בגידה לאור יום: הלהבה האדומה שמחכה לי במוסך

כתב וצילם: איציק להב

איפה הוא, שאלתי, לא לפני שהחניתי את הנוכחי בפינה מוסתרת שלא יקנא. ״איפה הוא? אני לא רואה אותו״, אמרתי בחשש למנהל המוסך הראשי של הונדה בתל אביב, ״מה, לקחו אותו מפה?״. ״אני חושב שהוא במגרש מאחור״, ענה לי ידידי בחיוך, ״בוא נחפש אותו״.

צעדנו לנו לאורכה של שורת אופנועים מבהיקה, שהחזירו את קרני השמש הבוהקות של שעת הצהריים. קטנועים מגודלים עתירי טכנולוגיה עמדו לצד אדוונצ׳רים חוצי אוטוסטרדות בצבעי אדום, לבן, אפור ושחור. אופנועי ספורט נמוכי קומה אך עזי מנוע עמדו לצד תרנגולים רזים ודקים של רוכבי שטח. מכונאים ובוחנים חרוצים הסיעו פנימה והחוצה כלים לתיקון או לטיפול, בעוד בעליהם הגאים שותים קפה ומנמנמים לחומה של שמש אפריל.

צעדנו, ולפתע ראיתי אותו – אדום בין שחורים, נוצץ ובולט מכל השאר. ״היי, תרצה עליו נסיעת מבחן?״, שאל חברי מנהל המוסך. ״אני אשמח״, אמרתי, ״רק שאני נרגש מדי ואני חושש שאפיל אותו או אפול עמו בעצמי, חס ושלום״. אוקיי, אמר והלך לעיסוקיו, ואני נשארתי שם בין שורות האופנועים ורעמי המנועים של הכלים שעזבו או נכנסו למקום, מביט ביצור הדו-גלגלי היפה ביותר שראיתי מעודי (משוחד, ברור… אבל דובר אמת), לא מעז אפילו לגעת בו.

״היי, תתחדש״, אמר לי אחד מהבוחנים החביבים במקום. ״תתחדש…״. ״היי, הוא עוד לא שלי״, עניתי, ״ועדיין לא קיבלתי אותו. מקווה שבקרוב״. נשארתי עומד שם דקות ארוכות, מביט בו וחושב כמה פרויד והפרוידיאנים צדקו; כי תשוקה לרכב על כלי אדום ונוצץ היא הפנטזיה הגברית האולטימטיבית, בעיקר לטיפוס שמתקרב בצעדי ענק לגיל 70 (מאי הקרוב) – הסובלימציה הקלאסית.

״מתי אוכל לקבל אותו הכי מהר?״, שאלתי את חברי הטוב, ״מתי הכי מהר?״. ״יהיה בסדר״, עלתה התשובה, ״ביום ההולדת שלך תיכנס לפה והוא יחכה לך מוכן ומזומן״. חשבתי לרגע על היום הזה, בו יחכה לי באולם התצוגה, אדום ונוצץ. לא אעלה עליו מיד, אלא אביט בו דקות ארוכות. אולי אפילו אקח כיסא קטן, שרפרף או שרפרפון שלא יפריע לתנועה, ואשב קצת לידו, נרגש מדי כדי להתחיל לרכב עליו. אחליק ידי על קימוריו (פרויד… איפה אתה ולמה לעזאזל למדתי אותך). אחר כך אקבל הסבר קצר על השינויים שביצעו בדגם החדש מול שלי, ורק אחרי שעה קלה אעלה עליו, לאט וברוגע (איזה רוגע? כדורי הרגעה, בבקשה). אכניס המפתח, ניצוץ יהפוך ללהבה ואני אפליג משם ואצא לעולם חדש של ריגושים ושמחה.

״בסדר״, נאנחתי לפני שהלכתי משם ונתתי בו מבט אדום אחרון, באופנוע החדש שאולי, כנראה, יהיה שלי בעוד כשבועיים-שלושה. ״מה, באמא'שך אתה משאיר אותי פה?״, דימיתי שאני שומע אותו. ״לא יפה״, מלמל בדמיוני ונאנח גם הוא. ״לא נורא״, מלמלתי חזרה, אך הפעם בקול, בעודי נגרר משם בכוח נגד רצוני – אך מה לעשות, יש משימות ואיני יכול לפתוח אוהל סיירים קטן לידו ולחכות שם. ואיש אחד שישב שם בסמוך ולגם מילקשייק ענק עם קש ירוק הביט בי במבט מוזר, של אחד שהבין שלא מקובל לדבר לחפץ דומם, גם אם הוא מגניב, אדום ודו-גלגלי.

יצאתי משם וניגשתי לאופנוע הוותיק שלי, בן התשע. ״מה חדש?״, התעניין זה. ״שום דבר מיוחד״, שיקרתי, ״לא, סתם ביקור רגיל במוסך, חלק מהעבודה שלי שם״. עליתי עליו והנעתי אותו. תשע שנים על כלי דו-גלגלי גורמות לו להפוך להיות חלק מהגוף שלך, חלק ממערכת העצבים שלך. כסוס ותיק ואהוב הניע באחת ולקח אותי הביתה, נושם אביב ופריחה, הרוח מפזרת מעט שיער בקסדה (קלישאה…), וממלמל ככה בשקט שאף אחד לא ישמע, לעצמי (שלא יאשפזו באברבנאל שם אני מתנדב): ״עוד מעט יהיה שלי וזה הולך להיות מאוד משמח, מאוד״.

נ.ב
לעולם אל תתייחסו לכל אירוע בחייכם כאל שגרה. חפשו לכם את ההנאות הקטנות או הגדולות, גם אם ייקח לכם המון זמן לממש אותן. כל אחד מעשרת האופנועים שרכשתי בימי חיי גרם לי וגורם לי עדיין התרגשות עצומה, כמו גם כל צעצוע קטן או גדול שכיוונתי אליו ומימשתי חלום. כי רק ככה חיים, גם בגיל שבעים – מהתרגשות לחלום וחוזר חלילה. אחרת חברים וחברות, מה הטעם? ממשו את החלומות שלכם כי הם רק הקדימונים למה שיקרה בחייכם, וזה אמר אלברט איינשטיין – והוא אפילו לא רכב על אופנוע.

לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Whatsapp לחצו כאן
לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Telegram לחצו כאן