fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
cristalino מתחת לתפריט xi
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
cristalino קובית צד xi
מטרו באנר שמאל הכי עליון
מוטוטאץ דקר
לרט
לרט
מידלנד שחורי 140 על 70
תמוז
אישימוטו באנר קוביה שמאל
עופר אבניר קוביה שמאל
voge מוטו24 באנר
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
MV קוביה
HJC
אודי דגן 140 על 70
סטפן

מבצע צבר: 10 קטנועים, 61 יום, 7,000 ק"מ ו-7 מדינות – יומן מסע מופלא וקסום משנת 1959

מבצע צבר: 10 קטנועים, 61 יום, 7,000 ק"מ ו-7 מדינות – יומן מסע מופלא וקסום משנת 1959

כתב: עמית משיח | צילומים: ארכיון, באדיבות יוסי מזרחי.

מתוך מגזין מוטו, גיליון 400 החגיגי, יוני 2021, לקריאה דיגיטלית כאן.

יש בעבר של עמנו סיפורי גבורה מסמרי שיער, סיפורים על הקרבה ועל מעטים מול רבים, על קשיים ועל רעיונות נשגבים. באמת שיש שפע גדול של כאלו – וטוב שכך. יישר כוח. אבל, מה יעשה סיפור פחות רציני? אחד שובב כזה, צעיר וטרי – כמו המדינה שכבר לא הייתה בדרך אלא קמה והייתה. קרמה עור וגידים, מוסדות וישובים, צי אוניות קטן בצבע לבן, שני נמלים… וגם וספות, למברטות וחבר'ה צעירים – כזה סיפור חיכה עד היום והנה הגיעה העת לגלול אותו בפניכם – יש בו תעוזה ויש בו חלוציות, יש בו פשטות ויופי, נאיביות והצלחה. שמעו סיפור:

הרבה לפני שעדת צלמי העיתונות המקומית מצלמת את החבורה יוצאת אל הדרך – בעבור הכותרת שמופיעה פה הפעם ושהופיעה גם אז, בשנת 1959, בנמל חיפה – 10 כלים, רובם וספות ומיעוטם למברטות, 11 גברים ו-2 נשים, ששמעו ממכרים, התעניינו ברצינות והתקבצו למען מימוש חלום גדול על גלגלים קטנים – להפליג עם הקטנועים שלהם לאירופה ולתור אותה לרוחבה ולאורכה. לראות עולם.
מי שריכז את הקבוצה, הנהיג אותה בארץ ובדרכים, והיווה את ציר ההיכרות המשותף העיקרי שלהם היה ישראל חליבנר ז"ל. אז בן 31, כדורגלן נערץ אחרי פרישה עקב פציעה במיניסקוס ולפני תחילת הקריירה המוצלחת לא פחות כמאמן, מלא שמחת חיים ושופע רעיונות כרימון. בתור הכנה למסע המופרך והמפרך הם רוכבים צפונה מתל-אביב ועד למה שבעתיד יוכר כמדינת אכזיב, כפר הנופש של אלי אביבי. עם מופע בידור של 'בבה', האח של שייה גלזר, הרבה אלכוהול ומצב רוח טוב ומגבש ובדיעבד נדמה שאכן הם קלעו בדיוק לאופי המסע וסוג הבילויים שבדרכי אירופה של אותם ימים – עד כמה שניתן בכלל היה לעשות פה אז משהו בסגנון כזה…

את הסיפור אני שומע מפיו של יוסי מזרחי, הבעלים של מוסך פחחות 'הסינרמה' שבבן-אביגדור, אז בחור צעיר ותוסס בן 23 והבעלים של הווספה הזקנה ביותר בחבורה – מודל 53', עם פנס על הכנף הקדמית… היו שם גם מודלים צעירים יותר, רובם 57'-58' ואפילו אחת חדשה דנדשה מודל 59' וגם זוג נשוי, מבוגר יותר, על למברטה. היו שם עשרה כלים סך הכל ועשרים רוכבים ורוכבות – ישראל עם חברה, בני ה-40 הנשואים, וחבורת צעירים שגם אם לא היה להם קטנוע בעצמם – הם הכירו מישהו מהחבר'ה ורצו מספיק עד כדי שהם יצאו למסע הרפתקני על אחד המושבים האחוריים. בלי קסדות. שנות ה-50 וה-60 לא הצטיינו במודעות לבטיחות והעולם היה אז שונה עד מאוד בכל הקשור לתנועה החופשית במרחב הציבורי, בלבנט ובאירופה כאחד.

באותם ימים של תחילת המדינה, בלי יבואני ציוד וסדנאות שיפורים ייעודיות, הם בונים סבלים ומתקוני צד שיחזיקו 2 מזוודות על כל קטנוע (רוכב ומורכב, זוכרים?) ואצל חייט מזמינים תיקים שיישבו בין הרגליים – מקסימום ניצול של המקום הפנוי האפשרי. גם גלון דלק נוסף – נוסף, על הסבל. ואצל אותו חייט הם מחליטים לתפור לעצמם גם חולצות מניילון עבה – החלטה נבונה ומלאת תושיה שתשרת אותם נאמנה בכבישים הקפואים של אירופה וגם בכניסה לקזינו המפואר של מונטה קרלו, על קוד הלבוש המחייב שלו.
את שאר הציוד קנו בחנות של עודפי הצבא הבריטי – שק"ש, אוהל סיירים, מסטינג, פרימוס על בנזין, ומשקפי אבק משובחים, עם ספוג ואטימה מפני אבק, מעודפי השריון האמריקני שהוביל מונטגומרי מול רומל באפריקה של מלחה"ע השניה… את המימון לנסיעה, מעבר לקניית הכרטיסים לאוניה (שנעשתה בלירות), נחלק לשני מישורים – אחד רישמי ומותר על פי חוק המדינה הצעירה והכמעט-בולשביקית שהיינו אז, והשני אפור יותר; המדינה הרשתה לכל נוסע לצאת את המדינה עם סך מזומן במטבע זר בשווי של 18 דולר בלבד. כן, כן, לא ברור ולא הגיוני בעליל – כך היה… נוסיף לזה את העולב שבהחתמת כל בעלי הקטנועים על התחייבות במכס שלא למכור את הכלים שם ולחזור בלי… אז בארנק היו דרכון וחי דולרים, מאחורי זכוכית המראה ובתוך רגליות המורכב היו עוד כמה זוזים שנקנו בין קרובי משפחה לפתחת לילינבלום. מה שצריך צריך. אישור רישיון בין-לאומי באיגוד בעלי המכוניות (מ.מ.ס.י כיום) ו"קרנה דה פאסז'" והופ – חזרנו למעמד הצילום בנמל חיפה. מעלים את הכלים אחד אחד, באמצעות חבלים, הרוב עובר חלק אבל דווקא זה של יוסי מתעקש לסבך את חבליו פעם אחר פעם, למגינת ליבו של יוסי כמובן, וגם של צוות הסוורים שעל הרציף שנאלץ לנסות שוב ושוב – עד שכל הכבודה מועמסת, ללא פגע, אל האוניה 'ארצה' – אחת מארבע הספינות הציוניות מראשית דרכנו הלאומית המתחדשת – כלומר הן היו כבר כל כך ישנות ורועשות, שחוקות ומיושנות, ב-1959.

לא הספיקו להירגע מנפנופי הידיים, ההמולה על הרציף וצפירות הנמל והנה הם מתוודעים אל נפלאות הים ותהפוכות הבטן. מי שלא מכיר והים מטלטל את גופו פנימה – מקיא. והרבה. כל הסיפונים מלאים מתייפחים ומתייפחות, מוריקים קיבתם הימה. מי שמורגל בים (כמו יוסי שלנו – שאחיו היה רב חובל) יכול לצעוד פנימה – אל בטן האוניה, אל חדר האוכל השומם – שם יקבלוהו בזרועות פתוחות מלצרים שרק מחכים להתחיל את עבודתם… ברגע אחד כבר נוגעים בפאר ובהלכות עולם גדול. אחרי כרתים הים שקט והחבורה שמחה לגלות מיצי אננס טריים וקוקה קולה – שפתיים ישקו, "מושחתים תמשיכו".
חמישה ימים אורכת ההפלגה והם פורקים בנמל מרסיי בזריזות, בהשקט ובבטחה. יוסי שלנו מספיק לקנות ב-18 דולר הרישמיים שלו סיגריות על האוניה ולמכור אותן למאבטח בנמל במרסיי בכמעט כפול. השיירה מתארגנת לדרך על אדמת צרפת ואת הלילה הראשון הם מעבירים באתר קמפינג מחוץ לעיר מרסיי – לומדים את הכללים המקומיים ומתוודעים לסביבה החדשה. קמו בבוקר ורכבו לאורך החוף הצרפתי, עד מונקו. מהסמטאות של ארצנו הקטנטונת לאולמות המלוכה ובתי הקזינו, על השפע והפאר, על ההזדמנות (מי שטרח ללבוש עניבה וג'קט, זכה ב-16 דולר ברולט!) ואחרי כל זה – בחזרה לצרפת דרך החוף והלאה – לספרד דרך הרי הפירנאים, על וספות קטנות גלגלים, בהרכבה, בלי קסדות, בקיץ – אם לא הדגשנו את זה מספיק עד כה.

הדרך נפתחת לפניהם והם חוצים את צרפת, מבלים לילה או שניים בערים גדולות. מצטיידים בפירות וירקות, חוסכים ונמנעים ממסעדות ופונדקים ככל יכולתם, מוצאים נחמה לילית בברים ומתגעגעים בצהרי יום לדוכני הפלאפל… באורליאן תופסת אותם גם התאונה הרצינית הראשונה, אחד החברים משפשף את המזוודות של רעהו והקטנוע של בן-דויד מפתח-תקווה מסתחרר ונופל אל התעלה. בן-דויד מאבד הכרה ומתעורר מגובס בבית חולים, עם ליווי של חבר שהצטרף לסיטרואן סטיישן שבזכות הדלת החמישית תפקדה כאמבולנס ולא הורשה להישאר לישון בשטח בית החולים – הזדמנות חד פעמית לצעיר ישראלי לפגוש בחיי הלילה של הרחוב הצרפתי – כמרים ונזירות, בעלות בית, זונות ושוטרי מקוף. ליל בלהות שחקוק מאז בזכרונו של יוסי, בעיקר בגלל שגרשו אותו מכל מקום בו ניסה להניח את הראש לרגע – גינות ציבוריות, קרנות רחוב ובמיוחד מבואות בתים (לכאורה מקום מושלם לנווד לנוח רגע מבלי להפריע לאיש, אלא שצעקות הנשים המקומיות וגם גערות מצד שוטרים חולפים). נע ונד עייף ומרוט מוצא יוסי לעת בוקר את ישראל ונציגי החבורה שחיפשו אותו כל הלילה… ההחלטה היא להמשיך (הפצוע התעקש להמשיך לעקוב אחרי הקבוצה ברכבות ולהיפגש עמם בנקודות מרכזיות בדרך) ולהעפיל אל ההרים הגבוהים. קיץ זו עונה טובה למעברי הרים באירופה – אין שלג ולפעמים גם לא גשם, אבל ערפל כבד יש שם כל השנה… באחד המעברים, בתום שרשרת של פניות 'סליפ-סייד', ממש בפסגה, מתוך הערפל נגלה מראה סוריאליסטי של ארבע וספות הפוכות האחת על השניה – כמעשה דומינו, ואין לך אפילו אפשרות להספיק לעצור בזמן כדי לראות או לעזור והירידה בראות אפסית מתחילה ואי אפשר לעצור בבטחה עד שמגיעים למטה. שם בפונדק יושבים, שותים קוניאק כדי להתחמם וגם כדי להתנחם, מחכים מודאגים שירדו החברים מההר. בסוף כולם מגיעים – חבולים אבל בנסיעה – ומוצאים נחמה ומחסה באסם נטוש שבצד הדרך. עוצרים רגע, ללקק את הפצעים. החבר'ה מחממים מרק מאבקה ומחליטים להעלות את הקטנועים לרכבת משא ולהמשיך רכיבה אחרי שירדו קצת מהגבהים הללו… בכל הנוגע לתאונות עם צד ג' – כשזה קרה, בברצלונה, מיהרו המקומיים בדרך כלל לפתור את העניין בלא מעט שטרות גדולים של אלפי פזטות – כמו לקוח מסצינה בסרטי הבורקס שלנו.

הדרכים הכפריות מכות בהם במלוא עוזן – על האוויר הפתוח שלהן, על הנידחות והמרחקים הטמונים בחובן, העושר והקדמה שבערים הגדולות בניגוד מוחלט לפשטות ואפילו הפרימיטיביות שבאזורים החקלאיים הגדולים שהם רוב רובה של צרפת. החבורה הקטנה והאמיצה מתעכבת פה לילה, שם שניים, על הדרך לומדים קצת שפה ומסגלים מנהגים. את הכמיהה והגעגוע לדוכני מזון מהיר שבארץ זמינים להם בכל פינה ואילו כאן פשוט לא היו נהוגים, פוגש מאפה הפלא הצרפתי – הלוא הוא הבאגט! ובא לציון גואל – או לפחות אל קיבתו. ממשיכים. הדרכים רטובות ותאונה עם רכב מסחרי נרשמת אצל יוסי מיודענו, הפעם נפגע מרכב הפח של הווספה הוותיקה וביוזמה ותושיה יוסי מאלתר חיבור ומעקף – רמז לקריירה ארוכת השנים בפחחות שעוד תגיע.

החוויות הכפריות נגדעות באחת כשהם מגיעים לפריז – עיר האורות. הם מתמקמים ללינה באוהלים באצטדיון כדורגל מחוץ לעיר – כמנהג המקום, בינות לשווקי איכרים המוקמים ומתפרקים מדי בוקר וערב… כשהבסיס יציב ובטוח הם יוצאים לתור את נפלאות העיר הנוצצת – חמישה ימים וחמישה לילות של שכרון חושים, כולל ביקור במולן רוז' ובפולי ברז'ה – על כל תעתועי הדמיון והגוף שהיו רווחים אז בבוהמה… ושוב אל העיירות והכפרים, חוצים בין צרפת לספרד וחזרה – נהנים מכבישים אינסופיים שלאורכם זורמים פלגי מים יפים ומנצנצים, ואותה פרימיטיביות שבכפר וההזנחה שבעיר נפסקות באחת – כשהחבורה עוזבת את אדמת צרפת, באמצע עיירה, וחוצה אל תוך בלגיה; זבובים ולכלוך אל מול נקיון מבהיק ואריזות צלופן… ארצות המישור – בלגיה והולנד – חבלי ארץ נפלאים למסעות דו-גלגליים והחברים נתקלים פה בלא מעט רוכבים מקומיים ובעצם מכל רחבי היבשת. רושם גדול במיוחד עושים הרוכבים הגרמנים על החבורה – בבגדי העור והקסדות שלהם, במיגונים וגם באופנועים… כשהם נשאלים לזהותם הם עונים בהלצה, מתוך הקטנת האגו, 'מצרים'. בהולנד הם נהנים מכל רגע מהנקיון ומאהבת ישראל, הם גם נחשפים לפלאי עולם כמו התעלה מתחת לים והתברברויות של חלק מהקבוצה בדרכים שמסתברות בסופו של דבר כקיצור דרך משמעותי עד כדי פגישה שלהם מגיעים מהצד השני – זה שתוכנן ליום המחרת בכלל… הלך הרוח בחבורה נע ונד, כפי שקורה במסעות ארוכים שכאלה, סכסוכים וחילוקי דעות על ענייני יום יום של חניה ואוכל, אחריות אישית ועוד ועוד – ויכוחים כמו במליאה של קיבוץ… זוג היונים הנשוי, בני ה-40, כבר על סף גירושין, מורכבים מחליפים כסאות אחוריים ואיכשהו, אולי כי זה ככה תמיד ואין ברירה, המסע נמשך וכולם על הגלגלים. נכנסים אל גרמניה ונהנים ממשמני הארץ. פונדקי דרכים עם שולחנות עץ ארוכים, עמוסים שיכורים שמחים – לוגמים ליטרים של בירה מכוסות בצורת מגף, נופלים/נשפכים/נזרקים החוצה או לבית חולים וחוזרים אחרי שעתיים לעוד משקה… החבורה מתרשמת מפערי התרבויות ונוטלת את חלקה בקניות צעצועים לילדי הקרובים וכל הטוב שיש לחנויות בפרנקפורט להציע (וקחו בחשבון שבארצנו הקטנטונת של אותם ימים גם בובה מדברת לא הכירו). העיתונות הגרמנית מתעניינת ומפרסמת צילומים וכתבה עליהם – והם ממשיכים לכיוון איטליה על הריה, שדותיה ועריה היפות. ברומא חוץ מהקוליסאום ויתר המונומנטים, בצ'ינה צ'יטה הם נקלעים גם להסרטה של סרט קולנוע! על הסט נמצאים גיבורי המסך האגדיים קלארק גייבל וסופיה לורן, שם הסרט 'מפרץ נאפולי', החברים מצלמים תמונות על הסט וממשיכים דרומה, לקראת סיום המסע הרכוב והפלגה חזרה הביתה. בדרך דרומה נכונות להם עוד הרפתקאות כמו ספינת משא שתיקח אותם ואת הקטנועים אל ונציה – העיר מהסיפורים, זו שיושבת על מים. משם ברכיבה עד לנאפולי – עיר נמל שכבר מספיק קרובה כדי להזכיר את יפו. בכמה ימי התארגנות אחרונים קונים כמה אביזרים וצעצועים אחרונים – חלקם נשלחים בדואר, חלקם מוצאים מקום מחבוא יצירתי בגוף הקטנועים, והופ. הם שוב בנמל.

חודשיים סך הכל, אבל כאלו עמוסים לעייפה בדרכים, במפגשים ובחוויות; מבני חווה נידחים עם נוצרים אדוקים שנחרדים למשמע השם 'ירושלים', מלחמות שוורים ומועדוני לילה, לילות קפואים באוהלים בצד הדרך וארוחות פשוטות ליד פלגי נחל, משכיבים קטנוע על הצד כדי לטפל בתקלה או עוצרים לצלם תמונה ליד מונומנט, גשר או מנהרה. אירופה הקלאסית – עוד כשהייתה קלאסית.

ההעמסה עוברת בשלום הפעם וגם הספינה כבר משודרגת – שמה 'ירושלים' והיא מדור חדש ומפואר שכמוהו לא נראה עד אז במחוזותינו… החוויה המתקנת מסתיימת לה במהרה והם עוגנים בנמל חיפה בערב יום כיפור. שחרור מהיר יחסית מהמכס והם כבר בדרך הביתה, על כביש החוף.
חודשיים ימים ושבעת אלפים קילומטרים אחרי שיצאו, והדרך מחיפה הביתה נראתה להם פתאום קצרה כל כך…

עכשיו, מילה נוספת ברשותכם, על היתכנות הדבר; איך יכלו בכלל להצליח ולהגיע, על וספות קטנות ויוסי שלנו בפרט – על וספה 50 סמ"ק מרופטת, ועוד בהרכבה ועם המון ציוד… תזכרו שבימים ההם לשבת בארגז פתוח של משאית על ארגזי עץ שאינם מעוגנים לדבר – היה נחשב לטרמפ לוקסוס 'מחלקה ראשונה'.

אגדה שהייתה באמת.

כל חדשות מגזין מוטו ישירות לסלולרי

4 תגובות ל מבצע צבר: 10 קטנועים, 61 יום, 7,000 ק"מ ו-7 מדינות – יומן מסע מופלא וקסום משנת 1959

  1. רק תיקון אחד. אין חדש תחת השמש.
    מי שרוצה להתכלב: לטייל בעולם בתקציב אפס. אגב, לא רק בשביל החיסכון(כדרכם של הצעירים), אלא כחלק מהחוויה של פשטות, יכול לעשות זאת גם היום, והחוויה אותה חוויה.
    הנפח הקטן זה חלק מהעניין גם היום.
    מנוע קטן חסכוני יותר בדלק, גם היום המקוררי אוויר קלים לטיפול שזה ברמה של בדיחה, והמהירות? הרי העניין הוא המסע, ולראות עולם, ולא המהירות. גם היום יש 50 סמ"ק, ואין שום בעיה לתפור 7000ק"מ בדרכים כפריות, ולכל היותר לעשות כמעשה הראשונים(ג'אמפים על כלי רכב גדול יותר: אונייה, רכבת, או…משאית).
    מסה כזה חוויתי ומרגש אפשרי בכל גיל, רק צריך לחלום ולרצות, ונמל חיפה ישמח לקבל אתכם גם היום.

    חבורה של 20 איש ועשר כלים…זה נראה לי החלק המטורף ביותר בסיפור.
    על זה שמפו ענק!

    מבחינתי לצאת למסע כלי בודד, או שניים, שזה כבר כמעט כלי אחד יותר מידי.
    ומי הולך למסעדה עם סנדוויץ', כך שמבחינתי גם בלי בת זוג.
    זה טיול לרווקים לא לנשואים.
    אני עדיין חולם, אולי, ביום אחר….

  2. הסיפור הזה נראה מצוץ מהאצבע, טיול כזה לא היה ולא נברא מעולם.

  3. אהבתי מאוד את הכתבה..עוד לא נולדתי אז אפילו
    אך הפשטות והחמימות האנושית של פעם שובות את ליבי לעומת היום הזר המנוכר הקריר והאנוכי שמקיף אותנו

  4. עמיקם, הסיפור אמין לחלוטין, יש גם תמונות משכנעות, וזה לא מדע בדיוני. רכבת פעם על וספה?
    וספה של פעם היא כלי יותר נוח נניח מקטנוע "מובי" של היום. זה עניין של גובה הכיסא ביחס למקום משען הרגליים, וגובה הכידון, גם המתלים יחסית רכים. ווספה של פעם כלי מאוד לא בטוח, ובאמת היו להם כמה תאונות לאורך המסע. הווספה נוטה על הצד. אבל בסעיף הנוחות סבירה בהחלט, גם למורכב.
    M/N בקשר לפשטות והתמימות? נו זה כבר עניין של מבנה אישיות ולא קשור לתקופה.
    אני מכיר חבר'ה צעירים שגם היום יוצאים לטיולים דומים, טיולים מוטרפים לקצה העולם בתקציב אפס.
    זה הרפתקני, יש מרכיב סיכון, לפעמים זה נגמר פחות רומנטי, אבל איי, מרכיב הסיכון קיים בכל ספורט אקסטרים, ואפילו בכל רכיבה על אופנוע…עניין של אישיות, ולא של תקופה. גם היום יש באירופה עוד מספיק שבילים נדחים, וכבישים כפריים, כדי לבנות עליהם מסלול איטי של 7,000 ק"מ, ובלעלות על מעבורת אין כל חידושים שתרגיש בהם, הים אותו ים, הגלים אותם גלים…החלום שלי זה אתונה-האי מאן, כיוון אחד (כ – 4000ק"מ?), דרך איטליה וצרפת, ומעבורת לאיטליה…ככה בערך, מצטרף?

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל