הפלאפל ריייסר, אקשן עירוני לאנשים שחיים בסרט

כתב: ערן יורן | צילום: אריק רוזנבלום, ערן יורן

תכל'ס זה סיפור מצחיק, כי למרות שלא תיכננו אותו הדברים הסתדרו פיקס. קיבלתי את הסאן-יאנג דיוק 125 החדש לנסיעת מבחן וחיפשתי מה אני רוצה להגיד עליו. מצד אחד זה דגם חדש לחלוטין, מצד שני זה שם שכולנו מכירים, לי אישית היו שניים: אחד ירוק ואחד סגול. כן פעם הם הגיעו בצבעים פסיכודלים כדי שהנהגים יראו אותנו. אבל היום כולם בטלפונים, אז תכל'ס הצבע של הקטנוע כבר לא כזה משנה. בקיצור, לקחנו שעתיים ככה כדי להכיר מחדש ועל הדרך תפרנו את כל הפלאפליות הכי השוות בעיר. בסוף הסתבר שהסתובבנו בעיר 4 שעות ויש עוד מלא פלאפל שלא אכלנו. אבל, מה לעשות שהבטן שלי היא קצת כמו המקום מתחת למושב של הדיוק, במבט ראשון גדולה, בתכל'ס מקום מוגבל. ובנימה זו נתחיל.

הגעתי למערכת עם הטנרה שלי, בדיוק תדלקתי ככה שהמשקל ומרכז הכובד היו במקסימום. עולה על הדיוק. אין לו משקל. הוא מאיץ נחמד, בולם יפה, לא אוהב פסי האטה, שונא בורות, תופר פקקים. פותח לו גז והווריאטור מתחבר ומושך ממש חלק. אני עוקף פס שמן ברמזור מה שמזכיר לי שבא לי פלאפל. מפה לשם מצאנו את עצמנו בגבעתיים בפלאפל התאומים.

גבעתיים – פלאפל התאומים.
אני לוחץ על כפתור ״משבת המנוע״ הגדול שבצמוד לידית הגז – נדלקים 4 ווינקרים. טוב אין משבת מנוע, אז למה הכפתור הזה כל כך גדול ובמיקום אסטרטגי?! יושבים, מורידים כמה כדורים ומסתכלים על ה- Duke החדש. חמוד הבחור. פחות מצועצע מצבא הסינים שנוחת במקומותינו. יש לו קווים ארוכים חלקים. מחודדים מזויות מסויימות ועגולים מאחרות. יש לו שעון סל״ד כפול שזה קורע, כאילו שיש לו שני מנועימצ׳יקים, בקיצור מדובר בקטנוע עם הומור עצמי במובן הטוב של המילה.

הסביח של עובד – המנה הטובה ביקום.
ממשיכים לסביח הכי טוב ביקום. נכון שזה לא פלאפל אבל אסור לעבור על יד עובד בלי לעצור לאכול. האגדה מספרת שיש פקח שמחלק דו״חות למי שממשיך בלי סביח. הדרך מפלאפל התאומים לכאן, קצת משובשת, כביש מרצפות כי בגבעתיים זה עדיין נחשב למגניב. הדיוק החדש לא בדיוק מתלהב, אבל גם לא בועט ומתלונן. פשוט אומר לך ״שמת לב שאנחנו בגבעתיים? בוא ניסע מפה״. השילוב של משקל קליל ובסיס גלגלים קצרצר מאפשר לדיוק ממש להסתובב על המקום. במעבר מהאופנוע לקטנוע, תמיד הקטנוע מרגיש עצבני ולא יציב, אבל הדיוק מאוד רספונסיבי ומשתחל בדיוק רב וחד, בקלות ובמהירות בין טורי המכוניות עד למקומו הטבעי: הראשון ברמזור. הגענו, עוצרים אצל עובד ואני לוחץ על כפתור ״משבת המנוע״ – 4 ווינקרים נדלקים. צריך להתרגל לזה. רץ על כל המגרש ומוציא 2-1 להפועל בדרבי. פתאום פוגשים את פז בר צלם הרכב האגדי. ״מה זה הדיוק החדש? איזה יפה, אני צילמתי את המקורי״. בין ביס לביס הוא מצליח ללמד אותנו שאנחנו מצלמים מגבוה מידי, ״תרדו נמוך יותר שיעלה על רקע העיר״. אנחנו בולעים את שאריות הכבוד המקצועי שלנו, זה יורד טוב עם הטחינה של הסביח וממשיכים לתל אביב.

בחומוס אביחי גילינו שקליל זה משהו שמאוד מגדיר את הדיוק החדש.
לא יודע אם שמתם לב, אבל בדיוק השבוע חופרים בתל אביב את הרכבת הקלה. לא צריך להתרגש או ליפול מהקטנוע בשביל זה, אבל בגדול זה אומר שהעיר היא סוג של מסלול אנדורו עם כבישים מחברים. אנחנו נכנסים לאבן גבירול מכיוון הירקון ועוצרים בחומוס אביחי. פעם זה היה פלאפל. היום זה גם פלאפל. משמאל זו כיכר מסריק וחונה שם גולדווינג 1000, ישן עם 4 צילינדרים. הדיוק משתחל בזריזות בין המכוניות ותופס שורה ראשונה מול יצירת האמנות הדו-גלגלית. אנחנו נותנים לזה רגע עד שהרמזור מתחלף לירוק כמו הביפנוכו של כדור פלאפל תימני ואנחנו מתגלגלים משם. כבר אמרתי שהדיוק מאיץ חלק ובקלילות? נכון, יש קטנועים חזקים ומהירים ממנו, אבל דווקא המימדים והמשקל של הדיוק מושלמים לרכיבה עירונית. הבולמים קצרי מהלך וסבלנות, אבל כשאתה נכנס לבור ולא מביא איתך מאסה של 200 ק״ג הכל קליל יותר. כן, קליל זה משהו שמאוד מגדיר את הדיוק החדש. לא חזק, לא אגרסיבי, לא כבד, פשוט וקליל.

פלאפל פרישמן
כבר 10 דקות שלא אכלנו כלום אז עוצרים בפלאפל פרישמן. לוחץ על ״משבת המנוע״ ומדליק 4 ווינקרים. בשלב הזה אני כבר מבין שלא מדובר בבאג – רישמית זה פיצ׳ר. השמש נמוכה ומסנוורת מקצה הרחוב, מסתבר שהתור של האנשים בפלאפל זה קצת כמו צל וככל שהשמש נמוכה התור מתארך. אנחנו ועוד 100 האנשים שבתור, יודעים שהפלאפל כאן מצויין ואנחנו מחליטים לוותר הפעם. זה לא יום כיף, באנו לעבוד. מצטלמים וממשיכים הלאה. הרחובות הצרים שחוצים את פרישמן הם הבית הטבעי של הדיוק. במיוחד כאן כשהכל צפוף הזריזות והדיוק של הדיוק הם צירוף מנצח. התחושה היא שלא משנה מה יקפוץ עכשיו לכביש, הדיוק יתמרן סביבו בקלילות. קצת כמו קוסם בקטע הזה וכן, הגענו לקוסם. עוצרים, לוחץ על ״משבת המנוע״ – מדליק 4 ווינקרים – טאדאם!

גבירותי ורבותי…. הקוסם!
הקוסם זה לא רק הפלאפל, או השווארמה, זה כל המופע. רגע אחד פיתה ענקית עם מלא פלאפל, סלט וצ׳יפס ורגע אחר כך צלחת ריקה. אין ספק. קוסם.
עולה על הדיוק, לא משנה כמה פלאפל אני אוכל הוא נשאר קליל. יוצאים לריצה בעיר, ככה זה באמת מרגיש, כמו ריצה קלילה. עוברים את דיזינגוף, המלך ג׳ורג׳, נכנסים לתל-אביב הקטנה, הרחובות הישנים בזריזות חוצים את שנקין, את אלנבי, את שוק לווינסקי, את כל שכונת פלורנטין ואז עד סוף הרחוב ושמאלה בסלמה.

ברוכים הבאים לארץ השליחים
אנחנו בארץ השליחים. הדיוק מרגיש כאן בבית. הוא לא הכי מהיר, גם לא הכי חזק אבל הוא קליל ולא מעייף. פעם הייתי שליח בדיוק באיזור הזה של העיר ולכן אני יכול להגיד מניסיון שלהיות שליח זו עבודה קשה, מאומצת, המון לחץ ובואו לא נשקר לעצמנו, זו עבודה מסוכנת. לסיים יום עבודה ולא להיות מת מעייפות זה יתרון משמעותי, ובדיוק את זה הדיוק מעניק בשפע. חוץ מזה הוא גם מאוד פרקטי, יש לו ריצפה שטוחה שאפשר לשים עליה מלא דברים, תא מטען גדול (אבל לא עמוק) מתחת לכיסא והכנה לארגז. בסך הכל עושה רושם שהדיוק החדש בנוי למשימה וכמו כל משימה שהטלנו עליו היום, הוא יעשה אותה בקלילות.

אתה לא שליח עד שלא אכלת בפלאפל תדמור.
והנה הגענו לפלאפל האחרון שלנו להיום, תדמור. אני לוחץ על ״משבת המנוע״ – מדליק 4 ווינקרים. מעולה! שכל העולם ידע שאני כאן. מבחינתי מדובר במוסד קולינרי לא פחות ולא יותר. כלום לא השתנה כאן ב-40 השנים האחרונות. רחל עדין מאחורי הקופה. אחרי ששילמת נפתחת לך אופציה לפלאפל, או שניצל. והחידוש מ-2009 זה גם שוווארמה. ברגע שקיבלת את המנה שלך, אתה רשאי לעבור לכותל המערבי של המקום שם יש פריסה נדיבה של חריף במגוון צבעים וטעמים וכמובן גולת הכותרת טחינה ועמבה. בנימוס אתה מתבל את הפיתה שלך בהכל והרבה, ויוצא לאכול בחוץ ברחוב. אם זה יום המזל שלך, תפסת את אחד מחמשת הכיסאות המפנקים (40 שנה אף פעם לא יצא לי). ה״מנויים״ מדלגים על שלב החלומות והולכים ישר למדרגות בפינה, שם היה תדמור המקורי, יושבים על המדרגות עם רגלים פסוקות כדי לא ללכלך את המכנסיים במיץ של הפלאפל ובמקביל מנסים לפתוח את בקבוק האשכוליות עם יד אחת. רק אומר שיש שיטה אבל אסור לי לגלות.

בהרבה מאוד מקרים, באמת שלא צריך יותר.
הדיוק התגלה כפלאפל רייסר אמיתי. הוא קליל ומדוייק. מאוד מתאים לרכיבה עירונית ויכול להביא אותך לכל פלאפל בעיר תוך דקות. איתגרנו אותו ברחובות צרים, רחובות ראשיים, כבישים משובשים, פקקים – אכל את הכל וביקש תוספת. אחרי המון שיחות אם הדיוק החדש מתאים לשימוש פרטי, משרדי או דווקא לשליחים אני חושב שהוא מתאים למה שתרצו. רק קחו בחשבון שזה לא קטנוע 300 סמ״ק ב-30 אלף ₪. זה דיוק 125 קטן וחמוד ב-15,000 ₪ שיקח אתכם בקלילות ובזריזות לכל מקום בעיר. בהרבה מאוד מקרים, באמת שלא צריך יותר.

סוף היום, נפרדים. אני לוחץ על ״משבת המנוע״ – מדליק 4 ווינקרים, הפעם זה היה בכוונה. היה יום כיף אני מסכם לעצמי שעה שאני מטפס שוב על הטנרה ורוכב הביתה. 20 דקות מאוחר יותר אני בכביש גהה, כרגיל פקק אחד גדול. אני יורד לשוליים ורוצה להדליק 4 ווינקרים, מכבה את האופנוע.

עוד באותו הנושא:
מבחן דרכים סאן יאנג דיוק 125