מוטו מטייל: If You Wannabe My HARLEY

כתב: צורי כהן-ארזי | צילום: יובל כהן-ארזי, אריק רוזנבלום

כצנלסון 148 גבעתיים, נכנס ברווח צר ליד המדרכה ומוריד רגלית. הרבולושן מקס 975 שארוז בשלדה מתחתיי משתתק. התחמשתי בהארלי דוידסון Nightster החדש לכבוד ההזמנה לטיול עם מועדון Samson Riders MC, הכולל רכיבה בנופים המרהיבים צפונה שבסופה נגיע ל־"Harley Davidson Wannabe 2024", אירוע שמיועד לאפשר לרוכבים חדשים וצעירים לחוות את אווירת הרכיבה במועדון אופנועי הארלי דוידסון. לחוות. אין דרך אחרת להגיד את זה. וכדי לחוות צריך הארלי, אז לטובת העניין קיבלנו כאמור את ה־Nightster החדש. בהרלי טוענים שהוא מחליף את חלק מדגמי הספורטסטר הישן, אחד מהם נושא את אותו השם. המלך מת, יחי המלך החדש. חמושים באופנוע מתאים למשימה שמנו את כף רגלנו "בנירו קפה" כדי לפתוח את הבוקר.

אני בספק אם בתחילת העשור הראשון של המאה הקודמת, אי שם במילווקי, ויסקונסין, חשבו ויליאם הארלי והאחים דוידסון, המוחות שמאחורי האופנוע, שתחת ידיהם נבנה הבסיס לעתיד של קהילות ומועדונים, כנופיות ומלאכים. הראשון היה אופנוע עם מנוע בנפח 116 סמ"ק שהיה חלש להחריד אבל היה הוכחת היתכנות לרצון של השותפים הטריים לייצר את המכונה שהיום אנחנו קוראים לה אופנוע. הם רצו לקחת את האופניים מברזל שהיו להם בחצר ולשדך להם מנוע, אמריקאי, חזק ואמין. וככה תוך כמה שנים הביאו עם הארלי דוידסון לעולם את בשורת האופנוע האמריקאי ומנוע הווי-טווין במקצב הדו-דום דו-דום.

בלי לשים לב, ואולי דווקא עם, יצא להם גם מנוע עם הרבה נשמה. ואולי זה הקאץ'. זה עבד להם – הארלי דוידסון מייצרת אופנועים כבר למעלה מ־120 שנה, החברה הזו ידעה עליות וירידות, נמכרה לזרים וכמעט נסגרה בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת, אבל המציאה את עצמה מחדש לאחר שנרכשה מחדש על ידי צאצאי דוידסון המקורי.

אם האופנועים של 2024 הם ההומו ספיאנס של האופנועים וכמו האדם הנבון הם חכמים, מדויקים, עמוסי טכנולוגיה והנדסה מורכבת של תרכובות חומרים, עומסים, זוויות ועוד כל מיני חישובים שגורמים לאדם הנבון לרכוב על מכונות מושחזות. רוב אופנועי המותג האמריקאי הזה הם אולי הספיאנס אידלטו של המכונה עמוסת האלקטרוניקות, הפינוקים והמחשבים שאנחנו קוראים לה אופנוע מודרני. ביחס לאופנועי תיור של היום, למשל, הוא רחוק כמו שטקסס רחוקה ממיין. זה רחוק. הוא מווברץ, רועש, כבד, עם תנוחת רכיבה שלעיתים גורמת למרתפי האינקוויזיציה להרגיש יום כיף במימדיון. זה בדרך כלל אופנוע קשוח אבל עם הרבה מאוד אופי, והוא גם לא ממש מתנצל על זה.

המותג האמריקאי הזה נחשב בעיניי רבים למודל האופנוענות. יש כאלו שמבחינתם כל אופנוע הוא הארלי ורק הארלי הוא אופנוע. כמו שלכל המכשירים הניידים שאנחנו מחזיקים בכיס קוראים פלאפון וכל רכב 4X4 גבוה הוא ג'יפ, הוא מזוהה עם אופנוענות כמו שצרפת מזוהה עם מסעדות שף. וככה יוצא שאין אופנוען או בן תמותה שרואה הארלי וזה לא מזיז לו משהו בגוף. מצד אחד של המותג ישנה אחידות בדמות קבוצות ומועדונים עם חוקים ואופנוע מאותו המותג שכולם רוכבים עליו. מצד שני – לא תמצאו שני אופנועי הארלי זהים לחלוטין, כל רוכב נותן לשלו את הגוון שלו. וזה הבייס של האופנוענות, להיות שונה ולרכוב בדרך שלך, אבל גם בקבוצה של שניים, שלושה או שלושים מנועים נוהמים על כביש החוף.

אי אפשר להגיד הארלי בלי לדבר על התדמית המאצ'ואיסטית, הקשוחה והמרוחקת, יש שיאמרו – המפחידה. התדמית הזאת נוצרה לא מעט בשל אירועי פשע בהם היו מעורבים רוכבי מועדונים בארה"ב ובראשם ה־Hells Angels. אבל כאן אצלנו, מתחת לכל התדמית הקשוחה, השרשראות, הקעקועים, והווסט עור עם הלוגו של המועדון, מתחת לכל הדבר הזה יש הרבה מאוד לב – הרבה. במועדון המקומי של Samson Riders MC בגבעתיים, אותו הקים נירו ב־2017 ביחד עם עוד 8 רוכבים חלוצים, זה בא לידי ביטוי במעורבות משמעותית בקהילה, עזרה במקלט נשים, פרויקט "אחים לחיים" שמחבר בין נערי גבעתיים לנערי בית ג'אן, רכיבות לזכר חללי צה"ל ועוד, וגם אירועים פטריוטיים כמו העברת דגל שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים.

אל הבית הקפה של נירו, המשמש "Club House" של המועדון, מתאספים חברי המועדון ולאט לאט גם רוכבי מותגים אחרים שבאו לחוות את הקסם שהשותפים הארלי ודוידסון יצקו למנועים שלהם, ולשם כך התכנסנו לגדל דור חדש של הארליסטים, או לפחות אופנוענים פרופר. יש סדר בעולם, וברכיבה אל מחוץ לעיר בואכה כביש החוף יש סדר. הצופה מהצד לא בטוח רואה אותו בתוך הכאוס של עשרות מנועי V נוהמים שיורדים לאיילון. מה שבטוח, אי אפשר להישאר אדישים ללהקה הזאת, שמתמקמת ברכיבה מדורגת על הנתיב הימני של כביש 2. ברכבים שעוקפים יושבים הומו ספיאנס מדור ה־Z שמעלים סרטון של 15 לאיזו רשת חברתית. הורים שבוהים בעדר מנועי וי-טווין בעלי 45 או 60 מעלות, עתירי מומנט ואופי. אפשר לאהוב, אפשר לשנוא, או כל נקודה שתבחרו על מנעד הרגשות הידוע למין האנושי – אדישות היא לא אחד מהרגשות שיעלו לכם. בצומת עתלית נירו עוצר, כולם מתאספים אחריו כמו ברווזונים אחרי אמא אווזה, גיא סוגר. מוודא שכולם איתנו. אחד בשביל כולם.

סיגריה, פיפי, תמונה ונחש של כוחות סוס עולה בכביש של בית אורן לחניון האגם. שם יחכו אנשי הארלי דוידסון ישראל עם כיבוד, נקניקיה, בירה קרה ומוזיקה. אמריקה.

נירו מסביר שעל החולצה כתוב 37 שזה בגימטרייה ראשי התיבות של המועדון. כדי לשאת את שם המועדון על החולצה צריך להיות חבר. וכדי להיות חבר יש תהליך, יש סדר בעולם. אנחנו יוצאים עם תחושה שיש אופנוענות אחרי המוות. כי אם בהארלי הצליחו לייצר מנוע אמריקאי, חזק ואמין ועם נשמה. הנשמה לא מתה היא רוכבת עם מלאכים. ואם תרצו לרכוב עם מלאכים על הארלי, זה כנראה אחד המקומות הטובים להתחיל בהם, תקפצו לקפה אצל נירו ביום שישי, יש מקום לכולם.