מוטו פוגש: יעל קדשאי

תמי גורלי | צילום: Alessio Corradini, Hilde Lenaerts, Rally cool

אי אפשר לפספס אותה בשום נוף, לא בעמק יזרעאל ממנו היא מגיעה, לא בדיונות החול רחבות הידיים של ראלי מרוקו וגם לא בבית הקפה בו נפגשנו. כשהיא בין העבודה לאירוע חברה (לדבריה, כי צריך גם כסף בשביל כל זה) יעל קדשאי ממתינה בגופיה שחורה, ג'ינס ונעלי התעמלות. שערה הבלונדיני נראה בהיר משעות ארוכות בשמש ומבנה גופה מקרין בריאות וחוסן. היא מחייכת חיוך רחב, משדרת חום וביטחון אבל גם ארציות וצניעות, נראית שייכת יותר לטבע מאשר לאזור התעשייה של ראשל"צ. לרגליה הכלב ראלף, שלעומתה משדר סימני חשש, שומר עליה ובוחן, לא בטוח שהוא מבין למה היא מסוגלת, למרות שהוא קופץ על גבה כשהיא מסמנת לו ומתלווה אליה לטיולי שטח וטיפוסי הרים כשיש לה זמן.
את ראלף לקחה כדי שיהיה חבר לכלביה המזדקנים, שקיבלה מהיחידה בה שירתה בצבא. "כשהתגייסתי לא הייתה שאלה בכלל אם לשרת או לא. וגם לא הכרתי אף אחד שמתחרה באופנועים וקיבל ספורטאי מצטיין, זה לא היה קיים אז ולא הייתה שאלה בכלל האם להפסיק להתחרות, להתגייס ולחזור לזה בשחרור. התגייסתי בידיעה שאני רוצה להיות בעוקץ ולהיות הכי קרבי שיש", היא מספרת.

היא מגיעה מבית ספורטיבי. כל אוהד ספורט מוטורי יודע מיהו אביה, אביב קדשאי שהתחרה שלוש פעמים בראלי דקאר. אמה מדריכת רכיבה על סוסים, אחותה הייתה אלופת ישראל שקיבלה ספורטאית מצטיינת ואחיה התחרה על אופנועים וגם על סוסים והיום משרת בקבע. "מגיל אפס אני ושני האחים הקטנים שלי קיבלנו גם מנוע וגם סוסים ומגיל שלוש אני עם אופנועים וסוסים. התחלתי להתחרות ברכיבה על סוסים, ועם האופנועים באופן רשמי רק כשהייתי מספיק גדולה כדי להשתתף בתחרויות, זה היה השלב בו בחרתי את הצד של האופנועים במשפחה. לא הייתה בין ההורים תחרות אבל עובדתית יצאה להם בת אחת שהלכה לסוסים והשנייה לאופנועים", היא מספרת.
למרות שאפשר למצוא הקבלות בין סוסים לאופנועים קדשאי לא מוצאת כאלו, "זה מאוד שונה, הסוס זו חיה רגישה ועדינה, עם כל הגודל שלה היא רגישה, לעומת הכלי המתכתי", היא גם כבר לא מעניקה שמות לאופנועים שלה כמו שעושים רבים מהרוכבים, בעבר אגב הייתה נותנת להם שמות, אבל של בנים.

"בגיל 15 כבר התחריתי. שלוש פעמים בשבוע לפני הלימודים הלכתי לחדר כושר ואחריהם רכבתי, וזה עניין אותי הרבה יותר מהלימודים. ההורים שלי מאוד הקפידו שאם רוצים להיות על אופנוע צריך לעשות את כל הלימודים והמבחנים ולהשקיע גם בזה אבל כבר אז לקחתי את הרכיבה ברצינות עם אימוני כח ורכיבות". אביה החליט שהוא מעדיף להיות אבא ושמדריכים טובים ממנו, לדבריו, ידריכו אותה וביקש מחברו גידי פרדר (אופנוען מאומן) שידריך אותה. "כשהתגייסתי, עצרתי", היא מספרת ומתוודה שאז חשבה שפרשה כבר. "השתחררתי ב־2016 ובגדול כשהייתי בצבא אמרתי לעצמי שזהו, אני יוצאת לפנסיה ולא מתחרה יותר, אבל פתאום גיליתי עולם קצת אחר של אנשים שהם לא מהעמק שיוצאים לרכוב, לטייל. לא ידעתי מה זה, מבחינתי כל עלייה על אופנוע נועדה למדוד זמנים ולהתאמן לתחרויות. לא הכרתי משהו אחר כי זה כל מה שאנשים בעמק עשו ואז התחלתי ליהנות מהאופנועים בצורה אחרת".

אבל התחרותיות בערה בה, "הכרתי רק את תחרויות האנדורו, בגלל זה זו הייתה האופציה היחידה. אבא שלי התחרה, דוד שלי התחרה, כל מי שגדל בעמק יזרעאל מכיר חברים עם אופנועי אנדורו שמתחרים. בזמנו לא הייתה אפילו ליגת מוטוקרוס, לכן זו הייתה בחירה פשוטה, לא היו אופציות מבחינתי. עם האינטרנט ופייסבוק התחלתי לראות עולם ושיש עוד דברים מסביב. אך גם בדיעבד הייתי לחלוטין בוחרת באותה הדרך".

הדרך שלה השתנתה בשנים האחרונות, לכזו המוכרת למשפחת קדשאי – מרוצי ראלי, כשהחלום הוא המרוץ היוקרתי והקשה שבהם: ראלי הדקאר.
"לפני שלוש שנים הגעתי לעולם הראלי ובאמת נחשפתי אליו", היא אומרת ומבהירה שהדרישות מהמשתתפים, אליהן התוודעה, משכו אותה לענף, "התחרות מחייבת 'מולטיטסקינג', רמת טכניקה טובה ורמת רכיבה גבוהה. לרכוב ב־160 קמ"ש בצורה נכונה כדי לא לאבד אנרגיה, להקפיד על מנח גוף, פציעות ונפילות – כדי לרכוב את הימים הארוכים, ברכיבה המאפשרת גם לנווט במקביל. באתי מעולם האנדורו, זה הבסיס שלי, אבל חיפשתי משהו אחר. ספר הדרך הגניב אותי לגמרי, אתגר הניווט, לרכוב ולעשות משהו בו זמנית, לטייל – למרות שזה לא ממש טיול – והאתגר המנטלי שמשך אותי".

אז כמו כל דבר במשפחת קדשאי, יעל לקחה את החלום ברצינות. היא אספה קבוצת חברים שרצו להתחרות ויצאה לראלי באחה ירדן, ראלי קרוב ונח לדבריה, הראשון בו השתתפה. אחריו כבר עלתה שלב לראלי יוון, "זה ראלי-אנדורו, כלומר אנדורו של שבעה ימים, ברמה קלה יחסית, במקביל לספר דרך וניווט", היא מסבירה. "חזרתי משם ב'היי' כי זה שילוב של האנדורו שאני אוהבת והניווט, אתגר שהיה חדש עבורי, שלוקח את הרוכבים לקצה – שעד אז לא הכרתי – ומשם הכל היסטוריה. למרוקו הגעתי אחרי שעשיתי פעמיים את ראלי יוון, פעמיים את ירדן ושתי ליגות מלאות בארץ ושאלתי את עצמי מה הדבר הבא? לאן אני מתקדמת משם? כי ראלי "אנדורואי", לא מדברי, אין עוד הרבה ואין ברמת קושי גבוהה יותר. יש עוד מספר סוגים שאני חושבת להשתתף בהם כמו הראלי בקרואטיה, שזה ראלי הרים, אבל כדי להבין אם באמת אני רוצה לעשות את הדקאר – הייתי צריכה לעשות ראלי מדברי, ארוך, רציני ולא רק סופ"ש בירדן".

מרוצי ההכנה מסייעים לקדשאי להבין ולנתח את החלום. להכין עצמה מבחינת האתגרים המנטליים והפיזיים. היא חוותה תקלות וטעויות כשאיבדה את הדרך בירדן ולמרות שנשמע כאילו היא ממעיטה בערכו של הבאחה הירדני, זה לא כך, כי המרוץ ההוא הבהיר לה עד כמה עליה ללמוד ולהשתפר כדי להגשים את החלום ולהצליח במרוקו דזרט צ'אלנג' ממנו חזרה. "בבאחה עשיתי את כל הטעויות שאפשר ואספתי את כל נקודות העונשין שמחלקים, השנה אני מתכוונת לחזור לשם למודה ומנוסה וזה לא יקרה שוב". היא העלתה את רמת האימונים, הוסיפה עוד אימוני כושר, סיבולת וכוח כדי להתמודד עם האופנוע שעם כל הציוד שוקל בסביבות 140 ק"ג – בין עשרים לשלושים ק"ג יותר ממשקל האופנוע אליו היא רגילה. "יש לי את ה־Day Job וה־Night Job… יש לי את העבודה באלביט ולפני ואחרי את האופנועים, אימוני חדר כושר ותחזוקה של האופנוע. אבל השינוי העיקרי הוא ההחלטה. ההחלטה שעושים אימונים יותר אינטנסיביים: חדר כושר, שגרת ריצות בשביל סיבולת לב ריאה וגם רכיבות בסוף השבוע שלוקחות זמן איכות עם המשפחה, כי אלו רכיבות סיבולת ולא הרכיבות הרגילות של שבת. במרוקו ישנם רוכבים שהגיעו לתשע או עשר שעות רכיבה ביום אבל למזלי לא התברברתי אז סיימתי בממוצע של חמש עד שבע שעות רכיבה יומיות, שלכל אורכן צריך להחזיק את האופנוע ולדעת כיצד להכיל את המכונה", היא מספרת.

מבחינה מנטלית היא הגיעה מוכנה מהבית, "לא עשיתי משהו מיוחד תודות לדרך בה גדלתי, התחנכתי ולמדתי מהסובבים אותי, הרוכבים הוותיקים, החברים של אבא שלי, כמו ברק דודאי, נדב לוגסי, גדי נחמני וכל מיני חבר'ה מהראלים שהמון שנים בתחום. קיבלתי טיפים איך למתן את המהירות, ולרכוב במהירות המתאימה ליכולות הניווט, כי רכיבה מהירה מדי מובילה לטעויות או שגיאות בניווט והן מאריכות את הדרך. זה תמיד קשה לשלוט במצערת וזה אחד מהדברים שצריך לתרגל ולהבין מראש, את החולשות והחוזקות שלך. חשוב להימנע מלרכוב מעבר למגבלות וכאן מגיע היתרון של ההכנה המנטלית, התזונה והכושר, כי המוח צריך גם להתעסק בניווט וגם לרכוב הכי מהר שאפשר, להתרכז לאורך שעות ארוכות ב־40-50°, שזה מה שהיה לנו במרוקו, תנאי קיצון".

במקביל היא נאלצה גם להיפרד מהשוקולד, "חמישה חודשים לפני מרוקו הרגשתי שאין ברירה אלא להתנהל גם בתחום האוכל כספורטאית ונכנסתי למשטר תזונה עם תזונאי ספורט שהנחה אותי בדיוק מה ומתי לאכול בעיתוי הנכון ובהתאם לסוג אימוני הכושר כאשר המטרה הייתה לשמר אנרגיה לאורך זמן. "לא הייתי צריכה לרזות באופן קיצוני, רק להעלות מסת שריר. האתגר הגדול בראלי הוא לשמור על ריכוז לאורך כל שעות התחרות ואכילה לא נכונה גורמת לכך שרמת הריכוז משתנה ולא עקבית ועם הריכוז שעולה ויורד מגיעות טעויות הניווט הגדולות – ששוקולד, בתור שוקוהוליק רצינית, לא עזר. זו הייתה החלטה לקחת את זה ברצינות ולא לסטות ממשטר התזונה והאימונים".

היא נותנת לתזונה הרבה קרדיט לקפיצת המדרגה הגדולה שעשתה, למרות שהיא מדגישה שוב שלקחו לה את השוקולד. במהלך הראלי הקפידה על מלחים ושתייה של כ־8 ליטר מים ביום רכיבה, למרות החשש שתאלץ לעצור בדרך באמצע הדיונות – כשאין היכן להסתתר וכשרק להוריד ציוד שאינו מותאם למבנה הפיזיולוגי של נשים, לוקח יותר מחמש דקות. חשש שהתאדה כמו כמויות המים ששתתה, כשהיא מספרת שבגלל החום לא נרשמו עצירות מיוחדות.

היא מדברת בפתיחות על הכל ומעלה בעצמה, כשנושא השתייה עולה, את הפן הכואב של מרוצי ראלי – ההרוגים, כי אחד משני ההרוגים בראלי מרוקו היה בראם ואן דר וודן ההולנדי, שמת כתוצאה מהתייבשות לקראת סוף המקטע החמישי של המרוץ. היא מודה שלא הבינה או עיכלה עד לאחרונה עד כמה הספורט הזה מסוכן למרות שהייתה בת 24 כשאביה השתתף בראלי דקאר האחרון שלו מבין השלושה.

"אני לא חושבת שגם ב־2018 הבנתי עד כמה מסוכן ומטורף הדבר הזה, גם מהבית לא הרגשתי את הלחץ הזה", היא מסבירה. "גם לא מאמא שלי. היה לחץ אבל לא הרים וגבעות, בסה"כ היא בן אדם די אדיש ורגילה לאקסטרים. אמא שלי עם אבא שלי מעל לשלושים שנה, כולנו חיים את הדבר הזה, אז סף הריגוש שלנו די גבוה. אמא שלי ראתה את אחי ואותי מתרסקים מלא וראתה את אבא שלי חוזר עם כתף, יד או רגל שבורות, אז באיזשהו שלב נהיים אדישים. אחרי הראלים של אבא שלי עקבתי בשקיקה, לחכות לראות איפה הם סיימו, אבל לא חשבתי על זה שכמעט כל דקאר מת בן אדם. עכשיו בראלי מרוקו מתו שני אנשים, אחד כבר עשה דקאר כמה פעמים, אב לילדים, אופנוען מחונן שמת ממכת חום ואחד נשרף ברכב אחרי דו"צ בין שני כלי רכב, זה מטורף!", היא מדברת בקצב ורצה עם המחשבות. "אני לא יודעת אם זה חיובי או שלילי, אבל ההפרדה אצלי מאוד ברורה וממש לא התעסקתי בזה או נכנסתי ללופ של מחשבות על מוות או מה יכול לקרות לי שם. ראיתי את החיובי ואת כל 79 הרוכבים שכן סיימו. אולי זה קצת מנותק מצידי, אבל אני עושה את ההפרדה. כשזה קורה במהלך תחרות זה דיסוננס עצום, כי כאשר מסיימים את היום, מגיעים לתדרוך ואז עוצרים הכל, עושים דקת דומיה ומספרים קצת על הבן אדם, המשפחה שלו ומי הוא היה, ודקה אחר כך – 'אז מחר מזנקים מהשעה הזו וזהו ולארוחת ערב תקבלו ככה וככה', וזה הזוי, וזה קצת הכניס אותנו ל… אף פעם לא הייתי בראלי שמישהו נהרג בו, וזה היה קצת מזעזע, אבל כשאני שמה את הקסדה ועולה על האופנוע אני לא חושבת על זה. בתוך הקבוצה שלנו דיברנו על זה יחסית הרבה, כי זה היה קצת 'שוקינג' כי חלקם פגשו את הבן אדם ושוחחו איתו רק כמה דקות לפני, וכי זה שם, זה מסביבך, הוא חלק מהמשפחה המוטורית. בכלל, בעולם הראלי אפילו יותר מבאנדורו ומוטוקרוס, יש קהילתיות מטורפת, באמת משפחה. יש תמיכה ועזרה גם אם פונים למישהו שלא פגשת בעבר, תמיד יגידו כן וינסו לעזור. קהילה מחבקת בארץ וגם בחו"ל – לא היה שם מי ששאל מי זאת הבחורה מישראל שבאה להתחרות איתנו".

על זה שמצד אחד ישנה קהילתיות ומצד שני בדידות גדולה ברכיבה של קילומטרים, אבל חייבים לעצור לסייע במידה וחולפים על פני מתחרה בבעיה, היא אומרת "אני חושבת שזה מה שמגניב ומדהים בדבר הזה, אנחנו שמים קסדות והכי תחרותיים וכל אחד לעצמו, אבל ברגע שיש הפסקת צהריים זה הכי בגובה העיניים. ישבתי לאכול סנדוויץ' עם שלושת הרוכבים שסיימו ראשונים והשיחה קולחת וכוללת גם שאלות והחלפת מידע על אוכל וכיול – כולם הכי ביחד".

במרוקו היא לא הייתה לבד. ההורים הצטרפו, טיילו בין הכפרים, ליוו את המרוץ והמתינו ליעל בנקודות לאורך המקצים כדי לדעת שהכל בסדר. "ההורים שלי הכי מפרגנים בעולם ובאים איתי לכל ראלי שאפשר. הם נהנים מזה ומתקופת התחרויות שלי, הם שם בשביל לעזור בכל דבר אפשרי וכדי לקדם ולהגשים את החלומות יחד איתי", היא מספרת ומדגישה שלא מרגישה שום תחרותיות מצד אביה, אלא רק את הערכים שהטמיעו בה הוא ואמה. "אני חושבת שהעבודה הקשה, ללא הנחות, מושרשת בי מהסביבה שגדלתי לתוכה – ולא משנה אם זה באנדורו, בראלי או בשגרת היום יום, בלי קשר לספורט. אבא שלי הוא האחרון שיעשה הנחות והוא תמיד גידל אותנו לעבוד מאוד קשה בשביל מה שאנחנו רוצים להשיג וזה מה שאנחנו עושים".

בשביל הראלי היא למדה קצת צרפתית, כדי להבין את המקרא של ספר הדרך שהיא מכנה 'חפש את המטמון למבוגרים' והיא גם יודעת לתקן ולתחזק את האופנוע, "חוץ מלפתוח מנוע ולהתעסק עם מה שבפנים, אני חושבת שאני יכולה לתקן כל תקלה. אפשר לקבל עזרה בערב, אבל אם נתקעים במהלך היום על שטות קטנה, חבל שלא תהיה את היכולת לתקן עם הידיים והידע, כי אז הולכת כל התחרות. לומדים ומשתפרים בזה עם הזמן".

במרוקו היא נעזרה בשרותים הלוגיסטיים של המרוץ ובחרה לרכוב על אופנוע גאסגאס 450 סמ"ק שכור, שגדול ב-100 סמ"ק מהאופנוע עליו היא רוכבת בדרך כלל. "אני 1.77 מ' ולכן מעולם לא הייתה לי בעיה או צורך לחפש אופנוע נמוך המתאים לי, לא משנה על מה שמו אותי הסתדרתי, כבר בתור ילדה, כי מבחינה פיזית אני בסטנדרט שאליו מכוונים מבחינת משקל וגובה. אני בוחרת את האופנועים שלי לפי הנפחים והמשקל שמתאים לענף ספורט שבו אני עוסקת. לענף אנדורו יש לי אופנוע גאסגאס דו"פ 250 סמ"ק ולראלי יש לי 350 סמ"ק ארבע פעימות וזה נחשב מושלם למה שאני צריכה בארץ. בחו"ל כל האופנועים הם 450 סמ"ק ועם התוכניות לעתיד – הדקאר, אולי לקראת העונה הבאה אגדיל נפח. הפעם השכרתי אופנוע חדש מהחברה שיעמוד באתגר של השבוע הזה, לא רציתי להרוג את האופנוע שלי, מה שייאלץ למכור אותו, כי מהאופנועים נדרש מאמץ הרבה יותר גדול בחולות בהם התחרינו. זה מסובך כאשר באים עם הכלים האישיים, עשינו את זה בראלי ביוון, אך במקרה של מרוקו לא היה טעם, כי הכלים לא מתאימים מבחינת גלגלי השיניים, הצמיגים ומיכל הדלק המחוייב בתקנות לנפח של 20 ליטר. שינינו יחסי העברה, הוספנו משכך היגוי ועוד המון ציוד עלי". בגלל שקדשאי זינקה על כלי שכור, נאלצה להגיע למרוקו מספר ימים קודם, לא רק כדי להתרגל לסביבה, אלא גם להתוודע לכלי ולוודא שלא תגדיל את הסיכון לפציעת היד הכרונית הידועה לשמצה. "בגלל החשש מארם-פאמפ הבאנו את הבולמים מהארץ, רכבתי והרגשתי את האופנוע כמה ימים לפני הזינוק, כי זה דורש זמן, אבל חשוב להרגיש בנוח על כלי שהוא כביכול לא שלך. זה בעקרון אופנוע כמו שיש לי בארץ, אבל בפועל יש עליו הרבה ציוד עודף ומשקל שאני לא רגילה אליו, וזה כבד!"
היא אגב הייתה הראשונה לחצות את הקו עם אופנוע מותאם למרוצים ולא רפליקה כמו עשרת המתחרים הראשונים, שרכבו על אופנועים ייעודיים למדבר, עם שלדה ויחסי העברה אחרים, מרכז הכובד שונה בגלל מיקום מיכל הדלק ומגדל הניווט שיושב בצורה אחרת על הכידון ומשפיע באופן אחר על ההיגוי. יתרון גדול בהתחשב בעובדה שאלו היו אופנועים שהותאמו לרוכבים לעומת האופנוע של יעל, עליו רכבה לראשונה יומיים לפני הזינוק.

היא סחבה איתה למרוקו גם שבע חליפות, כי היא אוהבת צבע, אבל גם בגלל כמויות הלכלוך. עבר כבר זמן מה מאז שחזרה ממרוקו והיא צוחקת שאם היא תחפש היטב, יש עליה, ובטח בחפציה, גרגרים של חול מהמדבר. היא לקחה שני זוגות מגפיים, קסדה אחת (סיכון) ומכנס טייץ של רוכבי אופניים עם כריות ריפוד ישבן בלעדיו מרוצי ראלי יכולים להיות סיוט. היא לקחה גם מדבקות עם משפטי עידוד ודרבון שהיא מדביקה על לוח הבקרה וגם ווסט מתנפח של אלפינסטארס שלדבריה, הציל אותה לא מעט פעמים, בין השאר גם מפציעה בהתרסקות בסבב האחרון של הליגה בישראל. "אם לא זה", יעל מספרת, "כנראה שבמרוקו לא הייתי מתחרה, למרות שניסיתי לשמור על עצמי ונזהרתי. 'התנפחתי' הרבה פעמים והאפוד נתן לי עוד ביטחון לרכוב מהר, בגלל הידיעה שהוא עלי וזה עובד". "אני חושבת שאני מאוד מחושבת", היא מסבירה, "לא יודעת אם זה עצם היותי בחורה לעומת הגברים שיודעים לנתק את המחשבה ולהיות משוגעים ופשוט לפתוח את הגז. אני שומרת מאוד ונחשבת מוקפדת, אבל עדיין עם האפוד מרגישים יותר בנוח ואפשר לפתוח".

קדשאי אמרה לעצמה שהיא לא תחליט מה הלאה עד אחרי מרוקו. עכשיו כשסיימה במקום ה־11 הכללי היא מוכנה לצעד הבא. היא החלה בהתכתבויות עם מארגני הדקאר כדי להבין בדיוק מה נדרש ממנה ומתכננת לצאת למרוצי ראלי נוספים, "עכשיו התוכנית היא קצת יותר גדולה עד מרוקו, זה דקאר וזה דורש עוד כמה תחרויות בדרך, אני אצטרך לעשות את אבו דאבי דזרט צ'אלנג', שזה חלק מהדירוג, או לעשות פעם נוספת את מרוקו (*ראלי מרוקו, ראלי אחר) שיערך באוקטובר וזה הראלי שיכול לאפשר כניסה לדקאר, למרות שגם אז יש להם את הפריבילגיה לבחור בגלל ביקוש גדול. אני צריכה להתאמן, להתחזק ולהסיק מסקנות מהראלי האחרון ולהבין איך אני עושה ראלי ארוך של שבועיים ולא רק שמונה ימים ולהבין למה אני עושה את ההתעללות הזו לעצמי! אני צריכה להיות מהירה יותר, אין דבר כזה להיות מהירה מספיק. אז לתרגל טכניקה ולעלות מדרגה בהכל, להתמקצע עוד יותר, להיות חזקה יותר ולהצליח לרכוב מהר יותר ולהיות מחושבת יותר, למרות שאולי זה היה מכשול. לא יודעת אם חשבתי יותר מדי, אבל אני מגדירה את זה כמשהו נשי, כי אני רואה את הגברים סביבי עושים את זה יותר טוב ממני, אבל אני לא בטוחה שזו דווקא בעיה, זה אולי האנשים ספציפיים הנמצאים לצידי – אבל אני מרגישה שאני אולי מעבדת יותר לעומתם".
כשאני שואלת בפליאה, האם התכוונה לרוכבים שנסעו איתה מישראל, כי אם כן, היא סיימה לפניהם, אז מה היא רוצה? היא צוחקת, מניפה את היד חצי בביטול, חצי בביישנות ועונה "אז מה, נו די…".

אנחנו יושבות שעה ארוכה ומדברות, ראלף מסתובב בין שתינו, מחפש תשומת לב וליטופים תוך כדי שיעל חולקת חוויות מהמדבר. היא ספורטאית ואישה מרשימה ונראה שהיא החברה שכל אחד היה רוצה. אחרי שאני מחמיאה לה על הישגיה היא משיבה, "זו הרגשה נפלאה שיש סוף סוף תוצאה לכל העבודה הקשה". כדי לא להביך אותה ואולי גם נגד עין הרע, אני רק חושבת ולא אומרת – אין לי ספק שנראה עוד הרבה תוצאות.

מה מרגישים כשמזנקים למרוץ ראלי?
"חושבים על מספרים ועל איך. אני מחלקת את הסטייג' לקטעים קצרים. אם אני יודעת שיש לי 400 ק"מ, אני מסתכלת על 20 הק"מ הבאים ועל נקודות ציון שיש לאורך הדרך, כדי לעשות את הכי טוב שניתן כרגע, עכשיו ואז עוד קצת ועוד קצת וככה זה מגיע לכמות השעות המטורפת של רכיבה. נדרשת יכולת להקשיב לגוף, להבין כיצד לתפעל אותו כדי שהוא יעבוד כמו שצריך".

ומה חושבים 20 ק"מ לסוף המקצה?
"לא לעשות טעויות, כי נותרו רק 20 ק"מ ותמיד רוצים יותר, רואים את האבק מטרים קדימה על המישור במדבר ונותנים גז כדי להגיע לעוד רוכב ועוד אחד מקדימה ולהשיג עוד מישהו. תמיד חשוב המקום, גדלתי בבית תחרותי וזה הכי חשוב".

מרוקו דזרט צ'אלנג' הוא ראלי חובבים ואינו 'ראלי מרוקו' המתקיים בחודש אוקטובר ומהווה שלב ההכנה למרוץ הדקאר. אתגר המדבר הוזנק לראשונה במהלך עונת 2009 עם 50 משתתפים בלבד וכיום מזנקים אליו כל שנה כ־2,000 מתחרים על אופנועים, טרקטורונים, מכוניות ומשאיות. המרוץ הראשון הוזנק אמנם בלוב ובהמשך בתוניסיה, אך מאז 2013 המרוץ מתקיים במדבריות מרוקו מהים האטלנטי ועד הים התיכון. במרוץ 2023 הוכרז מסלול חדש בגלל תנאי המדבר המשתנים. בשמונה מקצים (כולל הפרולוג) המתחרים חצו 2,658 ק"מ.

אבא קדשאי

במשך שנים אביב היה הקדשאי שבמרכז העניינים, לפחות הציבוריים. כיום הרוכב והנהג שהשתתף בראלי דקאר שלוש פעמים הוא איש עסקים בתחום הנדל"ן ואבא של יעל.

“הופתעתי מזה שיעל רוצה לעשות את הדקאר", הוא אומר על בתו, "לא מזה שהיא רוכבת על אופנועים ומתחרה במרוצים, אלא זה שהיא לקחה את זה כמה צעדים קדימה ויוצאת למרוצים בינלאומיים כמו מרוקו ויוון, זה בהחלט… לא בטוח שזה היה בתוכנית. חשבתי שזה תחביב, נחמד, כיף לרכוב עם הילדים בסוף השבוע והיא לקחה את זה קדימה".

כמו רבים מספורטאי הענפים המוטוריים שפרשו, כעת כשאביב הוא לא זה שמתחרה אלא זה שמלווה, הוא מבין את התחושות של מקורביו כאשר התחרה, "קודם כל, עכשיו אני מבין, ברור", הוא אומר וצוחק, "אנחנו משתדלים להדחיק את המחשבה, לא תמיד זה מצליח, כי הבת שלי רוכבת על אופנועים ויוצאת למדבר, לפעמים האפליקציה לא עובדת ולא זזה וזה בהחלט מלחיץ ואז גם מחסירים פעימה. ההורים שלי לא באו לתחרויות ולא היו טלפונים, העולם השתנה, היום יש מערכת מעקב ואם שום דבר לא זז על המחשב כי האינטרנט איטי או לא מתעדכן זה בהחלט מלחיץ. אבל אנחנו הורים שרוצים שהילדים שלנו יהיו שמחים ומאושרים וזה חלק מהעניין".

הוא מתחבט מעט בשאלה במה יעל דומה לו ואז משיב כי היא דומה לו בנחישות. בתגובה על כך שהיא אומרת שקיבלה ממנו את התחרותיות אפשר לשמוע את הגאווה בקולו, "מה שנקרא – מתחילים הכי מהר שאפשר ומגבירים! אני לא יודע אם אני הנחלתי את זה בה, אבל אני יכול להבין את זה", הוא מוסיף.

"האמת שאנחנו מופתעים מאוד", הוא אומר על הרעש התקשורתי בעקבות ההישג של יעל ואז חושף שגם ההישג לא היה צפוי מבחינתם, "קודם כל אנחנו מופתעים מהתוצאה שלה במרוקו, כי היא באה בתור אחת שאף אחד לא מכיר ומי שעוקב אחרי מרוצי ראלי יודע את חשיבות המיקום בעשירייה הראשונה, וזה שהיא זינקה לסטייג'ים שהיו יותר בעומק המרוץ, הימים היותר מאוחרים של המרוץ, והיא בעשירייה הראשונה – זה בהחלט מרשים מאוד, בטח לבחורה. גם אני חוויתי להיות בעשירייה הראשונה פה ושם וזה היה פשוט וואו, אז היא הפתיעה מאוד ולכן כגודל ההישג גודל הבאז".

הוא מקשיב עד הסוף לשאלה בנוגע לחלק שלו ברעש התקשורתי ומכך שאי אפשר להתעלם שיעל לא רק בחורה אלא גם הבת של הספורטאי הישראלי המצליח ביותר בדקאר, אבל אז הוא מבהיר, "אני חושב שזה בהחלט בזכותה והיא זכתה בדבר הזה בכוחות עצמה. ראיתי שאני מוזכר פה ושם בסיקור, אבל אני לא חושב שלי יש משהו בזה, בהצלחה. זה ממש שלה – מלא מלא", הוא מדגיש.

מהרגע שחלמת להגיע לדקאר עד שהגעת לשם כמה שנים לקח לך?
"שש שנים לקח לי להגיע לדקאר מהרגע שבו התחלתי לחלום, אבל אני לא בטוח אם לא חשבתי על זה לפני. שש שנים נספרות מהרגע שהבעתי את רצוני לצאת לדקאר ואז המליצו לי לצאת למצרים קודם בתור אימון. למצרים יצאתי בשנת 90 ולדקאר ב־96 ואם היה לי את החלום לפני כן, אני ממש לא זוכר".

אין לו ספק שיעל תצליח להגשים את החלום, "קודם כל, עם הנחישות שלה, אני מאמין שכן ואני בהחלט יכול להבין את החלום הזה, אני חלמתי את אותו החלום ואת הדקאר גם אני הכי רציתי. אנחנו…", הוא מוסיף, "מנסים להנחיל לילדים שלנו שחלומות זה דבר שמגשימים ולא רק חולמים".

בזה היה נראה שהוא נתן את הציטוט המושלם לסגירת השיחה הקצרה, אבל אז אחרי תודות על הראיון הקצר, רגע לפני הניתוק, הוא אמר – "הכל למענה". אבא של יעל…

לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Whatsapp לחצו כאן
לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Telegram לחצו כאן