ואז לפתע, התפשט לי חיוך גדול על הפנים

כתב וצילם: איציק להב

כפי שיודעים קוראיי הנאמנים, אני נמצא בחגיגות גיל השבעים שלי, וכחלק מהן החלטתי לרכוש לעצמי אופנוע חדש – מאותו הדגם שעליו אני רוכב כבר 12 שנים – הונדה NC750X. לחלקכם זו אולי נשמעת חוויה שולית, לאחרים אולי מרגשת פחות, אבל כל מי שמבין דבר או שניים בעולם הדו-גלגלי יודע היטב: אופנוע חדש הוא אירוע חגיגי של ממש.

אז כן, התרגשתי.

את חוויית ההמתנה אפילו תיעדתי בכתבה במוטו מגזין. ימים ארוכים חיכיתי לצלצול מהונדה שיבשר לי שהרגע הגדול הגיע – והטלפון בושש לבוא. רבים יאמרו שזו התנהגות ילדותית של ילד בן חמש שמחכה לאופניים חדשים, או של נער בן תשע שממתין לטלפון הראשון שלו. אולי הם צודקים. אולי זו באמת התרגשות מוגזמת סביב “סתם כלי רכב על שני גלגלים”. אבל אני מודה – התרגשתי מאוד.

כטירון ירוק במטווח האוחז לראשונה רובה צלפים, כנערה סמוקת לחיים שזה עתה נושקה, כמלח שחיכה חודשיים לעגון בעיר מלאה באורות, בברים ובצעירות יפות – כך בדיוק הרגשתי.

ואז הגיע הטלפון מחברי הטוב, מנהל מרכז השירות: “תגיע עד 13:00. האופנוע שלך מוכן.”

הודעה קצרה. יבשה כמעט. אבל שמעתי אותה שוב ושוב, כאילו איני מאמין. קולו נשמע חד וקצר, אבל עבורי אלו היו מילים של גאולה.

פתאום הרגשתי פיק ברכיים. התיישבתי. מי שקרא עד כאן אולי חושב שאני מגזים, אבל אני נשבע – זו אמת מדויקת לחלוטין, רק מסופרת בדרכי המשעשעת.

השעה הייתה עשר בבוקר. כל אדם שפוי היה מזנק מיד למרכז השירות כדי לפגוש את המכונה שתלווה אותו בשנים הקרובות. אבל אני לא. רק סמוך לשתים־עשרה הרהבתי עוז לעלות על ההונדה הקשישה שלי – זו שאותה עמדתי להחזיר לטרייד-אין, אחרי שנים של נאמנות. לפני שיצאתי, עצרתי לרגע בחניה המקורה ששימשה לה בית מאז 2017. הבטתי בה בפעם האחרונה.

“תעיפי מבט אחרון,” ביקשתי ממנה בלב. ולרגע היה נדמה לי שהפנס הראשי הבהב פעמיים. היה טוב יחד.

בגשם ובקור, בשרב וברוחות מטלטלות, בלילות חשוכים או מוארים בזיקוקי יום העצמאות – היינו יחד. בן אנוש ומכונה, בודקים זה את גבולותיו של זה, ושומרים זה על זה.

רק מי שגמא מאות אלפי קילומטרים על אופנוע יבין זאת באמת. אבל גם מי שקנה אמש טוסטוס 50 סמ״ק ירגיש מיד את מה שזורם בעורקים – חדוות הרכיבה.

לפני שיצאתי ניקיתי את החניה. הכנתי אותה לבאה בתור – להונדה האדומה שעוד מעט תגיע.

השמש כבר עמדה גבוה כשהגעתי למרכז השירות בתל אביב.

עכשיו תגידו – מה עושה אדם שמגיע לקבל אופנוע חדש אחרי המתנה ארוכה כל כך? רץ אליו. מדלג. אולי אפילו מסתער. אבל לא אני. לקחתי את הזמן. סידרתי ניירות. רישוי. ביטוח. טרייד-אין. קפה קטן. עוד חתימה ועוד טופס. כאילו אני דוחה בכוונה את הרגע.

ואז, כשחזרתי לקדמת הבניין – ראיתי אותו. באותו רגע הוא היה האופנוע הכי יפה בעולם. שחור גרניט על אדום עז. נוצץ בשמש. מכונאי חרוץ עבר עליו במטלית רכה כאילו היה יצירת אמנות. התקרבתי לאט. כאילו אדיש. כאילו מנומנם. משחק אותה רגוע, בזמן שבתוכי הלב דפק כמו פטיש אוויר. “היי… נעים מאוד,” שמעתי את עצמי אומר. כמה עוברי אורח הביטו בי בתימהון. “נעים מאוד,” מלמלתי שוב – אבל התכוונתי אליו. אל היצור הדו-גלגלי היפהפה הזה. “אני מאוהב,” לחשתי.

וכך, בעל כורחם, הפכו אותם עוברי אורח לצופים במחזה אבסורדי למדי: אדם מבוגר, מלא במקצת, מדבר אל שלדת מתכת עטופה בפלסטיקה אדומה.

נציג השירות החל להסביר לי על השינויים בדגם החדש. הנהנתי כאילו אני מקשיב, אבל לא קלטתי מילה. ביקשתי ממנו לחזור שוב ושוב על ההסברים הבסיסיים.

ואז נזכרתי בעצה של חבר אופנוען: “כשאתה מקבל אופנוע חדש – אל תקפוץ עליו מיד. תסתכל עליו קודם מרחוק. תקיף אותו לאט. כמו חוואי שבוחן סוס אציל.”

ניסיתי. לא ממש הצלחתי. דידיתי סביבו כמו אונייה טרופה שזה עתה ירדה משרטון. ליטפתי את המושב המיוחד שהזמנתי. בחנתי כל קו וכל ברק.

ואז התיישבתי. סיבוב מפתח – כן, מפתח אמיתי, לא קירבה ולא אפליקציה – והמסך הגדול והצבעוני נדלק. סימנים בלתי מוכרים הופיעו מול עיניי.

“אל תדאג,” חייך הנציג, “אתה עוד תכיר הכל. הוא כבר מתוכנת לקחת אותך הביתה בשלום.”

סובבתי שוב את המפתח. המנוע התעורר לחיים בטרטור שקט ועליז. שילבתי לראשון. ויצאתי לדרך. מאושר באדם.

רוכב ברחובות תל אביב כאילו אני סערה במדבר, כברק בתוך ענן גשם. מחייך דרך הקסדה לכל נהג, מניד ראש לשלום לכל שליח וולט ברמזור.

עדיין לא הכרתי את כל המתגים. עדיין לא היינו מחוברים לגמרי – אדם ומכונה. עוד לא. אבל דבר אחד כבר קרה מהרגע הראשון שראיתי אותו: חיוך ענק נמרח לי על הפנים. חיוך שנשאר שם כבר עשרים וארבע שעות ברציפות.

הבוקר, כשהתעוררתי, הוצאתי אותו בזהירות מהחניה. “בוא,” אמרתי לו, “ניסע לים.” וכך עשינו. לוגמים אוויר אביבי, רוכבים אל קו המים. ואז לפתע, בלי שום אזהרה, התפשט לי חיוך גדול על הפנים.

לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Whatsapp לחצו כאן
לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Telegram לחצו כאן