מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית
גיבורים קטנים 2018
עמית משיח
צילום: אריק רוזנבלום
מעטים הם הרגעים בחייו של אדם, בהם מתרחב הלב והנפש גדלה. הרבה יותר מעסקה מוצלחת, או עמידה בבחינות, יותר מכל הישג אישי זה או אחר – זה מה שאתה מקבל כשאתה עוזר לאחר…
ועזבו אתכם שמדובר באירוע שהוא הפקה משולבת של כוחות הבטחון עם מיזם פרטי-אזרחי, עזבו את זה שהצבא מתייחס לזה בשיא הרצינות והכבוד – מה כבוד, במעמד אלוף!
עזבו את ההפנינג שעל המדשאות, עם בועות הסבון, הקריוקי וההפעלות, עזבו את פינת ליטוף הסוסים שפתחה משטרת ישראל – סוסים אמיתיים וסוסי ברזל, הכוונה.
עזבו את זה שהיה מזג אויר מדהים, נוח ונעים.
באמת שעזבו את כל זה, היום הזה בשבילי מתמצה בילד אחד, שמו שמור במערכת, הוא מכיר את כל הדגמים, הנפחים ואת נתוני צריכת הדלק הממוצעת שלהם – וכל חפצו ביום המבורך הזה היה 'לתת גז' ולשבת על כל האופנועים שהיו שם… והיו שם כמה עשרות. את החיוך הזה – האמיתי – אי אפשר לכמת לכסף, בקושי למילים.
את המסורת הנפלאה הזו שעוטפת את הנוער הנהדר הזה, המיוחד והרגיש, בין תיכון לגיל גיוס, מלווה כמתנדב הראשון (ומקים העמותה, והכוח המניע, ואדם מדהים) עו"ד ד"ר יריב וינצר. כבר 18 שנים!
כעורך דין מצליח בתחומו – פנה בגיל 40 להגשים את חזונו מימי הקמפוס הסטודנטיאליים: "להיות עו"ד מצליח, בעל משפחה, ולתרום לקהילה" – מפה לשם התגלגלו הדברים ונוצרו (או התחזקו) קשרים חברתיים… נרתמו גופים ואופנוענים – קוראים נאמנים ואנשים ערכיים – נענו לקריאה של מוטו דוגרי, זו השנה השמינית ברציפות. יישר כוח וכן ירבו כמוכן וכמוכם! הכל מתגשם בעיני הילדים, בחיוך שעל שפתיהם.
מערכת מוטו דוגרי שמחה וגאה להודות לכל הבאים, על תרומתם ומעורבותם במיזם הקדוש הזה:
עופר אבניר; מטרו מוטור; ד.ל.ב מוטוספורט מקבוצת לובינסקי; ליגל; מאיר חברה למכוניות; ג'ט סטאר; HM מוטורס; בליץ; רמי ביטוחים; אופנועית; אישימוטו; סטפן; HRP; ביג בויז טויז; פרפקט אופנועים; אופנועית; לרט; רשת אופנוסנטר; כלבוטקס; ברקום (סקאלה ריידר); נדב בייקס; אסי המהיר; לסיירת הרוכבים של משטרת ישראל ששלחה את נציגיה ולכל הרוכבים והרוכבות שטרחו ומצאו את הזמן, בשעות הבוקר של אמצע השבוע, הגיעו, נתנו חיוך ודאגו שהילדים יעלו וירדו בבטחה ובתחושה טובה מהכלים, רכבו בסדר מופתי ובנועם הליכות – ברכיבת הראווה שסיימה את הטקס הצבאי, ולפני ואחרי הכל – הציגו לב ענק וחיממו לנו (שוב) את הלב. אין כמוכם!
להתראות בשנה הבאה.
התגובות סגורות לפוסט זה.