fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
cristalino מתחת לתפריט xi
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
עופר אבניר קוביה שמאל
אישימוטו באנר קוביה שמאל
מוטוטאץ דקר
לרט
מידלנד שחורי 140 על 70
לרט
תמוז
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
סטפן
HJC
voge מוטו24 באנר
אודי דגן 140 על 70
MV קוביה

32 שנה למגזין מוטו: אופנוענות בטעם של פעם

32 שנה למגזין מוטו: אופנוענות בטעם של פעם

צילומים: רונן טופלברג

האופנוענות בארץ התנדנדה לאורך רוב שנותיה בין מצב ירוד למצב נואש. האופנוען נחשב למשהו בין טייס קאמיקאזה למחבל מתאבד ורשויות המדינה לא חדלו מלחפש דרכים להקשות על חייהם של אותם טיפשים חסרי תקנה שבחרו, למרות הכל, באופנוע.

בשנות ה-50 וה-60 רוב-רובם של האופנועים על כבישי הארץ היו מתוצרת בריטית עם דגש על טריומף ודגש חזק על BSA. אלה האחרונים נרכשו במספרים גדולים מעודפי המלחמה של הצבא הבריטי והפכו את ה-20 M לאופנוע הפופולרי ביותר בארץ במשך שנים ארוכות. רבים מהם הוסבו לתלתים למטרת הולכת מטענים וסחורות. תחילה הדבר נעשה ע"י הצמדת ארגז מטען לחזית האופנוע במקום הכידון והמזלג הקדמי ואחר-כך עם ארגז "טנדר" מאחור. באותן שנים רכב פרטי נחשב היה לדבר מותרות שלא רבים (כלומר: מעטים) יכלו לרכוש ואופנוע היה ברירת המחדל. לשם הפיכתה של ברירת המחדל לרכב משפחתי נעזרו בסירה. הביקוש לסירות היה גדול מספיק כדי לגרום לייצור מקומי. כיום סירות אלה הינן פריט אספנות מבוקש.

לקראת סוף שנות ה-50 החל גל הקטנועים לשטוף את כבישינו. הווספה והלמברטה הפכו לחזון נפרץ בארץ, כמו בעולם כולו, ושלטו בשוק הדו-גלגליים במשך כשני עשורים. גם הקטנועים זכו מהר מאוד להפוך לרכב משפחתי בעזרת סירות פיברגלס (מייצור מקומי) ששודכו להם.

הראביט של פוג'י היפנית הצטרף לשוק הקטנועים באמצע שנות ה-60 והצליח לכבוש לעצמו פלח שוק נאה. היה זה הקטנוע האוטומטי הראשון שזכינו לראות, שהקדים את זמנו בכ-20 שנה.

אופנועים יפנים החלו להגיע לחופינו בראשית שנות ה-70 כשנפתחה כאן נציגות של הונדה. עיקר מכירותיה היו ה"אונדות-חצי" שכבשו את ליבם של בני התשחורת וה-CD175 עם מנוע הטווין. אבל לאחר תקופה לא ארוכה הופסק היבוא כאשר נכנעה הונדה לחרם הערבי.

זו היתה תחילתה של תקופת יובש ארוכה בה, פרט לווספות ואופנועי 50 סמ"ק איטלקים (ג'ילרה, פאנטיק, גארלי) וספרדים (דרבי), כמעט ולא היה יבוא מסחרי של אופנועים ארצה.

אופנועים "אמיתיים" צצו מדי פעם בזכות תיירים שהועילו למכור כאן את שכיות החמדה איתן הגיעו לארצנו.

שיפור קצר מועד ביבוא אופנועים לארץ זכינו לראות כשנפתחה האפשרות ליבוא אישי כחלק מהמהפך הכלכלי שהנהיגה ממשלת הליכוד הראשונה בסוף 1977. פתאום הופיעו שלל דגמים של כל היצרנים היפנים לכל רוחב קשת הנפחים והקטגוריות: כביש, שטח, תיור, קאסטום – הכל כולל דגמים אקזוטיים כדוגמת בימוטה, KZ1300 של קאוואסאקי, CX500 טורבו ו-VF750 של הונדה. דגמים שזכו לפופולריות יחסית היו ה-XT500 וה-RD350 של ימאהה, ה-CX500 והסופר-דרים 250/400 של הונדה. אבל לא ארך הזמן ובמשרד התחבורה התעשתו, הבינו את טעותם והחלו לפעול "לתיקונה". תחילה הטילו כופר כבד על יבוא אופנועים שאין ליצרניהם ייצוג בארץ (כלומר: הכל, או כל היפנים אם לדייק). כאשר גם זה לא עזר ואנשים שלא יכלו לעמוד בפיתוי של האופנוע הנחשק, המשיכו להביא אופנועים למרות העושק, החליטו לסגור לחלוטין את אופציית היבוא האישי.

שוב נכנסנו לתקופת יובש קשה שבה כמעט ולא נכנסו אופנועים חדשים לארץ, מה שהקל במעט את תחושת המצור בה היינו שרויים הייתה העליה מברה"מ שהביאה עמה כמות לא מבוטלת של ג'אוות שתפסו את מקום "אופנוע המתחילים" למשך תקופה זאת.

הרעב הקשה בשוק יצר שתי תופעות; האחת: "הקומבינה" – על אופנועים שהובאו לארץ ע"י תיירים הולבשה זהותן של נבלות שירדו מהכביש. השנייה: תחיית המתים – אופנועים ששכבו שנים כאבן שאין לה הופכין בחצרות ובמחסנים הועלו שנית לכבישים וזכו לחדש ימיהם כקדם.

המהפך הגדול בא ב-1984 עם תחילת היבוא של אופנועי סוזוקי ע"י חברת עופר-אבניר. הסוזוקים נהנו מבלעדיות זוהרת עד לתחילת שנות ה-90 כשסוף-סוף גם שלושת היצרנים היפנים האחרים קיבלו אומץ ופתחו כאן נציגויות.

כל החדשות המוטוריות ישירות ל-WhatsApp

2 תגובות ל 32 שנה למגזין מוטו: אופנוענות בטעם של פעם

  1. כמה התבכיינתי בתיכון לאמי שאקנה 50 סמ"ק. הייתי מאוהב בפאנטיק. טוב נו… גם היום אני אוהב גבוהות…
    אבל היא אמרה לא. אז רק בבגרותי עשיתי זאת לבד. 🙂

  2. אלוהים זה טל שביט על הפיירבלייד
    איזה געגועים לאיש הזה

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל