מוטו פוגש | טרוי בייליס - אגדה ואבא

תמי גורלי | צילום: Ducati, WorldSBK

לפני הסופ"ש של סבב הסופרבייק העולמי בצ'כיה הוא עמד ממתין בתור השכרת רכב בשדה התעופה בפראג. הוא מחכה לחתום על טפסים ואילו הבן שלו בן ה־18 אולי, או אוליבר בשמו המלא, יושב על ספסל סמוך עם החברה שלו ומשחק בטלפון, כמו כל בני נוער היום. אם זה לא היה טרוי בייליס זו הייתה נראית כמו סצנה נורמלית של אב ובן, אבל כאן מדובר על אלוף עולם שלוש פעמים בסופרבייק (2001, 2006 ו־2008), עם 52 ניצחונות ו־94 פודיומים – אחד הרוכבים הבודדים שזכו לכבוד של אופנוע שעוצב לכבודם.

טרוי דמות פופולרית בפאדוק, גם של המוטוGP – שם ניצח מרוץ אחד כווילד קארד במרוץ בוולנסיה 2006 (הוא הרוכב המבוגר ביותר שניצח מרוץ בעידן המודרני), אך בעיקר בפאדוק הסופרבייק. האוהדים עדיין מסתובבים עם חולצות וכובעים עליהם מתנוסס המספר 21 המזוהה עמו ועוצרים את הרוכב העבר ללא הפסקה לסלפי והתרפקות על ימי הזהב של שנות ה־2000.

הוא נחמד כמו שרק אוסטרלי יכול להיות. מחייך לכולם ומנהל שיחה כאילו שהוא מכיר מזה שנים את מי שעומד מולו לראשונה, לא סתם הוא שגריר של דוקאטי ואין אירוע גדול של היצרן האיטלקי בלי נוכחותו של הרוכב לשעבר בן ה־53.

"אנחנו מאוד שמחים ונרגשים שאולי יתחרה לראשונה באליפות הסופרספורט העולמית", אמר פאולו צ'יבאטי, מנהל מחלקת המרוצים של דוקאטי, כאשר הודיעו על ההשתלבות של אולי בקבוצת בארני בעונת 2022 של הסופרספורט. "למשפחת בייליס ולדוקאטי מאז ומתמיד היה קשר וחיבור מיוחד וחזק ומבחינתנו המסורת ממשיכה עם אולי", דוקאטי פירטו בידיעה אשר בישרה את בואו של "הבן של" מאליפות הסופרבייק האוסטרלית.

בפאדוק הוא לא נמצא העונה כדי לקדם או למכור אופנועים של דוקאטי, הוא לא שם כדי למכור אופניים, משקפיים, קסדות או כל מותג עמו הוא משתף פעולה, "העונה הזו שונה לגמרי משנים קודמות, אולי נכנס לזירה העולמית ואני הייתי חלק גדול מהחינוך שלו והחיים האמיתיים, כפי שאבא אמור לעשות, כמובן, אבל במקרה שלנו אני גם חלק גדול ממה שקורה על המסלול, ומה שקשור ברכיבה, אופנועים. אבא, מדריך, מנהל ועוזר אישי שלו", הוא מספר.

"בבית באוסטרליה עבדתי על האופנועים עבורו יחד עם המכונאי של אוהלינס, שליווה גם את הקריירה שלי. כאן ברמה העולמית הסיטואציה שונה, אני פחות או יותר רק אבא, כי אני יכול לעזור לו בכמה דברים, אבל הוא צריך ללמוד ולהיות אחד עם הצוות החדש שלו. משימה גדולה עומדת בפניו: שנה ראשונה באליפות העולם, אחרי שעזב את אוסטרליה והבית בגיל צעיר ועליו ללמוד דברים רבים, כאשר ליריבים שלו כאן יש המון ניסיון. זה מסלול שצריך לעשות ותהליך שחייבים לעבור. אין דרך קלה ואין הרבה שאני יכול לעשות כדי באמת להקל עליו, חוץ מלהיות לצדו. הוא חייב להתגבר על הקשיים, צריך ללמוד בעצמו ולמצוא את הדרך שלו".

הוא בדיוק עם אותו סגנון, תספורת של שנות ה־2000, ג'ינס רפוי ומשקפי שמש שלבש והרכיב גם בשנים שהתחרה. רק השיער המאפיר וקמטי צחוק מסביב לעיניים מסגירים בשלב הזה את הגיל של הרוכב, שפרש סופית ממרוצים לפני שלוש שנים, אחרי קאמבק באליפות אוסטרליה – שם סיים כסגן כאשר היה בן 49. אחרי שפרש בפעם הראשונה לפני כעשור וחצי הוא עזב את מונקו שהייתה לו בית וחזר לאוסטרליה עם אשתו ושלושת ילדיו. "הרגשנו צורך להחזיר את הילדים הביתה באותה התקופה, מיץ' היה בן 14 ואבי היה בן 12 וחצי וחשבנו שזה הזמן הנכון. הייתי בדמדומי הקריירה שלי והילדים אמורים היו לעלות לבית ספר התיכון, זה הרגיש הדבר הנכון.

שמחנו לחזור לאוסטרליה, למרות שלי אישית זה היה מאוד קשה לעזוב את אליפות העולם ולפרוש כי חשבתי שאני עדיין יכול לנצח. עם השנים שחולפות זה נהיה קל יותר. דווקא בגלל שאולי היה הרבה יותר צעיר והוא חונך וגדל סביב מרוצים כל הילדות שלו, זה היה חשוב שנחזור לאוסטרליה כדי שיגדל בסביבה קצת יותר נורמטיבית. אשתי תמיד קיבלה הרבה החלטות נכונות עבורי ועבור המשפחה שלנו, קים מאוד רצתה שאולי יסיים את בית הספר, לכן הוא החל להתחרות באוסטרליה. אני מאוד קרוב לדיווידה טארדוצ'י (רוכב סופרבייק בעברו ומנהל קבוצת דוקאטי במוטוGP) וכבר לפני שלוש שנים הוא אמר לי 'טרוי, אם אתה מתכוון לבוא לאירופה עם אולי, עכשיו זה הזמן'. אבל רצינו שהוא יסיים את בית הספר, גם אם יחליט בהמשך להישאר בפאדוק כל חייו. מבחינת קריירת המרוצים אני לא בטוח שזו ההחלטה הנכונה, כי יש לא מעט משוכות מעליהן עליו לקפוץ כדי לסגור פערים, אבל זה לא מאוחר מדי – כי הוא רק בן 18. לפעמים אני חושב שהיה נכון יותר אם היינו חוזרים לאירופה לפני שלוש שנים כפי שיעצו לנו. הוא היה במצב מתקדם יותר עכשיו. אך זה גם חשוב שהוא סיים את בית הספר, עשה תיכון כמו שצריך והרחיב אופקים. אני התחלתי הרבה יותר מאוחר, הייתי בן 22 או 23, העולם הזה השתנה קצת מאז. החבר'ה בהחלט צעירים בהרבה, אבל הוא עדיין בטווח הגילים הנכון".

טרוי בפאדוק, מטרים ספורים בלבד מבנו שנולד כאשר התחרה על המסלול בריו עבור דוקאטי במוטוGP בעונת 2003. באותו יום טרוי סיים עשירי וכל מה שהצליח לרומם את רוחו היה היוולדו של בנו השלישי. אולי נמצא באוהל, עובד עם המכונאים, וטרוי מעדיף להשאיר אותו שם לעצמאותו. "אני יודע שהוא באמת יכול לרכוב, זה תהליך והוא צריך להבין את הצוות שלו והם צריכים להבין אותו. יש לו הרבה מה ללמוד, ככה זה". אפשר לראות שהוא מתקשה לשחרר וזה מאבק פנימי. אולי דומה לו מאוד חיצונית, "סגנון הרכיבה שלו מאפשר לו קצת יותר שליטה באופנוע ואני חושב שמה שבטוח זה שהוא רוכב חלק יותר ממה שאני הייתי. באמת שראיתי אותו עושה כמה דברים נהדרים על האופנוע וקצת קשה לראות כרגע את היכולות שלו מכיוון שאני יודע שיש הרבה ניסיון שעליו לצבור, כל מסלול אליו מגיעה האליפות חדש עבורו. זה עומד להיות מאבק בתקופה הקרובה".

הוא מבין מה המשמעות של להיות הבן שלו. טרוי הגיע ממשפחת פועלים, ללא רקע וקשרים לעולם המרוצים. אוהדים בפאדוק נעמדים מול האוהל המשמש את קבוצת בארני כמוסך והשם בייליס מהדהד באוויר, אך לא בזכות הרוכב הצעיר. "הגעתי ממשפחה ורקע תעסוקתי די ממוצעים, עם עבודה רגילה וללא אופנועים. אולי רואה אותי בכל מיני סיטואציות כמו בשבוע דוקאטי העולמי וכאשר אני מסתובב במסלולים. הוא גדל בעולם הזה, אז הוא די רגיל לסיטואציה.

אני בכנות לא יודע איך הוא באמת מרגיש לגבי זה, אבל נראה לי שהוא כל כך צעיר והוא רק רוצה לרכוב מהר, אז זה כל מה שהוא מודאג לגביו. אני רואה עליו לפעמים שהוא רוצה עוד, אבל כמו שאמרתי, אין קיצורי דרך, ואנחנו יודעים שהרוכבים הם כאלו. צל יכול להיות נהדר, אבל צל גם יכול להיות משהו מאיים. ברור שיש לי את הקשר עם דוקאטי ואם אולי והקבוצה שלו יצליחו לגרום לזה לקרות אז שני הצדדים יצאו מכאן מאוד מרווחים – זה יהיה נפלא אם זה יעבוד".

"רוכב צריך להיות בעל אגו, חייב לבנות לעצמו דמות מסוימת וצריך להתנהל באופן שיאפשר לו להתמודד עם התעסקות היומיומית של התחרות", הוא אומר ונראה שהוא כן מבין עד כמה הסיטואציה אינה פשוטה עבור הבן שרוצה להיכנס למגפי הרכיבה הגדולים של אביו. הוא לא מביע במילים, אך את טרוי אפשר למצוא רוב היום מסתתר בקרוואן או בבית ההארחה כדי לא לעשות נזק בלתי הפיך ביחסים בינו לבין בנו הצעיר. "זה נורמלי שאבא רוצה שהבן שלו יצליח יותר ממנו, אבל זה מאתגר, כי את מה שהוא עובר חוויתי בעצמי. אני כמובן אוהב אותו, זה ברור שאנחנו אוהבים את הקרובים אלינו, אבל אהבה משפיעה על צורת העבודה. אני לא רוצה להגיד שום דבר שאינו במקום או לגרום לו להתרחק. כל מה שקורה כאן שלו, ועכשיו הדברים צריכים להגיע ממנו. זה לא פשוט לצפות מהצד ואני חושש לשלומו, ובו בעת אני רוצה שילמד, שיתפתח ויבין מה הוא עושה. אני לא רוצה להאיץ בו יותר מדי, למרות שלפעמים גם אני רוצה שהתוצאות יגיעו, אבל אני מודע לכך שזה עניין של זמן ואני חייב להמתין בסבלנות שהוא יטפס מדרגה אחר מדרגה כדי להמשיך ולהתקדם. רק עכשיו הוא מבין שזה לא משחק והוא רואה שהוא חייב להיות מרוכז יותר ממה שהיה בעבר. אליפות אוסטרליה היא אליפות טובה ויש שם רוכבים מהירים, אבל ברמה עולמית ישנם הרבה יותר רוכבים טובים וכולם מאוד תחרותיים. מי שמתחרה כאן רואה בזה, או לפחות מקווה, שזה יהיה המקצוע והעבודה שלו, וכולם כאן מתייחסים לתחרות ברצינות. החלום שלו הוא להיות רוכב אופנועים והוא צריך לתפוס אותו בשתי הידיים ולראות מה הוא יכול, בדיוק כמו שזה היה עבורי. אף פעם אי אפשר לדעת מראש עד איפה ניתן להגיע מבחינת ההישגים. אי אפשר לחשוב רחוק מדי קדימה, כי במשחק הזה עושים את המהלכים עונה אחר עונה. ככה זה, פשוט מאוד".

בתחילת העונה היה אפשר לראות את בייליס האב על הגריד לצד בנו, גם לשם הוא כבר לא מגיע. הוא מודה שזה מלחיץ אותו לפעמים. "אני די בסדר עם לצפות במרוצים, גם אם לוקח לי זמן להתרגל וגם אם במקרה הזה אני זה שצריך לקחת את זה צעד אחר צעד. כשאולי התחרה באוסטרליה הייתי הרבה פחות לחוץ, אבל כשהגענו לאירופה התחרות כאן כל כך קשה ואינטנסיבית ולא היה לי פשוט בהתחלה. עכשיו כשהוא מתחיל להרגיש יותר נינוח, קצת יותר קל לי, אבל עדיין לא פשוט עבורי לצפות".

"זה מצחיק, לא דיברתי על זה אף פעם, איך ידעת?", הוא אומר בחיוך שובב וקונדסי שלא השתנה למרות שהוא כבר סבא. "באמת התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שאני מבין עכשיו מה הם עברו כל הלילות בהם נשארו ערים כדי לצפות במרוצים, כוססים ציפורניים עם הלחץ שמתלווה מלראות אותי על המסלול. כאשר התחריתי חשבתי שאני המלך, השליט, והרגשתי שאני לא ניתן להריסה. אני לא יודע כמה רוכבים מרגישים ככה, אבל בקבוצה שבה רכבתי ובצורה שבה התחרתי הרגשתי שאני זה הדבר האמיתי והרגשתי כל כך בטוח בעצמי". הוא אומר, ואז כאילו מרגיש שנשמע מתנשא ומבהיר שזה לא תמיד היה ככה, וכמו לבנו – גם עבורו זה היה תהליך. "לקח לי די הרבה זמן עד שהתחלתי להרגיש את הביטחון הזה, אני זוכר בתחילת הקריירה כאשר כבר ניצחתי במרוצים בעונות 2001, בסביבות התקופה היא טארדוצ'י הסתכל עליי ואמר 'אתה עדיין לא מאמין בעצמך'. לקח לי עוד שנה עד שתחושת ביטחון הזו מילאה אותי. אני חושב שזה היה זה שהרגשתי שאני צריך לעבור מכשולים לפני שאהיה טוב באמת – והיו לי קשיים בדרך מהם למדתי לא מעט. כשאני מסתכל לאחור נראה לי שרק בתחילת עונת 2002 של הסופרבייק האמנתי לחלוטין בעצמי וביכולות שלי. המוטו שלי היה 'אל תדבר יותר מדי ותעשה יותר ממה שצריך'. זו הייתה הדרך שלי. במקרה של ילדים צריך לשים לב לדברים שאומרים להם, כי תמיד רוצים את הטוב ביותר עבורם. למזלי יש לי אישה נהדרת ואני רואה בו הרבה ממנה ומהאיכויות שלה. הוא ילד נהדר ואדם נפלא ויש לו את המניאקיות שלי, שמידי פעם מתפרצת, וגם מזה ומתכונות האחרות שהוא ירש ממני הוא יגדל. צריך להיות קצת משוגע כדי לעשות את מה שאוהבים ועושים על המסלול – ואת זה הוא בטח ירש ממני. אני רואה בו דברים שבהם הוא יותר טוב ממני, כי הוא התחיל כאשר הוא היה בן שש או שבע, בהתחלה בקארטינג ואז עבר לאופנועים. הוא התחרה בסופרבייק 600 סמ"ק ועכשיו בסופרספורט. הוא גדל בפאדוק ורכב על קטנועים כבר כשהיה בן שלוש או ארבע ואלו החיים שלו. זה טמוע בו ולכן אני מאמין שהכל יעבוד עבורו".

התחושה שהוא מעביר זה שהוא כבר לא רוצה לדבר על העבר, על הקרבות של פעם, על התארים והניצחונות. נראה הניצחון הגדול עבורו זו המשפחה שבנה – וגם שאלה על כיצד הפאדוק מרגיש מתגלגלת לאולי. "אליפות הסופרבייק מתחזקת וגדלה כל הזמן, בעיקר בתקופה האחרונה; הפאדוק מאוד חברותי, למרות כל ההצלחה, ויש כאן עדיין פרצופים רבים שאני מכיר מהימים שהתחרתי בעצמי".

"אני עכשיו חוזר הביתה", הוא אומר בחיוך אחרי שלוקח נשימה ומסביר. "הייתי באירופה כדי לעזור לאולי להשתלב ולוודא שהוא מרגיש בנוח בסביבה שלו. עכשיו, כאשר בת הזוג שלו הצטרפה אליו, אני רוצה להשאיר אותו לבד. זה הזמן שדווקא אני אהיה זה שעוזב את הקן כדי לחזור הביתה. אני אתגעגע לילד מאוד אבל אני רחוק משאר המשפחה כבר למעלה מחצי שנה וזה המון זמן, הכי הרבה זמן שהייתי רחוק מהבית וזה קשה עבורי. ההקרבה ענקית, נכון שיש לי קשרים טובים בפאדוק ואולי רוכב עם דוקאטי, אבל אני חייב להודות ששום דבר אינו פשוט גם עבורי וזה לוקח גם ממני הרבה. אין קיצורי דרך עבור אף אחד וכל מי שנמצא כאן כרוכב הוא זה שצריך לעשות את ההבדל. אני עומד לחזור הביתה, למכור את הבית ולעבור לאזור יותר מבודד בפנים אוסטרליה, לחווה ולשטח אדמה גדול. אני הולך להוריד את הקצב ולזה אני כבר לא יכול לחכות. לראות את אישתי, הילדים האחרים ואת הנכד. פיספסתי את הצעדים הראשונים שלו – ועם זה קשה לי מאוד להשלים. אנחנו מדברים הרבה, אבל זה לא אותו הדבר. אני לא יודע אם אהיה חוואי אבל אין ספק שזהו שינוי גדול מאוד עבורי. עכשיו אני אהיה זה שיתעורר באמצע הלילה כדי לצפות במרוצים".

"אני עדיין רוכב, הייתי על דוקאטי לא מזמן במוג'לו והרגשתי ישר בנוח, נראה שיש בי עדיין משהו ולא שכחתי איך לרכוב. הראש עדיין לפעמים בורח לחשוב איך אני הייתי רוכב עם האופנועים של היום, אבל אני מנסה לא לעשות את זה יותר מדי. אני אבא של רוכב ואני אומר דברים כאלה רק כאשר הוא שואל. אנחנו תמיד מדברים, אבל אני עושה רק מה שאני יכול".

הוא זורק לאוויר שיש כבר לא מעט "בנים של" וש־3 בנים של רוכבי עבר מתחרים בעצמם ומזכיר את ג'ק דוהאן שעושה חייל בפורמולה 2. הוא יודע שקשה לא להשוות בין הבנים של שני רוכבי העבר האוסטרלים. "הקארטינג היה רק דרך להתחיל. ג'ק ואולי התחרו אחד בשני כל הזמן על המסלול , אנחנו בחרנו לעבור לאופנועים ומיק העדיף מכוניות עבור ג'ק. נראה לי שמיק, אולי כמו רוב האנשים, במקרה הזה סבור שזה כיוון נכון יותר. אני לא בטוח, אבל אולי זה בגלל כל מה שהוא עבר במהלך הקריירה ובמרוצים, אף פעם אי אפשר לצפות ולדעת מראש מה עלול לקרות, אז כל החלטה היא החלטה מסובכת. כל שנה, לא משנה מה, שוברים משהו או מאבדים משהו. אני פחות או יותר סיימתי את הקריירה שלי ללא פגע. והפציעה החמורה ביותר שלי הייתה דווקא לפני שנתיים על אופניים במהירות של 30 קמ"ש, מאז אני כבר לא אותו הדבר. שברתי את החוליה C4 בצוואר ועשיתי נזק לעמוד השדרה. כל הגוף שלי מרגיש כאילו קפוא ויחד עם זה ישנה תחושת גירוד בלתי נפסקת. הרגשה כאילו החיבור כבר לא אותו הדבר ואני גם יודע שהמצב לא ישתפר או ישוב להיות כפי שהיה, בגלל הנזק שנגרם לעצבים. זה שינה אותי לחלוטין ואינני כפי שהייתי עד התאונה. אני ההוכחה שהכל יכול לקרות לכל אחד בכל עת. אני לא שוכח שהייתי ונותרתי בר מזל". אחרי שהוא מסיים לומר את הדברים ניתן לראות פתאום עד כמה מי שהיה עושה פלאים נראה קצת שביר. הידיים שלו זזות קצת בעצבנות ועכשיו גם ברור למה. הוא רואה שהמבט נמשך לאצבע שאיננה, אצבע שאיבד במהלך מרוץ דונינגטון ביום שחגג יום הולדת 38. "בסופו של דבר זו רק אצבע וזו תזכורת תמידית לדברים שקרו, אבל היא חסרה. זה לא נשמע כמו דבר גדול, אבל עדיין מתגעגעים לאצבע וזה גורם רק להעריך יותר את האנשים שנמצאים במצב באמת גרוע וכיצד הם מתמידים וממשיכים עם דחף ומוטיבציה – כי ישנם אנשים במצב הרבה יותר גרוע ממני שנשארים חיוביים".

באוטיסטה, הרוכב של דוקאטי, חולף על פני בית ההארחה על הקורקינט. הוא אומר שהוא נהנה מהאליפות הנוכחית. "העונה הזו עונה נהדרת בין טופראק ג'וני ואלבארו. זה דומה קצת למה שהיה ביני לבין קולין (אדוארדס), אבל ההבדל העיקרי הוא שאז היינו צמד בתחרות וכעת יש שלושה אשר נלחמים אחד בשני ובשלישי. הם כל כך מוכשרים והם ללא עוררין מהרוכבים הטובים בעולם, אין לי ספק", הוא אומר כאילו מבהיר מה דעתו בהשוואה בין שתי אליפויות האופנועים החשבות בעולם מבלי שנשאל, ומחייך כאשר מוזכר המרוץ הסוגר של עונת 2002, בו אדוארדס זכה בתואר. "צפיתי פעם נוספת לא מזמן במרוץ ההוא, כי העונה הזו חוזרת ועולה כל פעם מחדש, אבל עבורי זה מרגיש כמו תקליט שבור. אני במהלך העבודה על האלבום החדש עכשיו והאלבום הזה עומד לצאת בקרוב".