חי בסרט: F1 על הגג של עזריאלי

כתב: אריק רוזנבלום | צילום: יח"צ Apple TV, אריק רוזנבלום

שורה תחתונה: חוויה הוליוודית סוחפת שמצליחה להחזיר את התשוקה למרוצים למסך הגדול.

אני לא רוצה לקרוא לזה ביקורת, כי במילה הזאת יש משהו שלילי, וזה לא הוגן. לא מדובר בסרט שאכזב אותי – להפך. נהניתי מהסרט F1. נקודה. אז לא ביקורת סרט – חוויית צפייה.

ובכל זאת, התחלתי ברגל שמאל. לא בגלל הבמאי או ההפקה – ההיפך. ג'וזף קוסינסקי, שחתום גם על "Top Gun: Maverick", סרט ההמשך של הקלאסיקה "אהבה בשחקים", פשוט לא יכול להיכשל. שוב, גם שם אפשר להתווכח על נכון או לא נכון, אבל הוליווד זו הוליווד, והחוויה מובטחת. הבעיה הייתה אחרת: במשך השנתיים האחרונות ראינו אינספור טיזרים מהצילומים, ממש מתוך המסלולים האמיתיים של הפורמולה 1, בזמן המרוצים עצמם. זה גרם לי לבנות ציפיות גבוהות. ואז, כמו שקורה הרבה כאן, המלחמה מול איראן טרפה את הקלפים. לא הייתה פרמיירה, לא הקרנה נוצצת, ולא צפייה חגיגית עם בן דודי ינץ – חובב פורמולה 1 מושבע, שכבר 323 ימים במילואים. וככה ירד לי החשק, והסרט נדחה עוד ועוד.

בסוף זה קרה – והפעם בדרך שונה לגמרי. הלכתי עם המשפחה להקרנה פתוחה על הגג של עזריאלי, בערב לוהט של 45 מעלות שנסגר בבריזה תל-אביבית קלילה. מסך ענק תחת כיפת השמים, אווירה מגניבה לא פחות מהסרט עצמו, וכשהאורות כבו והמנועים נהמו – חייכתי לעצמי וחגרתי חגורות דמיוניות.

משם הסרט לקח אותי פנימה. בראד פיט מגלם את סאני הייז – נהג פורמולה 1 לשעבר שנפצע קשה בשנות ה־90 ונאלץ לפרוש. שלושים שנה אחרי, הוא חוזר כדי לעזור לקבוצת APXGP, קבוצה בדיונית שנאבקת על מקומה באליפות. לצידו, הרוקי הצעיר ג'ושוע פירס, שנושא על כתפיו את חלום האליפות. הופעות האורח הקצרות של נהגי פורמולה אמיתיים – לואיס המילטון, פרננדו אלונסו, קרלוס סיינז ואחרים – אולי מינוריות, אבל מוסיפות אותנטיות וחיוך ענק לכל מי שחי את הענף.

פיט מביא לדמות שלו שילוב מצוין של כריזמה ורגש. כשהוא עומד על הפיט-ליין, כשהוא מבריק ביצירתיות על המסלול, או כשהוא עדין ורומנטי עם המהנדסת שלו – בכל רגע יש בו משהו שגורם לך להאמין. הצילום המדויק, שמכניס אותך ממש אל תוך המסלול, הזכיר לי את העוצמה של טופ גאן. כן, היו קטעים לא מציאותיים מקצועית – אבל מי שבא לחפש דיוק טעה בז'אנר. זה סרט הוליוודי שבא לתת חוויה, ובזה הוא עמד בענק.

כחובב מרוצים ותיק עוד משנות ה־80, הסרט הצליח להזכיר לי למה התאהבתי בענף הזה מלכתחילה: האדרנלין, התשוקה, התחושה שכל מרוץ הוא הזדמנות חדשה לעמוד על קו הזינוק. בסופו של דבר, F1 הוא סרט ארוך – שלוש שעות הן לא פשוטות – אבל הוא מצליח לרגש, להלהיב ולגרום לחייך.

ועד טיפ קטן ממני: אם עוד לא צפיתם ב־Rush, הסרט על ניקי לאודה וג'יימס האנט, זהו סרט חובה. יצירת מופת שמצליחה לרתק, לרגש ולהחזיק אותך עד הסוף. את הקסם הזה קשה לשחזר, גם בעידן של טכנולוגיה מתקדמת.

אבל F1 לא נועד להשוואות, אלא לעמוד בפני עצמו – וכסרט הוליוודי כיפי וסוחף, הוא עושה בדיוק את זה.

הסרט עוד משודר באולמות הקולנוע, ונמצא לקראת סוף הריצה הקולנועית שלו, ולמרות שהוא צפוי להגיע לשירות הסטרימינג של Apple TV בקרוב, אם תהיה לכם ההזדמנות לצפות בו על המסך הגדול לפני שהוא יורד – רצוי באולם IMAX – אנחנו ממליצים.