מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
ברקום
מונדיאל MENU
אינסטגרם
מטרו באנר שמאל הכי עליון
עופר אבניר קוביה שמאל
הווסקוורנה באנר שמאל
קונה אופנוע
סטפן
אישימוטו באנר קוביה שמאל
אגוסטה HM קוביה הכי עליון
לרט
פרפקט קוביה שמאל
תמוז
ברקום שמאל
rok-straps רצועות קשירה 140
לרט
מתלה לקסדה
הארלי שמאל
HJC
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
מונדיאל קוביה

במשקף ורוד – שמור נא עלינו כמו ילדים

במשקף ורוד – שמור נא עלינו כמו ילדים

מיס הילה

צילום: Zoobri photo team

"מממממ… מי ש… מי ש… מי ש… מי ש… מי שנכנס אדרררר" אריק שר לי באוזן בקולי קולות.
"מישהו פה נמצא במצב רוח טוב" עניתי כשאריק ממשיך לשיר ברקע. "סגרנו עם תל השומר ילדים על חלוקת משלוחי מנות" בכל רגע ורגע מצב רוחו של אריק הרקיע שחקים ומצב רוחי התדכדך, "טוב, אדבר איתך מחר", אמרתי בשקט וניתקתי.
החלוקה נקבעה ליום חמישי 1/3, שבוע לפני פורים. באותו השבוע ירד גשם זלעפות, כאילו אלוהים החליט שלא מתאים לו שנצא בתאריך הזה. השמים נראו כמו שאני הרגשתי, קודרים ומלאי דמעות. נכון, אנחנו הולכים לעשות משהו טוב. נכון, משנכנס אדר מרבין בשמחה, אבל אצלי אדר זה חודש חרבנה. עקב הגשמים האירוע נדחה ליום שני שאחר כך מה שהרגיש נכון יותר כדי לא לחלק משלוחי מנות כל כך הרבה זמן לפני פורים.

"הוא היושב לו אי שם במרומים
הוא הרופא כל חולים
הוא הנותן רוב שמחה לילדים
הוא העושה משפטים
הוא בשמיים והוא היחיד
הוא הגדול הנורא
הוא השומר עלינו מצרה"

יצאתי מהעבודה בשעה אחת וחצי ונסעתי לתל השומר. הגעתי בין הראשונים והתחלתי להתארגן. ראשית, הורדתי קסדה מעיל וכו' ואז התחלתי להוסיף לעצמי אביזרים כשגולת הכותרת הייתה מסיכה ונציאנית תכולה ומקסימה שקיבלתי במתנה.20 דקות לאחר מכן התחילו להגיע האופנועים, בהתחלה בטפטופים ואז פתאום הגיעה שיירה צבעונית ורועשת של אופנועי הונדה. היו שם CBRים בכל מיני נפחים, גולדווינג עצום ובוהק, קטנועים, טראנסאלפים ועוד. הגיעו גם מתנדבים של משטרת התנועה, שמשחקים אותה בכל פעם מחדש ומגיעים לכל התנדבות שמארגנת מערכת דו"גרי.
בתחילה כולם חנו בבלגאן על המדרכות, לפי הוראה של אריק כולם עלו על הכלים והתחילו להקיף את הכיכר הקטנה בכניסה למחלקת הילדים הכל כך מיוחדת הזו לעיניהם המשתאות של המון המן ילדים בכל מיני גדלים.

"אלוה, שמור נא עלינו כמו ילדים
שמור נא ואל תעזוב
תן לנו אור ושמחת נעורים
תן לנו כוח עוד ועוד
שמור נא עלינו כמו ילדים
שמור נא ואל תעזוב
תן לנו אור ושמחת נעורים
תן לנו גם לאהוב"

היו שם ילדים מקסימים, מתוקים, קטנטנים ועם מגוון כל כך רחב של בעיות. ילדים על כסאות גלגלים, ילדים על קביים, ילדים עם תחבושת ברגל או ביד, ילדים שמחוברים לאינפוזיה, ילדים עם רטייה על העין, ילדים עם כל מיני פיגורים ונכויות קשות ואפילו ילד אחד עם תחבושת על כל הראש. לא העזתי לשאול מה יש למי, אבל לאט לאט הוריהם התחילו לספר.

התחלנו להעלות את הילדים על האופנועים, מי שרצה ושההורים הרשו לו. ההורים, אגב, היו אחלה ושיתפו פעולה. את רוב הילדים היה נורא קל להעלות על האופנועים, פשוט מניפים והופּ, הילד יושב. הם כל כך זעירים ושבריריים שזה מפחיד ואיכשהו כשהם מגיעים למקומות כאלה הם נראים עוד יותר קטנים, עוד יותר רזים ועוד יותר קלים. את הילדים הגדולים יותר העלינו לאט לאט.
היה ילד אחד עם בעיה קשה ברגליים שנורא רצה לעלות, אז ארבעה אנשים תפסו את האופנוע מסביב, שלא יפול, שתי בנות שירות לאומי ואמא אחת העלו את הילד על האופנוע, לאט-לאט כדי שלא להכאיב לו ברגליים. שבעה אנשים עזרו ותמכו בעבודה פיזית כדי שילד אחד יעלה על האופנוע ויתפוצץ מצחוק ומשמחה. זה היה שווה את כל המאמץ של כולנו יחד.

"מה כבר נותר לנו עוד בימים
מה כבר נותר כל היום
שמש תקווה והמון מבטים
לילה ויום של חלום
הוא בשמיים והוא היחיד
הוא הגדול הנורא
הוא השומר עלינו מצרה"

אחרי שראינו שכל הילדים מטופלים, שיש מי שעוזר להם לעלות ולרדת מהכלים התפנינו לעלות למחלקות, לחלק משלוחי מנות ובנדנות לילדים שלא יכלו לרדת לקומת הכניסה. כולם עלו לקומה השלישית. אין לי מושג למה, אבל החלטתי שאני עולה לקומה 2, היכן שהאחיין שלי היה מאושפז עד לפני חודש. גררתי איתי את רמי ועלינו למעלה. עברנו בין החדרים וחילקנו לילדים משלוחי מנות. הם בתמורה חייכו אלינו חיוכים ענקיים, אמרו "תודה" מנומסת ומבוישת וחלקם גם איחלו לנו פורים שמח. בחלק מהחדרים הילדים ישנו וביקשו מאיתנו להיכנס בשקט בשקט, לחלק מהחדרים לא נתנו לנו להיכנס, אלא שלחנו את זה עם ההורים, כי הילדים היו בבידוד וחלקם באו אלינו בשמחה.

עם כל חדר שאני רואה בו ילד טובע בתוך פיג'מה ענקית, הלב נקרע לי עוד קצת. בכי קורע לב עלה מחלק מהחדרים. בטעות נכנסנו לחדר שניסו להכניס עירוי ליד של גור קטן בן אולי שנתיים שבכה "אמא די, זה כואב לי… די!!" ואני, שאפילו בלי הבכי הזה העיניים שלי היו מלאות בדמעות, זזתי הצידה ונתתי להן להשתחרר. מי שעבר לידי לא ראה שאני בוכה, המסיכה הסתירה הכל ורק נראיתי מעט מכופפת. אני מניחה שלראות שם אנשים בוכים זה לא מחזה נדיר, בטח חשבו שאני עוד איזו אמא שפורקת מעצמה את הכאב והתסכול על מחלת ילדהּ.

"אלוה, שמור נא עלינו כמו ילדים
שמור נא ואל תעזוב
תן לנו אור ושמחת נעורים
תן לנו כוח עוד ועוד
שמור נא עלינו כמו ילדים
שמור נא ואל תעזוב
תן לנו אור ושמחת נעורים
תן לנו גם לאהוב"

אחרי שנפגשנו כולנו למטה, האנשים סיפרו שהם היו במחלקה האונקולגית, בקומה ההיא שלא במקרה לא עליתי אליה. הם התחילו לספר על מקרים שהם ראו שם, הזעזוע והכאב ניבטים מעיניהם ואל מול עיני עלתה דמותה של שרון.
שרון חלתה בסרטן כשהייתה בכיתה ג', בתחילת שנות ה-80'. אחרי שנה בה היא גררה רגל ואמרו להורים שלי ש"הילדה מחפשת תשומת לב", אז מכשפה שלחה אותם ישירות לחדר המיון ואמרה להם מה להגיד. באותו היום מצאו שיש משהו על עמוד השדרה שהתברר מאוחר יותר כ"יואינג סרקומה" – סרטן עצמות שפוגע בילדים. לא ידעו אז כלום על המחלה הזו, איך מטפלים בה ואם אפשר לרפא אותה בכלל.
שרון הייתה ילדה מיוחדת מאז ומתמיד. היה לה שיער חום גולש (כשהכימותרפיה לא גרמה לנשירתו), עיניים ענקיות בצבע ים וחיוך ממזרי. היא הייתה ילדה יפת תואר. שרון גם הייתה חכמה, מבריקה וכשרונית בצורה חריגה. היו לה חברים מבוגרים ממנה (גידי גוב ומוני מושונוב, למשל) והיו לה תוכניות לעתיד, כמעט עד קץ הימים. כבר בגיל 10 היה לה ברור מה היא הולכת ללמוד, היא הייתה התלמידה הכי טובה בכיתה שלה, אפילו שחצי מהזמן היא "בילתה" בבתי חולים ובאישפוזים.
שרון נלחמה במחלת הסרטן למעלה מ-8 שנים. שבועיים לפני יום הולדתה ה-16 ושבוע אחרי פורים היא נפטרה. בשבוע הבא אנחנו מציינים 25 שנים למותה של שרון, אחותי היקרה.

תפילה, מילים: ניסים אלוני

דו"גרי למען הילדים בפורים

7 תגובות ל במשקף ורוד – שמור נא עלינו כמו ילדים

  1. בכל פעם מחדש את עושה לי את זה, אני כבר עם הטישו השלישי. תהיי חזקה, שכל הילדים יהיו חזקים ויבריאו. ושלא נדע צער ומכאוב. צח.

  2. אוהבים אותך, את מדהימה, סיפורך מרגש ביותר, אני מכיר את סיפורך האישי כחבר, נמשיך לעשות טוב לקהילה, זה הדלק של כולנו. תודה לכל המתנדבים הנוספים. חג פורים שמח.

  3. התכוונתי להגיע לאירוע הזה אבל לא הסתדר לי.את התחושות האלה הרגשתי שהיינו בשדרות ב"רוכבים רחוק מגיעים קרוב ללב" שם קיבלתי את הבום. ריגשת אותי בטירוף הגוש בגרון כואב והדמעות על הלחיים. החזרת אותי קצת אחורה…אני יודעת מה עברת וצר לי לשמוע שזה לא צלח. אבי אחרי השתלת מח עצם ותודה לאל כבר שנתיים הכל בסדר. חבל שרק באירועים כאלה אנחנו מקבלים פרופורציות לחיים ומתחילים להבין מה באמת הכי חשוב…וזה הבריאות!!!

  4. אבל מסיפוריים עליה נראה לי שאני מצליחה להכיר.
    יהי זכרה ברוך.
    חיבוק גדול לך.
    אוהבת אותך מאוד.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל