fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

voge מוטו24 רביעי מתחת לתפריט
אלבר טריומף מתחת ל-menu – אמצע 3
cristalino מתחת לתפריט xi
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
עופר אבניר קוביה שמאל
מידלנד שחורי 140 על 70
אלבר טריומף קוביה עליון
מוטוטאץ דקר
אישימוטו באנר קוביה שמאל
קוב 140 על 70
תמוז
voge מוטו24 באנר
HJC
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
שרקו
סטפן
אודי דגן 140 על 70

חוצה ישראל: איך רודפים אחרי האלוף?

חוצה ישראל: איך רודפים אחרי האלוף?

טל סולומון

צילום: טל סולומון

 
הרשו לי לפתוח בוידוי קטן – אני נרקומן של אספלט. מעולם לא הייתי "חיית שטח" וגם במשך שתי עונות בהן סיקרתי את מירוצי האנדורו הצלחתי להתחבר לתחרות "מבחוץ". אף פעם לא באמת נהניתי מלנשום אבק ולהקפיץ את חוליות עמוד השדרה שלי כמו ירקות ב"ווק". מאז התחלתי את חיי האופנוענות שלי תמיד דאגתי שיעטר את ישבני אופנוע כביש טהור, אם אפשר רצוי שתנוחת הישיבה בו תהיה כזו שמצריכה שכיבה על מיכל הדלק.
שבוע שלם עבר מאז ראלי חוצה ישראל השנתי ובאמת שהייתי מוכן לחזור על הכול שוב כבר עכשיו. הסיפור שלי על ראלי חוצה ישראל 2011 החל לפני כחודש, כשהצוותים עסקו במנהלות והכנות לקראת האירוע המוטורי הגדול ביותר שמתקיים כאן, על אדמת הקודש. עד עתה קראתי את הסיקורים על חוצה ישראל באתרים השונים ולא חשתי צורך מיוחד לטבול במים האלו. "מגניב", חשבתי לעצמי לאורך השנים, יוני לוי ניצח, היה שמח וכולם מרוצים.
השנה קיבלתי הצעה מפתה במיוחד – להצטרף לצוות הליווי של יוני לוי. מצד אחד לא אצטרך להכנס לשטח ולסבול שם ומצד שני אוכל להריח את הזיעה של הרוכבים ולתעד את האירוע הזה, שבינינו, זה לא משנה אם אתם אוהבים שטח או לא, אי אפשר להתעלם ממנו. בצורה הזו כולם זוכים.
צוות לעניין – גרסת אפריליה
הימים חלפו ותאריך היעד הגיע וכך ביום חמישי בשבוע שעבר מצאתי את עצמי בשערי חברת "עופר אבניר" ממתין לטרמפ שלי אל עבר רמת הגולן. רק בשביל לסבר לכם את האוזן, אינני זוכר כל כך את הפעם האחרונה שיצאתי מתל אביב. כזה אני, טיפוס אורבני שצריך בכל רגע נתון אינטרנט, חשמל, לפטופ, פלא-פון ובקיצור הבנתם – מפונק.
חיכיתי לטל בן-גל, מנהל המכירות הארצי, אליו הייתי אמור להתלוות בדרך לצפון. בינתיים פגשתי בחוץ את סטפן, מנהל מכירות של אזור ירושלים והדרום. הוא הציע לי להתלוות אליו לצפון ואני מודה, הייתי חסר סבלנות והסכמתי. בדרך פירט סטפן באזני את תכנית העל: נוסעים לשוהם כדי לאסוף עגלה, עליה מובילים את האופנוע של יוני בקטעי הקישור, לאחר מכן אוספים את איציק מזרחי. בבית-ליד אוספים את דני קושמרו שרוכב בשנה השלישית עבור מגזין "מוטו" על גבי אפריליה ו… זהו "דוך" למרום גולן, שם התאספו כל הצוותים ללינת הלילה.
לכאורה תכנית פשוטה, מה כבר יכול להשתבש? אז זהו, שלמרפי יש חוק משלו ובשוהם נמצאה בעייה בצמת החשמל שמחברת בין הטנדר והעגלה – שעתיים ביציאה. לאחר שהשמש ייבשה את נוזלי הגוף שלנו עוד לפני שהספקנו להתקדם ולו מטר אחד, יצאנו בכוחות מחודשים אל עבר המטרה. אל הטנדר הצטרפו איציק מזרחי ודני קושמרו ובאחת העצירות חברנו אל טל בן-גל והסוואנה והמשכנו לטפס אל עבר הגולן. השמש נעה במהירות ברקיע עד שנעלמה כדי להעיר את יושבי צידו השני של כדור הארץ ואנחנו עדיין בדרכים. כמחצית השעה לאחר עשר בלילה נכנסו בשעה טובה אל שערי מרום גולן. ישראל ויליגורה, מנהל מותג אפריליה וסוזוקי, כבר חיכה לנו והתריס על השעה המאוחרת, לך תסביר לו שמרפי החזיק אותנו בגרון.
לאחר שפרקנו את הציוד נגלתה לנגד עיניי תמונה מרהיבה – בינות לחשכת הלילה הצלחתי להבחין בג'יפים, באגים, וטרקטורונים ואופנועים – כולם חונים בצורה מופתית ולכל אחד מקום משלו. מדי פעם הבחנתי בקבוצות קטנות של אנשים בני אותו צוות שישבו ותכננו ביחד את סדר הפעולות ליום המירוץ. בשלב זה קבוצת אפריליה על צוותיה ורוכביה התאגדו מלבד ישראל, טל, סטפן ואיציק היו שם גם שחר, מכונאי מוסמך לדגמי אפריליה מהמוסך המרכזי בתל אביב וקוג'ן, גם הוא מכונאי מוסמך לדגמי אפריליה, ממרכז השירות הצפוני בחיפה. עוד לפני שהספקתי לומר קפטן ג'ק ספארו (גרסה עדכנית לרובינזון קרוזו) כל החבורה הזו הצטופפה על שולחן עץ ברחבה וביניהם ביצבץ יוני לוי אחד. על השולחן נפרשה מפה ואם לא הייתי מכיר את החבר'ה הללו הייתי חושב שזו מחלקת גרילה שמתכננת להשתלט על הר הבית. יחד הם עברו על ציר מסלול הראלי. כאן אין מקום לחובבנות ואסור לעשות טעויות – אם יהיה פספוס ולו הקטן ביותר, הדבר עלול לעלות ליוני בניצחון הראלי. לאחר חמש שנים בהן ניצח את חוצה ישראל אי אפשר להוריד את הרף. לכאורה, ניתן לחשוב שיוני מנצח מירוצים בקלות, אך אין זה כך. יכול להיות שאת המירוץ הראשון הוא ניצח בקלות, אך לשמור במשך כל כך הרבה זמן על עקביות ורף גבוה זו משימה קשה הרבה יותר ולמטרה זו כולם נרתמים.
באותה נקודה הבטתי מהצד במתרחש ופתאום החבורה הזו הזכירה לי סדרה נוסטלגית משנות ה-80', צוות לעניין שמה. ממש כמו שם גם כאן ראיתי את ישראל כמו מפקד החבורה "חניבעל", טל כמו מרדוק הטייס (לא בגלל שהוא "קוקוריקו", יותר בגלל שהוא נהג בסוואנה כל הדרך), סטפן ואיציק כמו מיסטר טי וצמד המכונאים שחר וקוג'ן באורח פלא השלימו את האחרון שבחבורה "פייס". לכל אחד יש תפקיד משלו יש את המוח, יש את הכוח ויש את מי שאחראי לחבר את כולם למכונה משומנת אחת. בהתחלה הסתכלתי עליהם ואמרתי לעצמי ש"אין מצב" שחבורת הטיפוסים הזו יכולה לארגן את כל המנהלה הזו בצורה מסודרת. אך כשהם התחילו לעבוד מלאכתם סתרה בפניי והוכיחה לי את ההפך הגמור. השילוב המושלם בין מקצועיות ובין צחוקים של חבר'ה.
מחוגי השעון המשיכו לזוז בקצב מסחרר וגמדי החול כבר הספיקו לזרותו בעיניי. "השכמה ב-4:00" סינן שחר לעברי שנייה לפני שהוא התאחד עם השמיכות. השעה כבר הייתה אחת בלילה והאמת שעדיין לא ממש הבנתי מה מצפה לי ברגע שאפתח את העיניים שוב בבוקר המחר, או בעוד שלוש שעות ליתר דיוק.
מצמצת פספסת
קולו של צופר אוויר אימתני מילא את חלל האוויר. לא נותרו לי הרבה ברירות, עור התוף נתלש מאזניי עף ללפלנד ובחזרתו ניער אותי משנתי. תוך כדי צחצוח שיניים כבר דאגתי לעצמי לכוס קפה חזק שהייתה מעירה את "תות שנח המון" משנתו. המוח מבין שצריך להתעורר אבל פאק, הרגלתי את הגוף שלי לתשע שעות שינה ביממה והוא מסרב לשתף פעולה. בסופו של דבר יצאתי מהחדר וכמוכה ירח התחלתי להסתובב בין הצוותים, מחפש אחר הצוות שלי לאחר שהם כבר התקדמו אל עבר נקודת היציאה. בדרך פגשתי ביוני לוי שהחל בהכנות שלו לקראת הזינוק. השעה כבר הייתה 4:20 ובעוד כשעה הוא יזנק אל ניצחון הראלי השישי שלו.
צוות הסיוע התחלק לשלושה רכבים, שניים עבור יוני ואחד עבור דני קושמרו מ"מוטו" ואביעד אברהמי מ"פולגז". ניסיון העבר לימד את הצוות שכדי להספיק ולהגיע לנקודות התדלוק מבלי לשפוך מנוע בדרך, צריך להקצות ליוני שני רכבי סיוע. איציק וסטפן איישו טנדר עם עגלה לקטעי הקישור וטל ושחר איישו את הסוואנה. ברכב השלישי היו ישראל, קוג'ן ואלי סולומון שהצטרף גם הוא למסע.
עוד לפני שהבנתי מה קורה סטפן העמיס אותי בטנדר ויצאנו לדרך. הכביש המוביל החוצה מאכסניית מרום גולן היה עמוס ברכבים, כולם עומדים לזנק אל הראלי שיסתיים באילת עוד לפני רדת החשיכה. איציק הנווט לא התניע את הבוקר כמו שצריך ושלח את הטנדר בטעות אל כביש לא נכון. לא נורא, היה מספיק זמן לתקן והגענו אל נקודת הסיום של הסטייג' הראשון בתל קציר עוד לפני שהמרשלים התייצבו שם. סטפן ואיציק כל כך מנוסים והם משאירים הרבה מקום לטעויות. בינתיים בנקודה החלו להתאסף עוד צוותי סיוע. כצפוי, יוני לוי הגיע ראשון והעלה את ה-RXV על העגלה. עברנו יחד את קטע הקישור והוא המשיך לדרכו במנחמיה אל הסטייג' השני. בנקודת הסיום שבמרחביה חיכו ליוני צוות הסוואנה. אנחנו בינתיים דילגנו אל סוף הסטייג' השלישי, בכפר קרע.
בכניסה לכפר פגשנו את רכבו של המרשל וצוות הרישום שהחליטו לעשות עצירה להתרעננות בתחנת הדלק. מסתבר שיש לנו הרבה זמן לשרוף כאן. כמעט שעה עברה וצוות הרישום החלו בחציית הכפר לכיוון נקודת הרישום. אוהל הרישום הוקם, ומרחוק נראה ענן אבק מתקרב אל נקודת הרישום. היה זה אחד מהג'יפים של קטגוריית ה"רייד". יוני בטח מעט מאחוריו, חשבתי לעצמי ואכן האופנוע מספר אחת הגיע אל העגלה כעבור דקות בודדות. מכאן צריכים לעבור קטע קישור ארוך שסופו בתל-צפית. החלק הצפוני הגיע לסיומו וכעת מתחיל החלק הדרומי. בנקודת העצירה שעל כביש 6 שלחו אותי איציק וסטפן אל הסוואנה כדי לפנות מקום בטנדר הצפוף אליו הצטרף יוני.
כאן התחיל למעשה הפינוק שלי לצבור תאוצה כשקיבלתי ספסל משלי בחלקה האחורי של הסוואנה. חמישה מטרים בלבד עברו, עיני נעצמו וחלומות על שמיכות וכריות הציפו את ראשי. בפעם הבאה שפקחתי את עיני כבר נשקף מחלון הסוואנה נוף מדברי שאישר כי זהו חלקו האחרון של הראלי. "האוטו מתחמם" – בקע קולו של סטפן מהדיבורית. פקחתי את עינייי בעדינות וניסיתי להבין מה קרה. מסתבר שבין תל צפית לשדה בוקר הרכב של הצוות השני התחמם עקב מאמץ יתר. כדי להיפטר ממשקל מיותר הם נכנסו לבאר-שבע והשאירו שם את העגלה, אין לה תועלת יותר. אנחנו נשלחנו אל סוף הסטייג' הרביעי בשדה-בוקר בתקווה שבעיית החום של הרכב השני תפטר.
בשדה בוקר נתקל הצוות בדילמה הראשונה במהלך המירוץ וגם זו עברה בשלום. הגענו לשדה בוקר והחום כבר הפך להיות בלתי נסבל. חיכינו באמצע שומקום מדברי ליוני שיגיע כבר, נתדלק אותו ונוכל להמשיך, לא נשאר עוד הרבה. לאחר יותר מחצי שעה של ציפייה אייל ברל'ה הגיע אל נקודת ההרשמה מכיוון הפוך והתריס בפני המרשל על בעיה במסלול – תעלה שחוסמת את המעבר. המרשל התקשר למפיק המרוץ, נועם היימן שהורה להפנות את הרוכבים לנקודה חדשה. הצוות נכנס לבעיה, האם יוני עבר את המכשול או שהוא יכוון על ידי המרשל לנקודה החדשה? אם יסעו משם ויוני אכן יגיע הוא יתקע בלי דלק וזה יעלה לו במקום הראשון – ערן וולנברג מקבוצת ק.ט.מ נמצא דקות בודדות מאחוריו. טל ושחר התלבטו והתלבטו ולבסוף החליטו לסוע בעקבות המרשל. עלינו על הסוואנה ועמדנו לסגור את הדלתות. שחר הביט אל עבר האופק ודחה את סגירת הדלת. לפתע ענן אבק קטן הגיח באופק, "הנה יוני" זעק שחר וטל הגיב ברברס מהיר ופריקה של ג'ריקן התדלוק. המשברון עבר בשלום.
יורדים לאילת
יוני יצא לדרכו, אל הזינוק לסטייג' האחרון מעין-יהב ועד אילת. בדרך אנחנו אמורים לפגוש אותו לתדלוק אחרון בקיבוץ יהל. שיחה קצרה עם הרכב השני אישרה שמצב חום המנוע התייצב וקבענו להיפגש בנקודת התדלוק ביהל. החום באוויר הפך להיות בלתי נסבל. הגענו ליהל ופגשנו שם את הצוות של סטפן ואיציק. החום הכבד והאוויר החם גרמו להרגיש כמו גרב של הומלס שמקפצת בתוך מייבש כביסה. בעודנו מצפים ליוני שיגיע חלפה על פנינו שיירת הבורגמנים של המועדון שחצו את ישראל במקביל לראלי, דרך האספלט. ההמתנה הייתה מעט ארוכה אך לבסוף יוני הגיע, תדלק בזריזות ויצא אל קו הסיום. עלינו בפעם האחרונה על הרכבים וסטפן לחץ על דוושת הגז בטנדר כדי להגיע לפני יוני, אך אלוף האנדורו הקדים את כולם השנה. כשהגענו עם הסוואנה לנקודת הסיום יוני היה עם טייטס רטוב ובקבוק קולה ביד. ערן וולנברג, סיים במקום השני והגיע 20 דקות אחרי יוני. זהו, המירוץ הסתיים, מבחינתנו לפחות. בעוד ארבע שעות יגיעו דני ואביעד עם צוות הסיוע שלהם. היה מדהים להסתכל על יוני לכל אורך הדרך ולראות איך הוא מחלק את הכוח לאורך המסלול. פשוט לראות ספורטאי אמיתי, שלא התעייף ולא נראה תשוש ולו לרגע אחד בכל מהלך המירוץ.
כמדי שנה, גם הפעם חגגו הצוותים יחד עם חברי מועדון הבורגמן וחברי מועדון הוי-סטרום שחצו את ישראל מהגולן ועד אילת במקביל. הפעם מקום המפגש היה מסעדת הריף-רף. מזג האוויר אמנם לא שיתף פעולה אך מצב הרוח של כולם היה מרומם במיוחד. רוכבי המועדונים קיבלו מדליות הוקרה והם שיבחו את פעילות היבואן שעושה מאמצים אדירים כדי לשמר את הקשר עם מועדוני הלקוחות הגדולים בישראל.
תם ונשלם
ביום שבת בשעה 12:00 נפתח טקס הענקת הגביעים למנצחים. כל הצוותים התכנסו ברחבה הצמודה לקניון המקומי, שם הוקמה במה והוענקו הגביעים למנצחים. זה היה פשוט מקסים לצפות בחברי הקבוצה גאים באלוף שלהם וקוצרים את פרי עמלם דרך הכבוד והגאווה שבמקום הראשון. גם כאן סטפן היה חייב להשתובב והחל לנער את בקבוקי השמפניה בחוזקה. זה לא פשוט להיות תמיד ראשון ויוני עשה זאת בפעם השישית ברציפות. יש סיבה לכך שיוני הוא אלוף וככל שהוא משקיע יותר כך גם הצוות שמאחוריו – דוחפים אותו קדימה אל עבר הניצחון.
נהניתי מאוד מהחוויה הייחודית. זו הפעם הראשונה שהייתי שותף לראלי חוצה ישראל, וגם אם עשיתי זאת יחד עם צוות סיוע, זה מדהים לראות את האירוע הזה קורם עור וגידים בארצנו, טעימה קטנה ממה שיש בחו"ל. צוות אפריליה היה מגובש מאוד והם צירפו אותי אליהם בחום כך שממש הרגשתי חלק. אני מחכה כבר לשנה הבאה וממליץ לכל אחד ואחת מכם להצטרף לחוויה הזו לפחות פעם בחיים.
 

8 תגובות ל חוצה ישראל: איך רודפים אחרי האלוף?

  1. כל הכבוד על האירגון והתמיכה של עופר אבניר.

    יאללה לכתבה המלאה….
    תשימו הרבה תמונות..
    אפי

  2. על האיגרון על הביצוע…..יאללה עופר אבניר גדולים.

  3. כתבה ארוכה אבל מעניינת וממצא.
    כל הכבוד. אסף.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
קוב מגדל kove