מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
ברקום
מונדיאל MENU
אינסטגרם
מטרו באנר שמאל הכי עליון
עופר אבניר קוביה שמאל
קונה אופנוע
הווסקוורנה באנר שמאל
אישימוטו באנר קוביה שמאל
ברקום שמאל
סטפן
תמוז
אגוסטה HM קוביה הכי עליון
לרט
פרפקט קוביה שמאל
rok-straps רצועות קשירה 140
לרט
הארלי שמאל
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
HJC

מוטו חוגג | יום העצמאות ה-70 – ולתפארת מדינת ישראל!

מוטו חוגג | יום העצמאות ה-70 – ולתפארת מדינת ישראל!

אני, אופיר בן יהודית ואליעזר שמואלי, נבחרתי על לא עוול בכפי, לסכם 70 שנות אופנוענות במדינתנו הקטנטונת. לכבוד ה-R'ים והקרוסים, לכבוד הווספות והלמברטות. לכבוד הקלאסיים והצ'ופרים ולתפארת כבישי ישראל.

לכבוד חגיגות ה-70 מרבים בסיכומים, תוך שימת דגש על ההישגים שהושגו בכל תחום או נושא. אך בנושא הדו-גלגלי מדינת ישראל נכשלה. כבר עשרות שנים מנסות רשויות המדינה וחברות הביטוח לחסל, להשמיד ולאבד את הענף. היו תקופות שנראה היה שכן, עוד קצת מאמץ וזה מצליח. אבל, תודה לאל, נכון להיום, אנחנו עדיין על הכבישים, כלומר המזימה כשלה!

אז מה היה לנו כאן ב-70 שנות עצמאות?

בשנות ה-50' וה-60', בהמשך ישיר לשנות המנדט, שלטו ברמה האופנועים הבריטיים בכבישי ארצנו – כמו בכל העולם. בי.אס.אי'ים, טריאומפים, נורטונים, מצ'לסים ומה לא. באותה התקופה היו נפוצים גם אופנועי הסירה שהיוו רכב משפחתי למשפחות לא מעטות מהפרוליטריון.

בסוף העשור הראשון לעצמאותנו החלה פלישת הלמברטות והווספות, שני מותגים איטלקיים שזכו לפופולריות רבה ברכבי אירופה המתאוששת וכן אצלנו. שני המותגים זכו אף לפסי הרכבה מקומיים; הווספות הורכבו באחד ממפעלי קייזר-אילין בצפת והלמברטות במפעל של קונצרן כור ההסתדרותי בקרית-שמונה. שני הפרוייקטים לא האריכו ימים.

באמצע שנות השישים הגיע לחופי ארצנו הסימן הראשון לכך שביפן הרחוקה מתחולל משהו. היו אלה קטנועי הראביט מבית פוג'י (שבהמשך יצר את מכוניות סובארו) שהציעו לרוכב הישראלי הנדהם סטרטר חשמלי ותמסורת אוטומטית. אחרי שנים אחדות הופתענו שוב ע"י היפנים כשהגיעו אלינו ההונדות. ההונדה "חצי" כבשה את ליבם של בני התשחורת וה-CD175, שעל-אף ניפחו הצנוע ניראה היה כמו הדבר האמיתי וגם נתן ביצועים מפתיעים, זכה גם הוא לפופולריות לא מעטה, אך את גולת הכותרת סיפק מנוע ארבעה צילינדרים בשורה, ראשון מסוגו, בנפח ¾ ליטר.

ואז הגיעו זמנים קשים. באמצע שנות ה-70' החליטה חברת הונדה להצטרף לשאר תעשיית הרכב ביפן (למעט סובארו יש לציין) והפסיקה את קשריה עם ישראל – בכניעה לחרם הערבי. במשך כעשר שנים סבלנו מאמברגו כמעט מוחלט ואופנועים חדשים כמעט ולא עלו על כבישינו. שוק 50 הסמ"ק המשיך אמנם לפעום, בזכות אספקה אירופית (פאנטיק, דרבי ועוד אי-אלו) ובענף הקטנועים נהנתה הווספה מבלעדיות מזהרת. אך בשוק "הכבדים" היה יובש טוטאלי. בהעדר אפשרויות אחרות הועלו מן האוב כל מיני גרוטאות והושבו לחיים – הבי.אס.אי 42', שועל הקרבות הזקן, זכה לעדנה מחודשת. גם העליה מברה"מ סיפקה מעט "חמצן" לשוק עם הג'אוות שהביאו איתם העולים. בראשית שנות ה-80' נפתח לזמן קצר "חלון הזדמנויות" בדמות היבוא האישי וזכינו לראות סוף-סוף קצת טכנולוגיה יפנית מתקדמת. אבל מהר מאוד התעשתו במשרד התחבורה, סגרו את הפרצה והגביהו את החומות. פה ושם עוד הצלחנו להשחיל איזה "אופנוע מתייר" – כאלו שבאו לבקר והשאירו פה את התוצרת הנוצצת.

את תחילת סופו של המצור סמלה פתיחת נציגות סוזוקי ב-84'. במשך עוד כמה שנים טובות נהנו הסוזוקים מבלעדיות בשוק – שהופרעה רק פה ושם ע"י מבצעים אגרסיביים של יבואן מוטוגוצי\בנלי שהצליח לשווק כמות לא מבוטלת של ה-654 ו-304 של בנלי ו-65V אנדורו של גוצי.

בשנות ה-90' נפרץ הסכר – אחרי הברק בא הרעם – ימאהה, הונדה וקאוואסאקי עושים עליה, בלי סל קליטה, ואולמות התצוגה – כמו גם הכביש הציבורי – נמלאים שירה.

צילום: רונן טופלברג

סדומעRד, הלולאה, העניבה, אלקוש, כביש הצפון. הרכיבה מתמקצעת וקמים לנו בתי ספר לרכיבה מתקדמת.

במקביל ובאותה הנשימה – קטנועים מן המזרח, 'תופעת העדר', הכפכף והגופיה.

שנות האלפיים מביאות איתן רוחות של שינוי בקהילה; מצד אחד שיתוף מידע בפורומים – מוביל ללכידות שלא היתה כמותה בין אלפי ה'זאבים הבודדים' הרוכבים סביבנו, רפורמות בביטוח ויציאה להפגנות, מסורות רכיבה שנתיות ומצד שני, חוסר משמעותי ב'מאסה קריטית' שתשנה פה משהו. חבל.

שפע יבואנים מכל יבשת – מאנפילד ועד MV Agusta, מחירים יורדים, מכס יורד – ביטוח ממשיך לעלות…

פריחה חסרת תקדים חווה ענף השטח; עם ייצוג של כל יצרן אפשרי בתחום – מענקי המזרח, דרך האוסטRים וכלה באחרונת הסדנאות האקזוטיות. יש פה שטח – מגוון, נרחב ובעיקר – חופשי לתנועה… מה שאין כבר כמעט בשום מקום אחר בעולם המערבי. בטח לא כל כך קרוב הביתה. מי אמר שאי-אפשר?

ספורט מוטורי – נרדף, משגשג, שוב נרדף. עובר חקיקה מסרסת, מנסה לקום מעפר, כמה מסלולים קטנים, הרבה שנאת חינם וקנאה ירוקה, בולדוזר ושברי אספלט…שלושה מסלולים חדשים בפריפריה; ייצוג בינ"ל בכבוד יש לנו – כבר מאז שנות ה-90' – ועוד היד נטויה, אולי מפה תגיע הישועה.

צילום: לנה טאובס

MADE IN ISRAEL

כמובן שאי-אפשר לומר שיש או שהיתה כאן תעשיית אופנועים של ממש אבל היו מספר ניסיונות, מוצלחים יותר או פחות, לייצר כאן אופנועים קלים, קטנועים (כמוזכר לעיל), טוסטוסים, סירות-צד ותלתים. הצבי – אופנוע קל עם מנוע 125 סמ"ק מתוצרת ויליירס או JAP, יוצר בשנותיה הראשונות של המדינה ע"י שלום שיינפלד (האב המייסד של חב' עופר-אבניר) ושותפו סטפן אוסלנדר. 500 יחידות הורכבו בעבודת יד קפדנית אך עלויות היצור לא הצדיקו את המשכו. בהמשך עסק מר שיינפלד בייצור מאות תלתים על בסיס אופנועי בי.אס.אי M20 מעודפי המלחמה של הצבא הבריטי.

הדבר הקרוב ביותר לתעשייה שהיה כאן הוא מפעל הטוסטוסים ICM של קיבוץ צרעה. מ-1960 עד לקראת סוף שנות ה-70' יוצרו כ-15,000 טילונים – ללא כל שינוי משמעותי בתכנון – כשאת כולם מניע אותו מנוע אמין בנפח 49 סמ"ק מתוצרת זקס הגרמנית.

גם כיום אפשר לקנות אופנוע מייצור מקומי, רק שצריך להכין הרבה כסף לשם כך. הסדנה "אומנות אחזקת האופנוע" בניהולו של עופר גולדנברג תבנה לך אופנוע קאסטום לפי הזמנתך וטעמך. רק תשלם.

צילום: רונן טופלברג

אז איפה זה משאיר אותנו?

המדינה לא תמהר, גם אם תחליט אי פעם, להקל. אל תעצרו את הנשימה.

אם יש מסקנה אחת שאפשר להוציא מההיסטוריה הנכה והצולעת של הענף הדו גלגלי הישראלי – הרי היא שבאחריותנו האישית לשפר ולהשתפר. מה שלא תעשו – לא יהיה.

חג שמח

 

 צילום גלריה: עדי בראון.

התגובות סגורות לפוסט זה.

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל