא אוהבות אופנועים, או אנשים בכלל והן פשוט קופצות עלינו מהעלים והענפים. עכשיו, זה לא ישראל, הנמלים ביערות הן בגודל של חתולים קטנים והן נושכות כמו כלבים. אנחנו נותנים גז ועפים משם והנמלים שניכנסו מתחת למיגון מנצלות את המצב וממשיכות לנשוך. פאק… אי אפשר להרוג אותן. אבל לא לדאוג, נבוא חשבון במלון.

סוף היום, במלון אחרי ארוחת ערב. אנחנו נפרדים ומתפזרים לחדרים. אני לא יודע מה סיפרו לכם על הלילות במסע אנדורו, אבל בלילה השינה היא הזמן של המוח להריץ מחדש את כל הרכיבה, לנתח מה עשינו טוב ומה דורש שיפור והתת מודע נדלק כמו טורבו ומתחיל לבעוט כמו מטורף, מה זה לבעוט, שוב ושוב אני כמעט נופל מהמיטה. הגוף מגיב ל"שידור החוזר" של היום ואני מוצא את עצמי שולח רגל קדימה, נותן תיקוני היגוי, ברקסים, גז, הטיית משקל, כל הרפרטואר של רכיבת אנדורו – מתוך שינה. אני רוצה לישון אבל מרצד כמו רקדן טיקטוק. ככה זה בשלושת הלילות הראשונים, וכל בוקר אני עולה על האופנוע ורוכב טוב יותר. הבעיה, שכולם עוברים את העניין הזה. אנחנו מגיעים לארוחת הבוקר מזיעים כמו אחרי יום רכיבה, סחוטים משעות של רכיבת לילה דמיונית. וככה לפחות הפערים בתוך הקבוצה נשמרים.

נמלי 'אנדורו', אפשר לשמוע אותן קופצות מהעצים על הקסדה, והן נושכות כמו כלבים קטנים

מי צריך מוסך כשיש מונסטר, שני ענפים וסכין יפני?

אנחנו קבוצה של 10 רוכבים פלוס המדריכים, רוב הרכיבה היא בשטח ובשטח תמיד יש הפתעות ואתגרים טכנים, פנצ'רים זה שטויות, אבל לאחד נקרעת השרשרת, אחר שרף את הקלאץ' ואנחנו נמצאים באמצע יערות, כפרים קטנים, הרים גדולים, ומדריך אחד ענק בשם מונסטר. בסטנדרטים תאילנדים, מדובר בבחור ממש גדול, מלא קעקועים סטייל יאקוזה. כשאנחנו מתאמצים, הוא משתעמם ואת רוב הדרך שאנחנו מזיעים, הוא עושה בווילי. הוא עוצר רק כשצריך. ואז הוא שולף מהתיק שלו סכין יפני שמתפקד בתוך מולטי-טול שמחליף מוסך שלם. עשר דקות לתוך כל תקלה, האירוע מסתיים וחוזרים לרכב. ברקסים 7 דקות, קלאץ' 20 דקות כולל שמן, פנצ'רים? קדמי 10 דקות ואחורי 12, קיצור שרשרת 5 דקות. הכל בשטח, הכל במקצועיות, הייתי רוצה להגיד שהכל עם חיוך, אבל מונסטר לא מחייך אף פעם, זה לא מקצועי. ברגעים של אושר הוא נראה פחות כועס.

מונסטר מחליף קלאץ' בשטח. מוסך רשמי של איש אחד

תחנת דלק אורגנית

בכניסה וביציאה מהערים וכל זמן שאנחנו על כבישים, העניין הזה של תדלוק לא נראה בעייתי. אנחנו מתדלקים כמו בארץ, רק שכאן יש עובד שמתדלק את האופנוע, אתה לא נוגע בכלום. ליטר בנזין 91 בתאילנד עולה כ־3 שקלים. אז לא בדיוק כמו בארץ אבל תחנות הדלק מאוד דומות. כשעוזבים את האזורים המיושבים ומגיעים לכפרים נידחים, עניין הדלק הופך למאתגר יותר. צהריים, חצי יום כבר מאחורינו והאופנועים כבר מאוד צמאים, כולנו על הרזרבי של הרזרבי. מתחילים להמר מי הראשון שיתקע בלי דלק. אנחנו יוצאים מהיער ישר למסעדת הדלק בה האופנועים יסעדו היום. "מסעדה", מדהים איך שהסטנדרטים שלנו מתאימים את עצמם למציאות. בצד יש צינור עם מים זורמים, וזה הזמן לשטוף קצת את העיניים כי אולי אנחנו לא רואים טוב. האופנועים עומדים בתור, מוזמנים ללגום דלק טרי ישר מהחבית. תכלס דלק אורגני, עם משאבה ידנית ו'שפית' פרטית. זה מצטלם מצוין.

כשאין אחיזה בצמיגים, טוב שיש אחיזה בחבל

הזמן טס כשנהנים ואנחנו ביום הרכיבה האחרון, מה כבר יכול להשתבש? אז ככה, קודם כל גשם. כל היום. כל טיפה חצי ליטר. אתה רוכב וזה מרגיש שמישהו זורק עליך בקבוקים של מים מינרלים, מזל שיש מיגון. המסכה על העיניים מפסיקה להיות שימושית כבר ביציאה מהחדר. זה לא משנה כמה אתה מנקה אותה, היא מקפידה להתלכלך מבפנים, מלא בוץ. אז רוכבים בלי מסכה. כל מי שיודע לעשות סקי, מחייך עכשיו, והאופנוע מחליק חופשי. האוסטרלים נותנים גז. אני פחות, ופחות, ופחות. ואז אנחנו מגיעים לעליה הזו, שחסומה בעץ שנפל לרוחבה. חצי שעה של צוות הנדסה ניו-זילנדי וצוות בולדוזרים אוסטרליים והעץ זז 10 ס"מ שמאלה, מספיק בשביל כמעט לעבור. אבל אי אפשר לייצר מומנטום. עכשיו מתחיל הכיף וכולם משפריצים בוץ לכל הכיוונים, כמו ילדים בגן כשהגננת לא מסתכלת. והאופנועים רק מחליקים לאחור. זה השלב בו נשלף האביזר המתקדם "חבל". אנחנו קושרים את האופנועים וכל רוכב בתורו נותן גז בצד אחד וכל מי שפנוי מושך את החבל בצד השני. 20 דקות וכולנו למעלה. אני נשאר עם המחשבה, איזה כיף אם לאופנוע היתה הנעה כפולה, והאם גם ההנאה הייתה כפולה?

ואם כבר שלפנו את החבל, אז חצית גשר חבלים על אופנוע מעל נהר גועש זה בדיוק הצילום שלשמו יצאנו לטיול הזה. כבר כמה ימים שאנחנו שואלים והמדריכים לא עונים. אנחנו מבקשים קצה חוט והמדריכים פתאום לא מדברים אנגלית. היום משהו השתנה בגישה שלהם ובמקום לא לענות, הם התעלמו מהשאלה. ואז פתאום הגשר היה שם. הדרך הנכונה לחצות גשר חבלים היא פשוט להסתכל לקצה השני, רחוק עד כמה שאפשר. מי שמסתכל קרוב מדי, מיד נופל והאופנוע טובע בנהר. אז בהתחלה אתה נזהר, ובהמשך אתה מתרשם ואפילו מסתכל על הנוף, בסוף אתה אפילו מבין שזה בסך הכל גשר עם יחסי ציבור ונותן גז. זה כמו סינגל פשוט ישר.

עד שהגענו לגשר החבלים כמובן שהתאמנו על אין סוף מעברי הנחלים שעשינו בימים האחרונים, עם מים שמגיעים עד הכידון, ועלוקות שמנצלות את ההזדמנות, נצמדות אליך ופותחות שולחן. כידוע, אסור להוריד עלוקה, אלא צריך לשפוך עליה אלכוהול, וכשהיא שיכורה היא משחררת. מי שתולש אותה, פשוט מדמם במשך שעה כי הן מפרישות חומר מונע קרישה. בקיצור, שום דבר מסוכן אבל מלחיץ לאללה.

סיכום

טוב, עוד לא התחלתי לשתף בחוויה וכבר הגיע הזמן לסכם. תאילנד מהממת. החבר'ה המקומיים עשו איתנו עבודה פצצה. כל ההפקה, כל המנהלה, כל האירוח היה יוצא מגדר הרגיל. לא עשיר ונובורישי אלא תאילנדי אמיתי. ענייני, תכלס, בגובה העיניים, ברמה גבוהה, מוקפד וצנוע ובעלות הוגנת. הם ראו את כולנו וכל אחד הרגיש שזה הטיול שלו. בנוסף, שיחק לנו מזל וזכינו בקבוצה פצצה. החיבור של אוסטרלים, ניו-זילנדים וישראלים עובד מצוין והאופנועים יוצרים חיבור חזק. הם חיבקו אותנו ואנחנו חיבקנו בחזרה. יש רק את העניין הזה של המבטא שלהם שאתה לא מבין אף מילה. וגם יש להם סלנג לא מוכר והם תוקעים גרעפסים מפחידים כל הזמן. מסתבר שאצלם זה מנומס. אבל למי אכפת, גם ככה עם האגזוזים הפתוחים, הקסדות ואטמי האוזניים לא שומעים כלום. באנו לעשות אנדורו ועשינו וואחד חוויה. חוץ מזה, בטח גם הם לא מבינים את המבטא שלנו.