החלקה על הקרח נוסח שוודיה

כתב וצילם: דן אמודי

זוהי שעת השיא ב־Jokkmokk (יוקמוק), בהילוך רביעי, מצערת מלאה, והעיקול השמאלי מתקרב בצורה מבשרת רעות. קירות של קרח עוברים את הראייה ההיקפית שלי כשאני מתמקד בנקודת הפניה כ־100 מטרים לפני העיקול בפועל. טעות פה, ו־1,300 קילוגרמים של מתכת ובשר קוף יפגשו במהירות של 120 קמ"ש סוף פתאומי וכואב מאוד. אני מפעיל היגוי שמאלי מהיר והרמה טובה של המצערת כדי לתת לחזית המכונית אחיזה נוספת. כשהמכונה מתגלגלת ומשנה כיוון, אני עושה "All in" על דוושת הגז בשילוב עם נעילה נגדית. אנחנו עכשיו בסחף דינמי מלא, עושים "החלקה על הקרח – נוסח שוודיה" על פני כ־200 מטרים עד לחלק האחורי הישר של המסלול הקפוא, אי-שם צפונית לחוג הארקטי.
אני מחייך חיוך של מתבגר שזה עתה איבד את בתוליו. פרד, המאמן השוודי מבית הספר לנהיגה של סטיג בלומקוויסט, לעומת זאת, יושב לידי ללא רגש. לך תבין שוודים. "רוצה לפגוש את גיבור הילדות שלך?", הוא שואל למען האגביות.

גיבור ילדות בשם קוואטרו

כשגדלתי בשנות ה־80, התחברתי לראלי Group B. מי לא? אלו היו מכוניות הראלי המהירות, החזקות והמשוכללות ביותר שנבנו אי פעם. 40 שנה מאוחר יותר, העידן שלהם עדיין מכונה "תור הזהב של הראלי". במרוצי Group B לא היו גדרות, לא שום דרך לשלוט בקהל, לא עזרי נהיגה ולא הגבלת כוח. הייתי אומר שאלו היו מפלצות מרוץ אמיתיות "לגברים אמיתיים", כך לפחות היו אומרים אז, אם כי סגן אלוף ה־WRC לשנת 1982 הייתה למעשה אישה – מישל מוטון מצרפת. היא נהגה באאודי קוואטרו, ששלטה בסצנת הראלי המוקדמת של שנות ה־80.
הייתי גאה במיוחד באאודי קוואטרו, היות שאבי נהג באאודי 80 משנת 1981 – שבזוויות מסוימות (והפעלת הרבה דמיון נעורים), יכולה להראות קצת כמו מכונית המרוץ השולטת במגזינים. כמובן, לאאודי של אבא שלי היו רק 85 סוסים עלובים בהשוואה ל־600 של אאודי קוואטרו ספורט S1, אבל היי, היו לו אותו הלוגו ואותם פנסים קדמיים. האאודי הגדולה מכולן היתה ה־Quattro Sport S1 של סטיג בלומקוויסט, שהעניק למותג את אליפות ה־WRC של 1984. הוולוצירפטור קל המשקל של אאודי היה כלב האלפא של אליפות מכוניות המרוץ המחורפנות והפזיזות האחרונות בהיסטוריה של ה־FIA. וואוו, כמה הערצתי אותה. עכשיו היא חונה לידי.

נהרות קטנים של ציפיה זרמו במורד עמוד השדרה שלי כשהתקרבתי אל הבלתי נגיש. הדבר האמיתי נמצא כאן. האורות שלה דולקים. הבריטון המטורף שבוקע מהמפלט… מישהו יכול לצבוט אותי, בבקשה!!!
אני פותח את הדלת הדקיקה והסופר-קלה ונשמט לתוך מושב הבאקט הנמוך והחשוף. בפנים יש רתמת מרוץ חמש נקודות שדורשת כמה שניות נוספות להבין, כלוב פלדה, מערך מסחרר של חוגות ומתגים, ופלוריאן, נהג מרוץ. לא, הם לא נתנו לי לנהוג בה לבד. מבאס ככל שיהיה, אני לא יכול להאשים אותם. אנחנו הולכים לאגם הקפוא כשהשמש שוקעת ביום חורף צפון-שוודי קפוא נוסף. כל 600 הסוסים המשתוללים, ארבעה צמיגים עם מסמרי פלדה חדים כתער ושני אורנגאוטנים. אני מקווה שלפחות אחד מהם יודע מה הוא עושה.

ריגושים חמים על קרח קר

מאז שחזר מקורס נהיגה על קרח של פורשה בלפלנד, אחי הגדול לא דיבר אלא על החוויה הנהדרת שחווה שם. שמתי את הרעיון ברשימת 'המטלות' הווירטואלית שלי, אבל מעולם לא מצאתי הזדמנות טובה לממש. עד ליום דצמבר לח ואפל אחד, כשאני רואה מודעה קטנה של דין אפפל באחד הפורומים המקוונים. הפוסט הוא על קבוצה שהוא מארגן לקורס נהיגת קרח בבית הספר לנהיגת ראלי של סטיג בלומקוויסט (כן, סטיג 'האמיתי'). אני מכיר את דין כמה שנים, נהג המרוץ השקט, הידידותי והמקצועי, שהחליף קריירה הנדסית בהייטק כדי לממש את התשוקה שלו לספורט המוטורי, הוא בנוסף גם שכן. היה זה אך טבעי שאבקש מידע נוסף.
אני לא זוכר את המילים המדויקות שלו, אבל הן כנראה היו משכנעות, כי בשלב הבא הצעתי לחברים חולי-ההגה שלי להצטרף. כמובן, עדיין היתה הבעיה הקלה של להגיע לשם מבלי לקפוא בדרך. ותוך כדי כך, גם לקוות שמזג האוויר יחייך אלינו ושאף אחת מהמכוניות לא תתקלקל (או תקרוס…). אבל, בחייכם, מה הן זוטות כאלה בהשוואה לשבוע של אש וקרח?! כולנו ספרנו את הימים עד הטיסה לשטוקהולם, ואז טיסה ל־Luleå (לולאו), ואז שעתיים של נסיעה ליוקמוק, איפה שלא יהיה המקום הנטוש הזה (באמצע שומקום, 5 ק"מ צפונית לחוג הארקטי, אם אתם באמת רוצים לדעת).

Jokkmokk, הנה אנחנו באים!

הגענו ליוקמוק ברבע לחצות ביום ראשון – כחמש שעות תמימות אחרי שהאדם האחרון בעיר הלך לישון. הערנו את פקידת הקבלה, קיבלנו כל אחד את מפתח החדר שלו והתרסקנו במיטות. הייתי כל כך עייף שלא יכולתי לזכור את הראש שלי פוגע בכרית.
התעוררנו לבוקר סקנדינבי שטוף שמש (נדיר). סיימנו במהירות את ארוחת הבוקר, אספנו את הציוד ומיהרנו לטרנספורטר בחוץ שיסיע אותנו כ־20 דקות מחוץ לכפר אל שפת אגם גדול וקפוא. דרך צרה הובילה משפת האגם עד לבקתה קטנה, שם חנו שלוש מכוניות האימון שלנו – פורשה קיימן 987 אדומה, ב.מ.וו E46 סדרה 3 אדומה ובימר E36 אפורה, חמושות בצמיגי מסמרים ומוכנות לנסיעה.
אנחנו מתחילים בנסיעה איטית מסביב למסלול הקפוא על מה שהיה אגם בקיץ הקודם. השביל בן 2 הק"מ סומן ונוקה משלג, שתוחם כעת את השביל משני צדדיו. התלוליות המושלגות משמשות בתפקיד כפול ואמרות לספוג את פגיעתן של מכוניות חסרות שליטה ונהגיהן המבוהלים. כדי לוודא שאף אחד מאיתנו לא יהיה בעל מוטיבציה מוגזמת לנסות אותם, אני שולף שרשרת "זין" שקיבלתי מהארי בסטורגי'ס שישמש "גביע" נודד שיוענק לנהג האחרון שיחליק את מכוניתו מהמסלול לתוך המחסום המושלג, אולי לא תופתעו לגלות שהמדליון המבייש החליף ידיים רבות עד שהוא "הלך לאיבוד, איכשהו" (כן, נכון), בערב היום השני.

יום 1

הדבר הראשון שאנחנו שמים לב אליו בהקפות הראשונות שלנו הוא כמה חלקלק (כאילו, דה) המסלול. למרות שעל צמיגינו מוברגים מאות דוקרנים מתכתיים זעירים, המכוניות בקושי מצליחות להיאחז במשטח הקפוא. סובבו את ההגה, והמכונית פשוט תמשיך ישר בתת-היגוי סופני. לחצו חזק על דוושת הגז, וכרכרת המתכת הארורה תסתחרר ללא שליטה. "הרעיון כאן," אומרים לנו פרד ודין, "הוא תזמון ודיוק". אתם צריכים לנווט את המכונית, לא עם ההגה, אלא עם דוושות הבלם והגז. לבלום אל תוך הסיבוב כדי לקבל אחיזה חזיתית יותר (מה שיאפשר לרכב לפנות). להאיץ את המכונית ברגע שהקצה הקדמי פונה אל היציאה, כדי לירות את המכונית במעלה הישורת ואל הפניה הבאה.
נו, קל יותר להגיד מאשר לעשות. התזמון הוא כל ההבדל. תפספסו את הטיימינג, ומחסום השלג (ושרשרת הזרג) שם בשבילכם. ראשית, עליכם לבלום את המכונית לקראת הפניה בדיוק בזמן הנכון. ברגע שהקצה הקדמי פונה לזווית הנכונה ליציאה, להאיץ חזק מספיק כדי שהקצה האחורי יאבד אחיזה. לתפוס את החלק האחורי של המכונית עם נעילת הגה נגדית מהירה, ולשמור על דוושת הגז לחוצה כשהמכונית יוצאת מהפינה ואל הפינה הבאה. מזל טוב! זה עתה ביצעתם החלקה אומנותית על הקרח בסגנון שוודי. אבל זה לא הזמן לחייך מקצה לקצה. תצטרכו לחזור על המאמץ בכל סיבוב וסיבוב במסלול של 2 ק"מ. בהצלחה!
היום הראשון מסתיים ב־Time Attack, מקצה בו אנחנו מנסים (ולא מצליחים) להשיג זמני הקפה קרובים לאלו שנקבעו על ידי פרד, המאמן השוודי המקומי, ודין. מצאתי נחמה בעובדה שבמשך כל היום הצלחתי להימנע מלקבל את השרשרת. אנחנו חוזרים למלון יוקמוק בחשיכה מוחלטת, אוכלים ארוחת ערב בינונית (קולינריה לא מגיעה אל מעבר למעגל הארקטי), ונוחתים במיטה.

יום 2

ביום השני של הקורס, אנחנו מקבלים מכונית רצינית יותר, בימר סדרה 3 משנות התשעים, המצוידת בכלוב, רתמת מרוץ וצמיגים דקיקים עם סט מסמרות מתכת ארוך בהרבה. תחילה, אנו מעקמים פרצוף למראה הטרנטה, אבל אז אנחנו מתחילים לנהוג בה. לצמיגי הקרח יש אחיזה אדירה, המאפשרת לדחוף את הרכב הרבה יותר חזק ומהר. מאוחר יותר באותו אחר הצהריים, הצלחתי לכוון את המכונית בצורה מושלמת למסלול, מנווט את הפניה האחרונה לפני הישורת הראשית בהילוך רביעי ומצערת מלאה – כ־120 קמ"ש – על הקרח! המכונית נסחפת לרוחבה של הישורת הקדמית. החיוך שלי רחב באותה מידה. לעזאזל, אם החיוך שלי היה רחב יותר, יכול להיות שהראש שלי היה נופל אחורה.
ואז צליל שחיקת מתכת חזק עצר את המסיבה. אנחנו צולעים מחוץ למסלול הקפוא כדי לגלות שהדיפרנציאל האחורי נתלש ממקומו. הבימר הלכה. באסה! טוב, נשארה הקוואטרו…

זמן קוואטרו

פלוריאן מתניע את האאודי קוואטרו ספורט S1. סנפירי הקרבון והזימים על מכסה המנוע מעניקים לה מראה של דג פיראנה ענק שיצא מהאגם כדי לעשות קצת בלאגן. מנוע 2.1 ליטר עם חמש בוכנות בטור, 600 כ"ס מתפוצצים, תיבה סיקוונסיאלית והנעה כפולה. רק הצמיגים שלה דקים בצורה לא ריאלית – ונראים לחלוטין לא במקום, כמו נעלי עקב על יוסיין בולט. מבט שני מגלה דוקרני פלדה ארוכים במיוחד. ועל הקרח של צפון שוודיה הם הגורם הקריטי באמת. הצמיגים הצרים עוזרים להפעיל לחץ רב יותר על כל אחד מהדוקרנים בשעה שהם טוחנים את הקרח מתחת ויורים את המכונית קדימה כמו רקטה על אמפטמינים.
האאודי בת ה־40 טורפת את המסלול כמו הוריקן דוהר דרך עיירה קריבית. את הפנייה שלקחתי באומץ ב־120 קמ"ש, פלוריאן לוקח ב־180 קמ"ש! הקצב מדהים, וכך גם הרעש, תודות לתא המתכת החשוף נטול הבידוד.
מכונית הראלי הזו שוקלת 1,090 ק"ג בלבד. זה כמעט חצי טון פחות ו־150 כ"ס יותר מה־BMW M2 CS שלי. לאאודי הישנה הזו יש יחס הספק/משקל טוב יותר מרוב המכוניות האקזוטיות המודרניות. עלי להודות שהתנהלות באאודי זו דרך מסלול קרח סופר חלקלק – באמת מעבר ליכולות שלי.
אני יוצא החוצה, מנסה לנשום. החיוך המטופש על פניי מספר את כל הסיפור. בעוד פלוריאן לוקח את חברי הקבוצה האחרים לסיבוב מהיר, אני מנסה להירגע ולהיזכר בחוויה. למרבה המזל, לכולנו יש את ארוחת הערב הצפון-שוודית הלא טעימה לפנינו כדי להחזיר את כולנו למציאות.

פעילויות רשות

כשהלילה מגיע ושני ימי נהיגת הקרח שלנו כבר מאחורינו, אנחנו מתאספים ליד שולחן האוכל כדי לסיים את החוויה. האוכל חרא, אבל לפחות הבירה בסדר. "יש עוד דבר אחד שאנחנו צריכים לעשות", מזכיר אחד מחברי, "אורות הצפון"… הוא צודק, כמובן. עם כל הפעילות, שכחנו לבדוק את אחת מפעילויות החובה של האזור.
אנחנו נוטלים את המעילים, הכפפות וכובעי הצמר שלנו ויוצאים אל הוואן שמחכה מחוץ למלון. אורות הצפון עמומים מאוד. לכן אין זה פלא שאנחנו לא רואים דבר ביוצאנו מהוואן באמצע מסלול המרוצים הקפוא והחשוך. "20 דקות נסיעה לחינם", נאנח אחד מחברי הצוות. אולם, כאשר עינינו מסתגלות לחושך, אנחנו מבינים שהאכזבה הייתה כנראה מוקדמת. מה שנראה בהתחלה כמו מעט זיהום אור מהעיירה הסמוכה, מתגלה עכשיו במלוא הדרו.
כן. היה לנו מזל. האורות מתחלפים לאט, כבים, חוזרים ונעים בשמיים מעלינו. בשלב מסוים, אנחנו מבינים שאנחנו על אגם קפוא באמצע החורף הצפון סקנדינבי, וקר לנו. לאחר שסיימנו גם נסיעה על קרח וגם צפייה באורורה בוראליס, הזוהר הצפוני, זוהר הקוטב, אורות הצפון – הגיע הזמן לחזור הביתה למזרח התיכון, לחום, לחול, לכן ביבי לא ביבי, לעבודה והילדים. כן, כיף.