היה נחמד – טל שביט. אוגוסט 1996, גיליון מוטו מס' 100

מבחינתי המאד־אישית, ה־1 בפברואר 1988 היה התאריך המשמעותי ביותר בחיים. זה היה התאריך בו, כפי שהותיקים ביניכם זוכרים היטב, יצא הגליון הראשון של מוטו לאור.

מאז נסובו חיי סביב מוטו. במשך 80 גליונות, פלוס מינוס, טיפחתי וגידלתי את הרך הנולד. חשתי, במידה רבה של צדק, כי אני זה מוטו ומוטו זה אני.
לימדתי אותו ללכת ומאוחר, הרבה יותר מאוחר, גם להתגלח. עבדתי כמו משוגע – ועמדתי על סף גירושין לא אחת – כדי להוציא כל גליון. כל שגיאת־כתיב, כל תמונה הפוכה, דקרו בי כפגיון. התאווה להוציא את המוצר המושלם בערה בי כאש, השקעתי עוד ועוד בחינוך, בהקניית ערכים.

כדרך הטבע, עם השנים חדל העיתון הזה, כמעט בשר מבשרי, להיות תינוק.
הוא התפתח, צמח, הוסיף עמודים וחוכמה. וכמו שקורה עם ילדים, הוא גדל, הפך לנער ופיתח אישיות – אישיות משל עצמו, לא העתק של אביו הרוחני, מתישהו באזור גליון 80 הגעתי למסקנה הכאובה שאני מוכרח לתת לו, למוטו, לצאת קצת מחוץ לגבולות חיבוקי האוהב אך המוחץ, לפעמים.
גידי קיבל את המושכות לידיו אך אני נשארתי שם, עם נוכחות מעיקה של הורה מודאג, מסרב להבין שהילד כבר לא כל כך ילד (מוטו, הכוונה. גידי, כמובן, היה ונשאר ילד).

אבל הטבע, שוב, עושה את שלו. מוטו, על צוות המערכת הנפלא שלו, פיתחו אישיות נפרדת משל עצמם ב־20 הגליונות שחלפו מאז; וגם אם רואים עדיין את קוי הדמיון המשפחתיים, היום אני כבר לא יכול להכריח את מוטו להתנהג ולהראות בדיוק לפי המודל שבניתי לעצמי במהלך שבע השנים בהם שימשתי כעורכו.
באותם 20 גליונות שהביאו אותנו עד הלום הבנתי מה שלא הבנתי לפני כן: מוטו זה כבר לא אתה, חביבי, ואתה זה לא מוטו. אתה צריך לסמוך על השכל הישר שלו, שידע ליישם את העקרונות שהקנית לו בעמל כה רב, אבל
לא תתחמק מכך שמדובר ביישות אחרת, עם דרכים משלה ליישם את אותם עקרונות. אם עשית את מלאכתך כהורה, למוטו יש חוט־שדרה איתן; המערכת המייצרת אותו מדי חודש עברה את בחינת הבגרות, ועשתה זאת בהצטיינות.
אז מה לעזאזל, אתה דואג? למה אתה עדיין מתיחס למוטו כאל ילד קטן שצריך חינוך, ובית־ספר, ושמירה בלתי־פוסקת?

כך שהיום אני יודע שמוטו חי בזכות עצמו. אני אולי לא מבין את המוזיקה הצעקנית שלו, התסרוקות שלו מזעזעות אותי לפעמים, השפה שלו לפעמים לא נהירה לי, ועל העגילים באזניים אני בכלל לא רוצה לדבר; אני מתאכזב מזה שלפעמים מה שמענין אותי לא מענין אותו, ודברים שפעם היינו עושים יחד כבר משעממים אותו היום.
הוא לא מעונין כל כך לשמוע היסטוריה ואיך היו הדברים פעם; יותר מענין אותו ההווה, והמחר. אבל סביבו כולם מתלבשים כמוהו, שומעים את אותה מוזיקה ומתענינים באותם דברים, אז אולי אני הוא זה שלא בדיוק בענינים. הבחורות, תודה לאל, רודפות אחריו אז בודאי שאין לי מה לדאוג, ובענין אחד – אופנועים – אין לנו בכלל חילוקי דעות.
אופנועים היו ונשארו מרכז העולם שלו, של מוטו, בדיוק כמו שלי – וזה, בסופו של דבר, מה שחשוב באמת.

גליון 100, קוראים יקרים, הוא האחרון בו אני משמש כעורך אחראי במוטו. החלטתי לנצל אבן־דרך חשובה זו כדי לציין סופה של תקופה, מבחינתי על כל פנים. הגיע הזמן לפרוש, כל עוד אני צעיר. מכאן ואילך. כל ההחלטות הנוגעות לתוכנו המערכתי של מוטו ומדיניותו יתקבלו על־ידי גידי, וכל האחריות נופלת עליו. אני לא מודאג: מוטו נשאר בידיים נאמנות ומיומנות. הם פשוט לא בדיוק הידיים שלי, אבל אני חי עם זה.
מיום ליום זה נעשה יותר קל.

אין בכוונתי להתנתק לחלוטין מעיתונאות אופנועים: עדיין נפגש מעל דפי מעריב מידי יום ראשון, וכן, גם מעל דפי מוטו. אבל יהיה זה רק בתוקף תפקידים מזדמנים ככתב, לגבי אותם נושאים בהם יהיה לי מה לתרום למערכת ושטיפול בהם יענין אותי – כל מה שקשור לשטח, למשל. במילים אחרות, אני אכתוב למוטו פה־ושם על מה שבא לי, בערך כמו שקורה בתקופה האחרונה. מעבר לכך, מוטו מהווה היום רק חלק – חלק משמעותי, אבל בכל זאת רק חלק – בעסק
בו אני שותף. עד עתה לא היה לי הרבה זמן לעזור לרפי, שותפי היקר והסבלני, בפיתוח התחומים האחרים של העסק שלנו… מה אני מקשקש, לא רציתי להתפנות לעזור לו. אבל מעתה אני עובר לטפל באופן הרבה יותר מסיבי בפרוייקטים אחרים, בחלקם חשובים ומבטיחים עליהם עוד תשמעו בעתיד; הקשר העיקרי שלי למוטו יהיה בתפקיד ניהולי, במסגרת המשימות המוטלות עלי כבעלים חלקי שלו.

או־קיי, או־קיי. בואו נודה על האמת: נמאס לי לעבוד קשה, אני רוצה קצת להנות מהחיים. שגידי, הלל, גב"ב ודני יקרעו קצת את התחת. אני רוצה לנוח. זו הזדמנות לחדד את כישורי בתחום אופנועי הים, נניח, או מצנחי רחיפה. גם בתחום אופנוענות השטח יש לי עוד פה־ושם – ואני בטוח שאתם מופתעים עכשיו – מה להשתפר. הגיע הזמן שאשתי תסבול מנוכחותי קצת, ואולי אוכל סוף־סוף להקדיש זמן לזוג ילדי הקטנים.
עד היום לא לימדתי אותם מה חי בתוך שלוליות בחורף כפי שסבא שלי לימד אותי, ובעצם, כשאני חושב על זה, עוד לא היה לי זמן ללמד אותם מה זה בכלל אופנוע.

אז זהו. היה נחמד. נחמד לאללה. תודה שהייתם איתי. להתראות בשטח.