מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
ברקום
קאברג שחורי 205 על 35
בנלי שורת MENU
הארלי שמאל
קונה אופנוע
מטרו באנר שמאל הכי עליון
הווסקוורנה באנר שמאל
עופר אבניר קוביה שמאל
גלאי רדאר קוביה
אלבר מוטושופ קוביה 140 מרכז
לרט
תמוז
rok-straps רצועות קשירה 140
סטפן
בנלי שמאל עליון
לרט
אגוסטה HM קוביה הכי עליון
ברקום שמאל
מידלנד שחורי 140 על 70
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
HJC

מוטו חוגג 33 שנה | רונן טופלברג, צלם המערכת הראשון

מוטו חוגג 33 שנה | רונן טופלברג, צלם המערכת הראשון

כתב וצילם: רונן טופלברג

מתוך מגזין מוטו, גיליון 396, פברואר 2021, לקריאה דיגיטלית כאן.

בפברואר 1988 נוסד מגזין מוטו, מגזין האופנועים הראשון בארץ הקודש. היה לי את הכבוד להיות שותף בצוות ההקמה כצלם המערכת ולתעד את ההיסטוריה הדו גלגלית מאז ועד היום.

וזה לא היה קל… מהסיבה הפשוטה, באותה התקופה רוב היצרנים היפנים הגדולים – חוץ מסוזוקי – לא היו מיוצגים בארץ, כמה יצרנים אירופאים, מוטוגוצי, ב.מ.וו, אפילו הארלי דוידסון – וזהו, פחות או יותר. דהיינו, להוציא מגזין אופנועים במדינה נטולת אופנועים זה כמעט כמו למכור קרח לאסקימוסים, משימה כמעט בלתי אפשרית. היינו מתבססים על טובות של אנשים פרטיים כמו הב.מ.וו K1 הסופר נדיר של יגאל זומר שהקדים את זמנו, הסוזוקי GSX-R1100 של גיורא באר, אופנוע העל הראשון שעבר תחת עדשת המצלמה שלי ושני ההונדה גולדווינג… שניהם שייכים, תאמינו או לא, לבנאדם אחד שהסכים להפקיד אותם בידינו האמונות. ואם תסתכלו טוב, תראו את הסופר מאיר שליו על אחד מהם.

המקור השני להשגת אופנועי מבחן – והיותר חביב עלי – היה המסע השנתי שלי ושל טל שביט ז"ל, עורך המגזין, לאיטליה – בירת האופנועים של אירופה ואולי של העולם. מסע של שבועיים שבמהלכו היינו חורשים את כל יצרני האופנועים באיטליה כולל כל השמות האקזוטים, אופנועים נדירים, סדנאות שיפורים ועוד ועוד וחוזרים לארץ גמורים לגמרי, אבל עם כתבות לשנה שלמה.
אופנועים שלעולם לא יגיעו ארצה, אבל כיכבו בחלומות הרטובים של הרבה אופנוענים… בימוטה למשל, אופנוע הקאג'יבה פריז דקאר של פרנקו פיקו הרוכב האיטלקי ועוד.

מבחינת צילום, כל יציאה למבחן דרכים הייתה חגיגה. בעיקר מבחנים השוואתיים שהיו נערכים במשך כמה ימים על סוגי כבישים שונים, המערכת הייתה נסגרת וכולם היו מגויסים למשימה. מתחילים מצילומים טכניים, מפשיטים את האופנועים מכל הפלסטיקה ומצלמים את כל הקרביים של הבפנוכו ותמיד, אבל תמיד, בשלב ההרכבה היו נשארים כמה ברגים שלאף אחד לא היה מושג לאן הם שייכים. לאחר מכן עוברים לסשן של צילומים סטטיים, צילומי אווירה, בדר"כ הפקות דלות תקציב אבל עשירות בקריאייטיב החולני של אנשי המערכת. בסוף בסוף היינו מגיעים לקצפת… סשן צילומי האקשן… בדר"כ היה נערך בכבישים היפים ודלי התנועה באותה התקופה, כביש סדום ערד, כביש עין השופט – הידוע בשמו, כביש הדוקאטים – כביש מעלה הגלבוע ומעלה העצמאות במצפה רמון.

הסשנים האלה היו לוקחים שעות על גבי שעות, בעיקר בגלל הצלם שעבד באותה התקופה עם מצלמות כבדות ואיטיות CANON F1 נטולות אוטופוקוס, שלא לדבר על זה שהכל צולם בפילם וגם אי אפשר לדעת איך יצאו הצילומים. אז בשורה התחתונה הרוכבים ירדו ועלו וירדו ועלו בערך 50 פעם או 100 פעם – עד שהצלם לא היה מזהה עשן יוצא מחליפות העור, לא היה חודל את הרוכבים. מצידו שימשיכו להשחיז עד סוף היום או עד שהצמיגים יגמרו. ותאמינו לי, לרכב בחודש אוגוסט בחליפות עור מלאות… תענוג מפוקפק ביותר.
כיום בעידן הדיגיטלי כשרואים את התוצאה במקום, הסיפור הזה כבר לא קיים. ארבעה חמישה פסים ו… ממשיכים הלאה. אין צורך לסכן את הרוכב ואת הצלם.

התענוג הגדול היה לעבוד עם הרוכבים הטובים ביותר… שהכירו והבינו את נפשו של הצלם וסיפקו את הסחורה פעם אחרי פעם. די היה במצמוץ עיניים או תנועת יד כדי להבין בדיוק מה צריך לעשות. כאלה היו טל שביט, גידי פרדר, גיא בן ברק, הלל פוסק, דני שטיינמן ובשטח גם רז היימן, גיא באומל, ירון גולדשטיין ניר שפיצר ז"ל ועוד כמה עילויים.

כל חדשות מגזין מוטו ישירות לסלולרי

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל