fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

voge מוטו24 רביעי מתחת לתפריט
קאברג שחורי 205 על 35
cristalino מתחת לתפריט xi
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
cristalino קובית צד xi
מטרו באנר שמאל הכי עליון
עופר אבניר קוביה שמאל
מידלנד שחורי 140 על 70
אלבר טריומף קוביה עליון
תמוז
אישימוטו באנר קוביה שמאל
מוטוטאץ דקר
HJC
אודי דגן 140 על 70
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
סטפן
voge מוטו24 באנר

מוטו מטייל: מסע אופנועים זוגי בסרי לנקה

מוטו מטייל: מסע אופנועים זוגי בסרי לנקה

כתבה וצילמה: אחינעם הראל

בכל מערכת יחסים ישנה חלוקת אחריות ברורה. אחת עושה את הכלים, השני מוציא את הכלב. אחת מקפלת את הכביסה, השני מתעלם מהכביסה. וכך גם אצלנו. בכל מה שקשור לחופשות אני קצינת המבצעים, מדריכת הטיולים, אחראית לוגיסטיקה, רס"פית, רס"רית וצלמת ראשית ונעם תפקידו להיות לקוח מרוצה ולהגיד כל חמש דקות כמה הוא נהנה. אני לוקחת את התפקיד שלי מאוד ברצינות. כמה ברצינות אתם שואלים? ובכן, פתחתי עסק בגוגל מפס אך ורק בשביל שנעם יוכל לדרג אותי אחרי כל חופשה שלנו ביחד (אני על 4.8 כוכבים אם זה מעניין אתכם, בגלל שאבא שלי התעקש לתת לי 4 כוכבים, מתוך חשש שמא העסק לא ייתפס כרציני בעיני קהל הלקוחות שלי, המורכב כולו מבן אדם אחד, אם יהיו לו 5 כוכבים). כן, בסך הכל בן אדם ללא OCD כלל.

אז למה סרי לנקה? פשוט מאוד. כל חופשת קיץ שלנו חייבת לכלול גלישת קייט לנעם ורכיבה על אופנועים בשבילי. נקודות בונוס אם אפשר לשלב עוד מגוון פעילויות ספורט-אקסטרים באותו יעד. וכן, יש לי טבלת אקסל מסודרת שמסבירה מה היעד האולטימטיבי בכל חודש ולכל סוג אקסטרים. אני מבטיחה, אני לא מאובחנת עם OCD! בקיצור, טסנו בעקבות הרוח במטרה לגלוש קייט בלגונה בשם קלפיטיה על חופה הצפון-מערבי של סרי לנקה, ועל הדרך גם לטייל כמה ימים באי על רויאל אנפילדים. למעשה, לא היה לנו מושג עד כמה סרי לנקה יפיפה ועד כמה היא גן עדן לאופנוענים.

אני יכולה לכתוב ספר שלם על תהליך התכנון של מסע אופנועים. מההחלטה באיזה אופנוע לבחור, כיצד לשרטט את המסלול, איזה ציוד לקחת ואיך לרדת לפרטים בהיבטי הבירוקרטיה. אבל אשאיר את זה לפעם אחרת. אני רק אגיד כמה מילים על משנתי. יש כאלה שיאמרו שאובר-תכנון מוציא את הכיף והספונטניות מהטיול, שזה לוקח מהאופי הפראי של ההרפתקה. בעיני תוכנית טובה היא בסיס טוב לשינויים וחוסכת זמן, כסף, ועוגמת נפש. שיעורי בית מאפשרים לך יצירתיות וגמישות במהלך הטיול עצמו, בייחוד בטיול בו אתם קצרים בזמן. בקיצור, אני וה־OCD שלי נמשיך לתכנן כל דקה ודקה בחופשה.

וכך, על פי תוכנית, יצאנו לדרך בתחילת אוגוסט בטיסה מהארץ דרך דובאי לקולמבו, שם נחתנו בשעות הבוקר המוקדמות… תיק הגלשנים שלנו הגיע באורח פלא גם הוא. מותשים ומעוכים הצלחנו בשדה התעופה להחליף את הדולרים לרופי, לקנות כרטיסי סים, להעמיס את עצמנו וכל הר הציוד שלנו לתוך מונית ולנסוע למלון במרכז העיר. בחשכה לא ראינו בכלל לאן הגענו, אבל דלתות העץ הכבדות והסדינים הלבנים והנקיים עטפו אותנו ונטרקנו על המיטה מיד.

התעוררנו רק כמה שעות לאחר מכן, בשעה שמונה בבוקר. אחרי ארוחת בוקר זריזה העמסנו תיק גלשנים, מזוודה, שני טרולי, שני תיקי גב, שתי קסדות ואת עצמנו ונהג לתוך תוק-תוק ונסענו לסוכנות של רויאל אנפילד בסרי לנקה. לא ידענו למה לצפות, מכיוון שההתכתבויות עם ראמש, מנהל הסוכנות, התנהלו באנגלית שבורה למדי. אבל איך שירדנו מהתוק-תוק מיד ראינו בחנייה שני אנפילדים מזוודים ומוכנים בשבילנו. בחרנו בצמד הימאליאן 410 סמ"ק. אלו למעשה היו האופנועים הגדולים היחידים שמצאנו בכל האי. האלטרנטיבות האחרות היו קטנועים סינים, אופנועים יפנים קטנים עד 150 סמ"ק או CRF 250. נעם רצה אופנוע שיהיה לו נוח לנסיעות הארוכות (פפפ, איזה מין שיקול זה?!?) וכך בחרנו בזוג האנפילדים המלכותי.

מיד התחילה סחרחורת של העמסת ציוד על האופנועים, טיפול בניירת מול ראמש, והתחלנו לעלות על ציוד. לווינו שני מעילי רכיבה – שלי היה יצירת מופת מרשימה במיוחד, עשוי עור ורשת, עם ניטים, רקמת זהב והמילה 'Sledgehammer' (פטיש, אבל לא כזה קטן של מסמרים לתליית תמונות, יותר כמו זה של ת'ור) כתובה בענק על הגב. יחד עם קסדות מהבית, כפפות, מגני ברכיים ומגפיים הרגשנו מצוידים. נעם גייס כל נער סרי לנקי בסביבה בשביל לעזור לו לחבר קונקטור של גו פרו לכל סנטימטר חשוף על האופנוע, ולאחר שעתיים היינו מוכנים לצאת לדרך!

מיהרנו לצאת מההמולה הקלסטרופובית של העיר ולהגיע ליעד שלנו לאותו יום – קאנדי. העיר הייתה מזוהמת ועמוסה, אבל ברגע שהצלחנו להיחלץ ממנה הדרכים הפכו לנעימות וזורמות. היינו מוקפים בירוק והתחלנו להיכנס לקצב. עצרנו בדוכן קטן בצד הדרך שם חתכו לנו את הקצה העליון של קוקוס, הכניסו קשית ולאחר שסיימנו לשתות חצו אותו ונתנו לנו לאכול את הבשר שלו. האור הסתנן מבעד לעצי הדקל, קופים באו לשחק איתנו והיופי של סרי לנקה התחיל להתגלות. ישנו באותו לילה בבונגלו מעץ שהשקיף על האגם במרכז העיר, נרדמנו מיד כשהראש נגע בכרית, עם חיוך ענק על השפתיים.

בארוחת בוקר למחרת זימנתי ישיבת צוות והצגתי את האפשרויות העומדות בפניו. יכולנו לנסוע צפונה לעיר הבאה על הכביש הראשי, או להיכנס להרים ולבחור בכל אחד מעשרות הקווים המתפתלים על המפה בתקווה שיהיה כביש יפה שיוביל אותנו בסופו של דבר לעיירה הבאה. שמורת הטבע Knuckles במרכז סרי לנקה נקראת על שם הגבעות בה שנראות כמו הבליטות מפרקי האצבעות. ובהחלט מדובר ביער הררי ומפולא במיוחד! כמובן שהתקבלה החלטה ברוב קולות לנסות את מזלנו בהרים.

לאחר כמה קילומטרים על הכביש הראשי פנינו לדרך קטנה ומפותלת שטיפסה למעלה באזימוט כללי צפונה. בירידה מהכביש נהג טוק-טוק בצד הדרך סימן לנו לעצור. "לא טוב. אל תמשיכו", הוא אמר, "למה?" שאלנו, "אין שם כולם בהמשך, זאת לא הדרך", "זה מה שמופיע במפה…" אמרנו בניסיון להסביר את כוונתנו, "הדרך מאוד לא טובה. גרועה, גרועה מאוד", הוא סיכם.

בשלב הזה ראינו על דרך העפר מולנו מגיע טוק-טוק והחלטנו שאם הוא הצליח לעבור את הדרך הגרועה מאוד-מאוד, כנראה שגם אנחנו נצליח! המשכנו בדרך, שהפכה לשביל כמעט בלתי-נראה, דרך דשא גבוה. לרגע פקפקתי בהחלטה שלנו, אני מודה. אבל לאחר עוד רבע שעה השביל התחבר בבת אחת לכביש סלול צר ומפותל על קצה ההר. כל הגבעות מסביבנו היו מכוסות בטרסות של צמחי תה בירוק בוהק, היינו לבד על הכביש, כל פנייה הובילה לנוף עוד יותר מטריף ולא יכולנו להפסיק לצעוק אחד לשנייה דרך הדיברויות דברים התפעלות.

לגבי הדיברויות – בגדול, ישנן רק שתי אופציות. או להשתמש בהן, או אלימות (תנחשו לבד כלפי מי). איתן יכולנו לתאם עצירות להתרעננות או תדלוק, להתעדכן, להתריע על סכנות בדרך ולהתלהב ממנה יחד. המכשירים האלו שמרו לנו על החיים ועל חיי הנישואין!

בשעות אחר הצהריים ירדנו מההרים והתחברנו חזרה לכביש הראשי. עצרנו בתחנת דלק ואכלנו את אחת מארוחות הצהריים הטובות שיצא לי לטעום – קארי, רוטי, סמוסה, וארבעה שייק מנגו (לכל אחד). המשכנו צפונה עד לעיר סיגירייה, חנינו את האופנועים ורצנו ל"סלע האריה" המפורסם. מדובר בפקק געשי שנראה כמו אבן אדומה עצומה שיוצאת מתוך העמק הירוק. האבן מתנשאת לגובה של 200 מטרים, והטיפוס למעלה הוא באמצעות מדרגות תלולות שחוברו סביבה בדרך-לא-דרך. בראש האבן נבנה ארמונו של מלך סרי לנקה קשיאפה הראשון, אשר שימש לאחר מותו כמנזר בודהיסטי, ולמרגלותיו ישנו גן בוטני עתיק. הגענו לפסגה אחרי טיפוס מאתגר, בדיוק בזמן לשקיעה. הרוח נשבה בכמעט 50 קשר, כל כך חזק שהיה נדמה שאם נקפוץ מהצוק נמשיך לרחף באוויר. כל המישור מסביב היה מואר באור כתום-ורוד בוהק והייתה תחושה של קדושה באוויר, במקום המיוחד הזה שנוצר מהתפרצות האדמה לתוך הג'ונגל וגילוף האדם בתוך הסלע.

עד שירדנו מהמקדש כבר חלפו שעות הדמדומים והיה חשוך. חזרנו לקאמפ שלנו לשיעור בישול בו הכנו על אש גלויה בסירים מסורתיים לפחות מיליון סוגי קארי שונים (קארי חצילים, חצילים עם צ'טני, קארי עגבניות, קארי בטטה, קארי גזר, קארי מלפפונים, קארי תפוח אדמה, קארי עדשים, ועוד ועוד). אורחת מהבקתה ליד באה בהתרגשות לספר לנו שראתה פילים בחושך בקרבת המחנה. לא ראינו אותם לצערי, והדבר האחרון שאני זוכרת מאותו הערב זה הטעם של מנגו רגע לפני שהתרסקתי למיטה.

יום למחרת רכבנו מסיגירייה לטרינקומלי, על החוף המזרחי של סרי לנקה, אחד מהחופים היפים ביותר במדינה. העיר מפורסמת גם בתור אתר צלילה מרהיב ומקום טוב לצאת ממנו לשייט לראות לוויתנים ודולפינים. רצינו לצאת לצלילה, ולמרות שנאמר לנו שכנראה התנאים לא משהו, החלטנו לצאת. זאת כמובן התגלתה כטעות איומה. מעולם לא צללתי במים כל כך עכורים. במשך שעה מתחת למים לכל מה שראינו מולנו היו גוונים של כחול כהה וחום. איבדנו את המדריך פעמיים, או יותר נכון הוא איבד אותנו. תחושת חוסר האונים מכך שאתה לבד, אבוד ועיוור מתחת לחומת מים, הייתה מבחילה.

זה כמובן לא מנע ממני לרדת לצלילה שנייה. לשמחתנו, על הסירה בדרך חזרה לחוף, המראה של השקיעה מאחורי אוניות הדייג במפרץ פיצה על הצלילה. על החוף נעם מיד הרים משחק של כדורעף עם כמה מקומיים, שני ישראלים ובת של אוליגרך רוסי שלנה ביאכטה שעגנה במפרץ. אכלנו ארוחת ערב במסעדה על החוף, עם כפות הרגליים בתוך החול, נרדמנו על הספות לרעשי הגלים ורק לאחר כמה שעות הצלחנו לקום ולגרור את עצמנו חזרה לחדר מלון.

התחנה הבאה שלנו הייתה ארוגם ביי. מדובר באחד המקומות המפורסמים ביותר בסרי לנקה שהתפתח למוקד משיכה ענק של גולשים ו־Wanna-Be גולשים, כמוני. הדרך מטרינקומלי לארוגם הייתה נסיעה מפרכת של חמש שעות ביום חם ובדרך מישורית ולא מאוד מעניינת. הכביש עבר בין כפרים נידחים וצחיחים לעיירות הומות וצפופות. בתוך הערים הכל צבעוני ורועש, משאיות מזגזות, אנשים חוצים וקטנועים וטוק-טוקים קופצים מצד לצד. נדרשה ערנות וריכוז רב, והגענו סחוטים לארוגם ביי.

מבחינת נעם כל העייפות התפוגגה ברגע ששמע את הגלים. ירדנו מהאופנועים, זרקנו את הדברים בחדר ותוך כמה דקות נעם כבר דחף אותי לתוך טוק-טוק וצעק לנהג לקחת אותנו לים. הוא כמובן שכח לגמרי שאסור לי לצאת לאור שמש בלי לכסות כל מילימטר בגוף, להימרח ולסחוב איתי כמה ליטרים של קרם הגנה. זאת כמובן לא כולל משקפי שמש וכובע. לא הייתה ברירה והסתובבנו מיד חזרה למלון להצטייד.

ההגעה השנייה לחוף לא הייתה יותר מוצלחת. למעשה, שרשרת האירועים הבאה הייתה כמעט בלתי-נמנעת. נעם העמיס אותי על גלשן גלים, משך אותי למעלה הגל בין מה שהרגיש כמו מאות אנשים ואז דחף אותי עם קצף הגל חזרה אל תוך אותם מאות אנשים. ככל הנראה הייתה לו איזשהי תקווה לא מבוססת שאוכל לשחזר כישרון חבוי מהגלגול הקודם שלי בתור גולשת-על ולגלות שבב של קורדינציה שיאפשר לי להיעמד על הגלשן ליותר מאשר מאית שנייה. אין לי מושג למה הוא חשב את זה. מה שקרה בפועל היה שהתכבסתי בתוך הגל, כמעט טבעתי ותוך פחות מחמש דקות חטפתי סניפר למצח וחתך יפה מעל הגבה. בסך הכל, זה היה הרבה יותר מוצלח ממה שחשבתי. יום למחרת נעם כבר שילם למישהו אחר שינסה להרוג אותי במקום לעשות זאת בעצמו. למרות המאמצים הרבים של פאיז המדריך, הצלחתי לשרוד. חגגנו בסשן שקיעה מתחת ל"אבן הפיל", מול ברקים ושמים ורודים. ארוחת הערב הייתה חומוס, שקשוקה וקארי במסעדה עם תפריט בעברית.

מארוגם המשכנו לאלה, "הריאה הירוקה" של דרום-מזרח אסיה. אלה שוכנת במרכז האי, בתוך עננים ובין הרים ירוקים מכוסים טרסות של שיחי תה. הנסיעה לאלה הייתה קסומה בצורה יוצאת דופן, עיקולים אינסופיים והירוק הכי ירוק שראינו אי פעם מקיף אותנו. נסענו ישר לגשר המפורסם Nine Arches Bridge, התמקמנו עם שייק מנגו ביד וזכינו לראות את הרכבות חוצות את הגשר. בחזרה במרכז העיר אכלנו ארוחה נהדרת. בין העוברים ושבים ברחוב היו תיירים צרפתיים, אמריקאים והודים וגם גבר יהודי עם פאות וציציות שהרגיש לקוח מסרט אחר.

למחרת הבוקר נפתח בקמפיין שיווקי לשכנע את נעם לצאת למסלול רכיבה בשטח בשם "מדרגות השטן" (Devil’s Staircase) שנחשב מאתגר במיוחד. לא הצלחתי למצוא הרבה מידע באינטרנט, אבל מה שכן מצאתי היה זה – "רכיבה מפחידה על אופנוע, אבל נוף מדהים והרפתקה בלתי נשכחת!", "יפה ואכזרי", "השביל הכי מסוכן בכל סרי לנקה", "הצלחתי לשרוד בנס". כל הביקורות המרהיבות האלה כמובן הפכו את ההחלטה לקלה ויצאנו לדרך!

דמיינו רגע: השמש זורחת, מאירה את טיפות הטל על העצים וכל ההרים מסביב מנצנצים. מזג האויר הוא בדיוק מזג האויר הכי נעים שיכולתם לדמיין. אתם עוטים את מעיל הרכיבה, חובשים קסדה, כופפים כפפות, מניפים רגל על האופנוע ומתחילים לרכב בכביש מפותל עם רצף פניות שמאלה ואז ימינה ואז שמאלה ואז ימינה. מרגישים כמו בטראנס. החיים פשוטים, החיים יפים ולא צריך עוד שום דבר בעולם. כל אופנוען מכיר את תחושת האושר הפשוט.

אך הרכיבה הנעימה הסתיימה כשהגענו לפנייה החדה למדרגות השטן. למרות שיש לנו ניסיון בשטח, הביקורות המבוהלות הטרידו אותנו מעט. לשמחתנו, איך שהתחלנו את השביל ראינו מולנו משפחה שלמה – אבא, אמא, ילד – על קטנוע קטן וצהוב, יורדים גם הם את המסלול. אם הם יכולים, גם אנחנו יכולים, חשבנו לעצמנו והתחלנו את הירידה התלולה למטה. השביל היה פעם דרך אבנים של ממש בין מטעים על צד ההר, אבל עם הזמן הוא התפורר לחלוטין והסלעים התהפכו והתכסו בשכבת צמחייה עבה. פה ושם היו חריצים עמוקים של בוץ. השביל התפתל בחדות בלי סוף, לכל אורכו משתרעת תהום עמוקה. לאווירת הקסם והמסתורין תורם גם הערפל הכבד. בנקודה הזו, מישור הורטון (Horton Plains) נשבר בחדות, מה שיוצר תופעה של ערפל תמידי בעמק.

כשהגענו לתחתית המדרגות עברנו מפל קטן והשביל התיישר מעט, אבל הפך להיות יותר ויותר גרוע. הצמחייה העבה על השביל הסתירה בולדרים גדולים והתחילה לסגור עלינו. הסתובבנו וניסינו דרך אחרת, שהייתה נראית רק מעט פחות גרועה. למרות היופי המרהיב של העמק מסביבנו, הערפל העפיל מעט על מצב הרוח. כל אחד מאיתנו חשב לעצמו ולא העז להגיד בקול רם, שזה לא מקום להיתקע בו. אחרי עוד שעתיים של רכיבה קצת יותר שקטה, העננים התחילו להתפזר והשמש יצאה. בסוף השביל עצרנו בבוטקה קטן לשתות מים ולאכול כמה עוגיות. פגשנו בקבוצה של אופנוענים מקומיים והחלפנו סיפורים מהדרך ועמודי אינסטגרם. המשכנו ללילה במלון שלנו, שהיה בית עץ עם נוף לגבעות האינסופיות מסביב.

החלק האחרון של המסע היה לחזור לעיר הבירה קולומבו. בבוקר אותו יום עצרנו לתדלק ובכניסה לתחנה נעם סימן לי שמשהו לא בסדר עם האופנוע שלו. הברקס האחורי התחמם ונתפס. פנינו לנהג טוק-טוק בתחנה וביקשנו הסבר איך להגיע למוסך קרוב. הנהג לא ידע אנגלית אבל סימן לנו לבוא אחריו. עלינו על האופנועים והוא הוביל אותנו לאחר עשר דקות לשביל עפר צידי שם הגענו למגרש מלא ברכבים מפורקים שהסתירו בית קטן במרכז. ירדתי מהאופנוע וניגשתי לנהג הטוק-טוק במטרה לתת לו טיפ על העזרה, אך הוא סימן לי שאין צורך וזיפזפ חזרה לכביש הראשי. המכונאי שיצא אלינו ידע עוד פחות אנגלית ממנו, אבל הצלחנו בפנטומימה לתקשר את הבעיה. הוא כיוונן מחדש את הבלם האחורי וגם הוא סירב לקחת כסף. הרגשנו שזאת הייתה דוגמה מצוינת לנדיבות ונעימות יוצאת הדופן שפגשנו מצד האנשים בסרי לנקה לאורך כל המסע שלנו.

הקילומטרים האחרונים לקולומבו היו הרבה יותר פשוטים ממה שציפינו. לא הייתה הרבה תנועה ולמרות שעצרנו לארוחת צהריים בפיצה האט, עדיין הקדמנו. כל הקרקס בתחילת הדרך חזר על עצמו ברוורס – פירקנו קונקטורים לגופרו, הוצאנו ציוד מהמזוודות, החזרנו רישיונות. לא הספקנו לשקוע ברגשות של סוף מסע – השמחה והעצב על כך שנגמר, כי כבר הגיע הנהג לאסוף אותנו ולקחת אותנו לחוף של קלפיטיה לגלוש קייט. בנסיעה חזרנו שוב ושוב על תחושת ההתפעלות מהמדינה הקטנה, היפיפה והנעימה הזו שזכינו להכיר, במסע זוגי על שני אופנועים.

 

 

 

 

 

9 תגובות ל מוטו מטייל: מסע אופנועים זוגי בסרי לנקה

  1. מדהים. עושה חשק לצאת בעקבותיכם לדרך.
    גמר חתימה טובה !!!!

  2. נהדרררר.ם!!!! אופנועים זה משמייח!!!
    אשמח לדעת איך ההימאליאן כשטח ובכלל…
    כלי מהנה באופן כללי או אנמי ומשעמממממם לעומת אלטרנטיבות יפניות/אוסטריות בנפחים המקבילים בנפחם בערך לא המפלצות הגדולות כמובן.
    תודה ושנה טובה

  3. במרץ 2023, עשיתי מסע דומה מאד משך 5 שבועות בסרילנקה. הייתי כמובן בכל המקומות שציינתם אפילו עד ג'פנה הנמצאת בצפון. בסיכום רכבתי 2600 קמ. רויאל אנפילד הוא שיא הטכנולוגיה שם. מעניין שגם אצלי נתפס הברקס האחורי. מזל שבכל מקום יודעים לטפל באופנוע המצחיק הזה, שאכן יודע לעשות את הדרך היטב. סרי לנקה גן עדן לטיול אופנועים, אנשים מקסימים מחירים מגוחכים. ממש לא ברור לי מדוע לא נוסעים לשם יותר רוכבים.

  4. רשמת את הדרך בתוך המסע בצורה מופלאה מספרת ומעבירה מסר של נחישות והצלחה ועל זה תודה😊🙏😊

  5. איזה יופי של טיול , כל הכבוד לכם , תמשיכו ככה

  6. איזה יופי של טיול , כל הכבוד , לא מובן מאליו , זוכר סיפורים נוספים שעשית , שאפו ענק , תמשיכו ככה וצברו חוויות וניסיון לכל החיים

  7. מה השם כתובת מייל וטלפון של סוכנות האופנעים?תודה סיגלית

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל