אסקפיזם, שליחות (לא) קטלנית ומועדון הארלי דוידסון

כתב וצילם: אריק רוזנבלום

אחרי שבועות, שלא לומר חודשים, בהם אני מרגיש חלש, סחוט, "על הקרשים", מי ידע שמה שיחזק אותי יהיה דווקא טיול מועדון? תשמעו, הצטרפות לטיול מועדון זו לא אחת מהמשימות הנחשקות ביותר במערכת, לעיתים נופלים על טיול מהנה ומסקרן, אבל לרוב זה אותו השטיק על אופנוע אחר. ככה שהמשבצת המסומנת בלו"ז עם הכותרת "טיול מועדון הארלי דוידסון" לא ריגשה אותי כלכך, במיוחד בתקופה הזו ואחרי הרבה חודשים שלא רכבנו בקבוצה למקום שאינו בית עלמין או שבעה. "אסקפיזם" קראנו לזה עד לפני כמה שבועות ואמרנו על כל דבר שהזכיר שגרה.

לפני שיוצאים לדרך אני צריך לאסוף את הכרכרה שתלווה אותי בטיול, או אני אותה, בתכלס, קיוויתי שזה יהיה הפאן אמריקה, אני כבר מכיר אותו ואדוונצ'ר ממש זורם לי, או אולי איזה סטריט גלייד רחב ומפנק, אבל כשאני מגיע לאולם התצוגה ומגלה על מה ארכב – אני ממש לא מתאכזב. לא היה אופנוע יותר מתאים מה־Fat Boy כדי להחזיר אותי לחיים, אופנוע שעל פי השמועות נקרא על שם פצצות האטום שהונחתו על הירושימה ונגסאקי, ה־Fat Man וה־Little Boy, אבל בתכלס נקרא כך בגלל שהוא קצת נראה כמו ילד שמנמן, דגם שהפך לאייקון בסרט Terminator 2: Judgment Day וגרם לי לדמיין כל הדרך לעבדת ובחזרה שאני סופר-גבר-על כמו ארנולד שוורצנגר לפחות, אם לא אריק איינשטיין.

הפאט בוי הנ"ל הוא מדגם ה־114 קיוביק-אינץ', שהם 1,868 סמ"ק, החמוש במנוע המילווקי 8, הוא נוצר ב־2018 לציון חגיגות 15 שנים לחברה האמריקאית ומעוטר בסמלים וצביעה מיוחדים למאורע. וכשהוא נח בחנייה אני מתעורר בבוקר הטיול בשעה הסבירה למדי של 7:30, שלא כמו בטיולים אחרים המצריכים להשכים לפני השמש והתרנגולים. התלבשתי ולבשתי את הפאט בוי ושיחררנו קלאץ' לנקודת המפגש, שם מחכים לנו מועדון רוכבי הארלי, חלקם בזוגות, הממתינים בסבלנות למגיעים מהדרום והצפון, בינתיים מתנחמים בחיבוק כוס קפה חמה ומדברים על ניקלים ושאר הקסטומיזציה. משהגיעו כולם, כ־30 רוכבים בינתיים – בטיול הראשון ל־2024, אך חשוב מזה, הראשון מאז אוקטובר השחור – אנחנו מתעדכנים בלו"ז ובמסלול, מי מאסף ומי מצטרף, דייב שמתדרך אותנו גם מציין שזהו טיול המועדון הראשון בהשתתפותו של מנכ"ל אלבר מוטו החדש דניאל פרימן, ומרגיע את החבורה שאם יראו אותי ואת הפאט בוי שלי עוקפים, ממשיכים קדימה, עוצרים, נעלמים וכו' – זה בסדר ואנחנו כנראה עוסקים במלאכת הצילום.

השיירה יוצאת לדרך, אחרי שהספקתי להכיר את החברים, ואנחנו מתקדמים במקצב הבום-צ'קה-בום של הוי-טווינים האמריקאים אל עבר חלקה הדרומי של ישראל, מסע בן כ־200 ק"מ אל עבדת. מזג האוויר כאילו הותאם במיוחד לרכיבה, הגשם והקור יצאו להפסקה באותו יום, אני וארנולד – כן, ככה קראתי לו – יחד עם מדגם מייצג של רוכבי הארלי דוידסון ישראל, הכולל צעירים על ספורטסטרים, זוגות המטיילים יחד כבר שני עשורים כדוגמת מזל ואריק אליוביץ׳ יו״ר המועדון ואפילו את גדעון בן ה־91, שהגיע חמוש בשמחת חיים, הרבה אנרגיה ונשק – כן, אחד אמיתי – כולנו נהנים מצלילי המפלטים המונוטוניים המנגנים בהרמוניה עת אנחנו משייטים דרומה, לרקע הנופים המתחלפים. עשיתי את זה לא מעט פעמים, הדרך הזו כבר הפכה למשעממת בעיני כבר לפני שני טיולים, אבל הפעם זה היה שונה, לרוח היה מאין להתרומם, למסע היה מה לרפא, לחברותא הייתה פתאום משמעות, וארנולד היה שותף נהדר, מחייה נפש, קשוח אבל רך, יפיוף קלאסי עם לוק מודרני והרבה מאוד אופי שקשה להסביר במילים.

רכיבה על הארלי דוידסון היא דבר שלא ניתן לתאר בציונים או בנתונים, היא דומה לשתיית קפה שהוכן בידי אומן, או אכילת מנה של מאמא בשלנית, כמו סיבוב בשכונת ילדות או האזנה לשיר הנכון בזמן הנכון, זה משהו שאפשר לנסות לתאר במיליון מילים מבלי להגיד דבר, זאת תחושה, משהו קדמוני. אנחנו פשוט קוראים לזה "אופי", מכונה שכיף לתפעל, שכיף לחוות, גדולה מסך נתוניה וחלקיה, מכונה שמרגישה לעיתים אנושית, וככזו לא חפה מטעויות, ובגלל זה אהובה. היה ניתן להנדס את כל האופנועים של הארלי בצורה טובה יותר, קלים יותר, חזקים ומהירים, משוכללים וטכנולוגיים, אבל אז הם היו מאבדים את האופי הזה, האופי שמושך את כל הרוכבים שחלקו איתנו את הדרך בטיול.

כשהגענו לעבדת סיירנו באזור ברגל, עברנו נופים היסטוריים ושמענו את סיפורי המקום, על מה שהיה פעם מיקום מרכזי על ציר הסחר הנבטי, בדרך הבשמים, שהייתה לאחת מדרכי המסחר החשובות והידועות בעת העתיקה. אחר כך כיווונו כידונים צפונה ושחררנו קלאץ', חברי המועדון החליטו לסמן איקס על אחת מהסטיגמות הנפוצות ובחרו לצלוח את הדרך חזרה בקצב מהיר יותר, עם מעט מאוד עצירות, כשמקצב חדש בוקע מהאגזוזים, במקום בום-צ'קה-בום עצל ליווה את הדרך חזרה למרכז משהו שדומה ל־"רורורורורורורוררררר" עמוק ורם שהידהד דרך 30 מנועים כפול 2 בוכנות לחלק ל-2 מפלטים בחזקת 45 מעלות בין הצילינדרים (להוציא מהמשוואה כמה מנועי הארלי עם זווית רחבה יותר בין הצילינדרים).

אחרי כ־400 ק"מ עם ארנולד היה קשה לי להיפרד ממנו, אם כי אני מתאהב מהר באופנועים – רק תשאלו את קאבי הפאנטיק קאבלרו 700 שהיה אצלי מספר שבועות או את קאבי ההונדה סופר-קאב 125 שכמעט ונשאר אצלי בבית. האופנוע שקיבל את פרסומו בסרט שליחות קטלנית 2 היה כאן בשליחות אחרת, אנטי-קטלנית, הוא הצליח להוציא אותי קצת מהצער, הכאב והכעס, מהלחץ ושגרת היום יום הלוחצת, מרגע שהנעתי את מנוע הוי-טווין הגדול שלו הפועם סל"ד נמוך, כך גם הדופק ירד והתייצב על מקצב תואם, מרגע שמשלבים להילוך ומשחררים קלאץ', שוכחים קצת את הלחץ והצורך למהר ממקום למקום, הוא זז, לא טס, נשענים עליו טיפה לאחור, מתפעלים יותר לאט – ההפך המוחלט מהיום יום שלי. נזכרתי איך החיים הרגישו לפני כן, וקצת איך הם היו נראים אם הייתי שוורצנגר. כמו קאבי וקאבי, גם ארנולד חזר לסוכנות (I'll be back), אבל גם אותו, כמוהם, אני רוצה לראות שוב בחנייה. אולי ניסע שוב לעבדת? אני לא חושב שהקשבתי מספיק להסברים, העיר הקדומה הוקמה במאה ה־3 לפני הספירה או אחרי? אני פשוט עוד שמעתי את הבום-צ'קה-בום של ארנולד.