fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

voge מוטו24 רביעי מתחת לתפריט
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
דוקאטי מתחת לתפריט – אמצע 2
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
אישימוטו באנר קוביה שמאל
עופר אבניר קוביה שמאל
לרט
מוטוטאץ דקר
תמוז
לרט
מידלנד שחורי 140 על 70
סטפן
HJC
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
voge מוטו24 באנר
MV קוביה
אודי דגן 140 על 70

במשקף ורוד – ושירת השחר לא החלה

במשקף ורוד – ושירת השחר לא החלה

מיס הילה

"והירח היה מלא כל הלילה
וזה משאיר אותי למעלה
תכתוב על ארבע קירות ברגע
ולא די לה"

שחר היה משהו אחר. הוא היה מופרע ברמות אחרות לגמרי (אז קראו לזה שובב. מאוד שובב). הוא היה יפה, פראי, חכם, מצחיק ,שנון וטוב לב. טהור לב. מסוג הגברים שלא פוגשים כאלו לעיתים קרובות. הוא היה גבוה, רחב כתפיים, שחרחר, עם נצנוץ בעיניים כמו בסרט מצויר. מכונאי מוכשר בטירוף, גאון מחשבים וקומיקאי בחסד עליון.
בגיל 16 שחר הלך והוציא רישיון לאופנוע, בלי שאף אחד ידע (אני אפילו לא סגורה על זה שהוא לא זייף את החתימה של אבא שלו לרישיון). אני לא באמת זוכרת את השתלשלות העניינים, אני רק זוכרת שיום אחד ירדתי למגרש החניה בין הבית שלנו לבין הבית של סבא וסבתא שלי ואיזה אופנוען מופרע נסע מהר לקראתי ועצר כשהגלגל האחורי שלו עלה לאוויר. הייתי בטוחה שעוד שנייה הוא מתהפך עליי ושנינו עפים לקיבינמט ועוברים השתלת אספלט מתחת לעור. היום, אגב, אני יודעת שקוראים לזה סטופי, אז פשוט קראתי לזה "אופנוען חוליגן".
זה היה שחר שהגיע עם קסדה שואי שחורה חדשה, על אופנוע כחול-שחור. הוא עצר, הוריד את הקסדה, התפוצץ מצחוק וחיבק אותי. אני, שעדיין לא הבנתי איך אני לא מרוחה על האספלט, נתתי לו לחבק אותי והסמקתי במבוכה מזה שנבהלתי בכלל.

"גל של הזיות בטבע
מאבדת מציאות לרגע
איך בסוף היא תמיד חוזרת לעצמה
ולא די לה"

מאותו היום ששחר קנה את הזקס כל מה שהוא היה יכול לדבר עליו זה האופנוע הזה. הוא היה מפרק ומרכיב אותו על בסיס יומיומי. הוא היה נוסע עד תל-אביב הרחוקה (בזמנו בשביל ירושלמים פרובינציאליים תל-אביב הייתה הצד השני של הגלובוס, בערך) בשביל חלקים, אפילו בשביל בורג. הילד המופרע הזה נסע עם האופנוע הזה, 50 סמ"ק להזכירכם, לכל חור בארץ. בתקופה שהוא עשה קורס בצריפין, בזמן הצבא, הוא נסע איתו את ירושלים-צריפין על בסיס יומיומי.
באחת הפעמים שהוא נסע לבסיס איש אחד החליט, באמצע שומקום על כביש 44, לעשות פרסה פתאומית (כולנו מכירים את הדבר הזה) ושחר התנגש בו בעוצמה. באותה התאונה הוא שבר את הרגל בכמה וכמה מקומות. מעבר לזה שהוא היה מאושפז תקופה במחלקת האורטופדית ואחר כך הוא היה בשיקום בבית הבראה 3 בחיפה, מה שהכי כאב לו זה על זה שהוא לא יכול לרכב. שחר היה האופנוען הראשון שהכרתי בחיים שלי. הוא היה רוכב הדרקונים הראשון.

"סיגפו זה חם וזה פוגע
לא את הכל אתה יודע
זה אותו האור שתמיד ליווה אותך
ולא די לה"

אחרי ששחר החלים מהתאונה הוא כבר לא חזר לרכב על הזקס. הפציעה הייתה קשה מדי ואבא שלו החליט לקנות לו מכונית קטנה במקום האופנוע. האופנוע נמכר.
אחרי השחרור שחר התחיל לעבוד בחברת הייטק וקיבל מהם רכב-חברה. הוא גם היה ההייטקיסט הראשון שהכרתי.
איך שהוא השתחרר הוא קיבל מכונית צמודה, מאזדה חדשה בצבע שמפניה שהוא היה דואג שתראה תמיד מיליון דולר. הדבר הראשון שהוא התקין בה היה מערכת רדיו-דיסק משוכללת, כך שכל השכונה ידעה כשהוא היה מגיע הביתה. באותה התקופה שחר שכר את הדירה מעל דירתה של אמא שלי והם חלקו את אותה החניה. מדי פעם אמא שלי הייתה צועקת עליו "שחררררר, תנמיך!!!", הוא היה בא עם חיוך מיליון הדולר שלו ואומר לה "עֶדְנִי, זו השקה של דיסק חדש" ואמא שלי הייתה נמסה, מחבקת אותו ומושיבה אותו לאכול משהו או סתם לקפה וסיגריה.

"היא חזרה משם כדי להשלים לה את המעגל שלה
אל המעיין בא גדי בא גדי קטן
היגיון של אגדה היא מרגישה כמו ילדה קטנה
בשדה גדול של הבנה, טהורה"

מתישהו שחר החליט שהוא נוסע לדרום אמריקה, לחרוש את היבשת. על השבוע השני שלו שם הוא הכיר מישהי בסאו פאולו בברזיל, התאהב בה ונשאר איתה. באמצע השבוע הם חיו בעיר ובסופי שבוע הם היו נוסעים לאחד האיים בו עבדה זוגתו. שחר לא השתעמם. מהר מאוד הוא מצא לעצמו את הבאגי של השכנים באי, הבאגי שעמד שנים והיה קבור תחת סבך שיחים שגדלו מעליו בהלך השנים, כי הוא התקלקל להם פעם. שחר ישב ותיקן וסידר ושיפץ ואלתר והכין ולבסוף העמיד את הבאגי על הרגליים. כולם היו בשוק מזה שהוא הצליח איפה שכל המכונאים של האי נכשלו. הוא חרש עם הבאגי את האי לאורכו ולרוכבו. אחרי 4 חודשים שחר והבחורה נפרדו והוא חזר לארץ.
כששחר חזר זה היה בשיאה של התפוצצות הבועה ההייטקיסטית של תחילת שנות ה-2000. הוא כבר לא מצא לו עבודה עם אוטו עם מערכת מפוצצת אלא הסתפק בעבודה קטנה שסבא שלי עזר לו למצוא אצל חבר שלו. אין לי מושג איך, אבל יום אחד הזקס הישן חזר לשחר. הוא היה רוכב עליו בישוב שגרנו בו. נוסע לירושלים, נוסע לת"א, לאן שצריך. מי היה מאמין שה-50 סמ"ק הזקן הזה עוד בועט כמו סוס פרא צעיר? באותה התקופה הפעמים היחידות שראיתי ניצוץ בעיניו של שחר היו כשהוא היה רכוב על הזקס האהוב שלו.

"פתאום כשנדמה שהשחר לא יפציע לעולם
עוד עולה זיכרון ישן
פתאום כשנדמה שהשחר לא יפציע לעולם
עוד אור עולה ומראה לאן"

(סיגפו – מילים: אמיר אטיאס)


ב-31/8/2002 שחר מת בעיר הולדתו ירושלים והוא בן 26 בלבד.
הזקס הזקן עדיין עומד אצל אבא שלו בחצר, מצבת-זיכרון לרוכב הדרקונים הראשון שאי פעם הכרתי.
על מצבתו חרוט:

"חלונות כבו, נמוגה מנגינת מחול
ושירת השחר לא החלה"

מה שלא כתוב שם, זה המשך השיר, שכל כך מתאים לאיך שהרגשתי ביום בו שחר מת. אין לי ספק שאלוהים הרגיש בדיוק כמוני:
"הבורא השליך את המכחול
נשפכו צבעי האקוורלה"
[לאה גולדברג]

את הפוסט הזה אני מקדישה לאהוב ליבי, שחר

17 תגובות ל במשקף ורוד – ושירת השחר לא החלה

  1. אין סוף טוב לסיפור …וגם לא ציינת איך ניפטר.
    תנצבה

  2. לא להאמין שכבר עברו 9 שנים…הילה כל הכבוד על הפוסט! מרגש מאוד!

  3. אבל נחנק מהרגש, ולא מוצא את המילים…. פשוט מרגש

  4. כמה שהפוסט הזה חי, בדיוק באותה מידה ששחר חי בתוכך.
    אותן עיניים בורקות שלך כשאת מדברת עליו שגורמת לי לתהות האם אני בכלל מכירה אותו או שבאמת רק דרך הסיפורים שלך.
    הפוסט הזה הזכיר לי למה התאהבתי בך ובשחר דרכך.

  5. "לי מתו שניים" גם מירושלים: עו"ד גדי בליליוס, מהכתה שלי, על טימקס. ומיכאל המקעקע: על סי.בי.אר.(עייף, מסטול ושיכור, ביציאה ממסיבה בחיפה).
    זה בדיוק כמו לומר בישראל- "הוא היה בפלוגה שלי". מילים מאוד מאוד כואבות.וישראליות.

  6. לנצח אחי אזכור ואוהב אותך, אתה בליבי לעד אח יקר לי מכל !

  7. אבל הפוסט הזה ריגש אותי ברמות שקשה לי לתאר.
    קראתי אותו לראשונה לפני כמה שבועות ועכשיו חיפשתי אותו שוב כי הוא משום מה פשוט נחרט בי. אולי זה כי גם אני ירושלמי באותו גיל, אולי כי שחר נורא מזכיר לי מישהו יקר מהעבר. חוזרת ועולה בי השאלה ממה מת שחר…

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל