מוטו בקהילה: מועדון הארלי דוידסון בפנימיית טוקאייר

אריק רוזנבלום

באחת מהשבתות השמשיות של חודש מרץ, עדיין מתאוששים מאירועי אוקטובר, והצורך לקום ולעשות מעשה, משהו טוב למען הקהילה. כששמענו שמועדון רוכבי הארלי דוידסון ישראל יוצא לבקר את ילדי פנימיית טוקאייר הצטרפנו בלי להסס.

כנראה שגם האחראים על מזג האוויר היו לצידנו כי הבוקר היה מושלם, קייצי כמעט, השמש יצאה אחרי חודש שלם שהגשם לא פסק, ויצא שזה היום המושלם לרכיבה. זאת השנה ה־12 שהארלי דוידסון ישראל מגיעים לבקר את הילדים של פנימיית טוקאייר, שנמצאת בקיבוץ בחן היפה, אשר באזור עמק חפר.

יומיים או שלושה לפני האירוע בהארלי שואלים אותי איזה אופנוע ארצה לרכיבה, וחשבתי על זה שהדבר היחיד שחשוב לי בו הוא מושב מורכב, מכיוון שבפנימייה נפגוש כ־100 ילדים, נשמח אותם עם אופנועים רועמים, כיבוד ומתנות – באדיבות דייב, מהמובילים והבולטים במועדון ובעלים של חנות ספרים וכלי כתיבה, יחד עם סוכנות הארלי – אבל אני יודע שבעיקר הם ירצו שניקח אותם לסיבוב קצר בשבילי הקיבוץ.

בכל שנה אנחנו רואים כמה חשוב המפגש הזה. נפלא לראות את הילדים מתרוצצים בהתרגשות, מבקשים הסברים, נוגעים באופנועים ומחייכים בחיוך רחב מאוזן לאוזן כשעושים להם סיבוב על האופנוע. כמה המפגש הבלתי-אמצעי עושה טוב לילדים וממלא אותם בכוחות רבים שעוזרים להם בהתמודדות עם הקשיים שהם חווים ביום יום.

הרבה ילדים ריגשו אותי, לא רק בפניה שלהם בשאלות על האופנוע ועלי, ועל כולנו, ההתלהבות שלהם ברגע שנכנסנו עם האופנועים, הריצה שלהם והבקשה לשבת על האופנוע, לסובב את המצערת, וכמובן הבקשות שלהם לצאת לסיבוב בקיבוץ. שלושה ילדים מתוך המון ילדים ריגשו אותי במיוחד; אחד, כשהרכבתי אותו, ביקש שנרכב בקצב איטי מאוד, שאלתי אותו האם הוא מפחד או לא אוהב את צלילי המנוע – הוא ענה לי שהוא בסערת רגשות, שהוא רוצה להנות מהמהירות והרוח, אבל הוא לא מרגיש טוב. כאבא קיבלתי סטירה, כשהבנתי כמה המצב של הילדים האלו לא פשוט, הם מתמודדים עם מצבים בריאותיים ונפשיים קשים מאוד. זה לא היה פשוט לרכוב "רגיל" ולרגע התמלאתי כאב.

ילד אחר שמאוד ריגש אותי, פנה אלי למרות שהתבייש, חצי סקרן, בזמן שאני מצלם את האירוע, שאל האם הוא יכול לנסות לצלם במצלמה שלי, הוא התלהב מהגודל ומהעדשה, שמחתי להסביר לו איך היא פועלת, איך מייצבים ומתפעלים אותה, אחרי כמה נסיונות וצילומים, הוא הסתובב איתה על צווארו כשהוא גאה ומחייך ומראה לחברים שלו התלהבות של ממש.

הילד השלישי שריגש אותי עד דמעות, מיד שנכנסתי עם כל חברי המועדון לאירוע, קפץ עלי והשביע אותי להרכיב אותו, העיינים שלו נצצו מאושר כששמע את רעש המנועים והוא התחבר אלי בשניה הראשונה, עד עכשיו זכור לי החיבוק החזק שלו.
כששאלתי אותו בן כמה הוא, ענה לי שמחר יהיה בן 13, הודיתי לו על שנתן לי לעשות לו קצת כיף לקראת בר המצווה שלו. התרגשתי בטירוף, והארכתי איתו את הסיבוב, הוא היה בעננים ואני התמלאתי בהמון כוחות, מזל שהתעקשתי להגיע עם מושב מורכב ליום הזה.

היו עוד עשרות סיבובים באותו יום, עד שירדתי מעולף לשתות מים, לא בגלל הרכיבה והחום, אלא בגלל ההתרגשות שלהם ושלי יחד – יש להם כוחות מדהימים, הם מספרים לנו קצת משעל ליבם, חושפים קשיים, אבל רגע לאחר מכן שמחים ומתרגשים. גם אחרי שחזרתי הביתה לא היה לי פשוט להכיל את הכל והרגשתי צורך להודות לילדים, למלאכים ששומרים עליהם בפנימייה ולכל חברי המועדון שהיו חלק מזה, אריק אליוביץ', דייב כשר ודניאל פרידמן, רוכבי המותג ובעלי תפקיד בחברה כאחד – כולם היו שם ב־100% שלהם.