fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
קאברג שחורי 205 על 35
אודי דגן מתחת לתפריט
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
cristalino קובית צד xi
מטרו באנר שמאל הכי עליון
מידלנד שחורי 140 על 70
אישימוטו באנר קוביה שמאל
עופר אבניר קוביה שמאל
אלבר טריומף קוביה עליון
מוטוטאץ דקר
תמוז
סטפן
אודי דגן 140 על 70
voge מוטו24 באנר
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
HJC

טיול מועדון רוכבי רויאל אנפילד – חמישה גבולות

טיול מועדון רוכבי רויאל אנפילד – חמישה גבולות

כתב: אדם בלנגה | צילום: שמוליק פאוסט

סיפורו של הטיול הזה מתחיל בערך שלושה ימים לפני שחרור הקלאץ'. ״אתה מבין שאני האדם הכי פחות מתאים להשתתפות בטיול הזה?״, שאלתי את אריק שהתעקש שאני נציג המערכת הנכון לטיול המועדון הראשון של רויאל אנפילד בעידן החדש של המותג בישראל, טיול אתגרי בן שלושה ימים. הוא ענה ״כן״ נחרץ וצחק. המשכתי לנסות ולשכנע, אמרתי לו שאני לא באמת ישנתי באוהלים ושאני מעדיף אופנועים גדולים ונוחים. והוא ברצינות מחרידה ענה לי ״בלנגה, היית קצין לא? מזה כל הבכי הזה?״, בניסיון אחרון לחמוק סיננתי ״קצין בחיל האוויר אחי, בחיל ה….״. אבל השיחה נגמרה. איפה משיגים אוהל במרכז תל אביב?

קפיצה לתחנת הדלק הקרובה ונרכש אוהל ירוק לתפארת, שנכון לכתיבת שורות אלו עדיין אין לי מושג איך מרכיבים אותו, ולפחות שק שינה נשאר לי בבית עוד מתקופת הצבא. מזל שהמארגנים אצל היבואן החדש של רויאל אנפילד היו אחראים ודאגו לרכב ליווי, כי לקשור את כל הבלאגן הזה על האופנוע כבר היה צעד אחד יותר מדי בשבילי. אני באמת לא האדם המתאים למשימה הזאת.

תוכנית הרכיבה כללה חמישה גבולות, שהם סוג של מרוץ נגד הזמן, בשלושה ימים ו-1,200 ק"מ, שהם המקום הטוב ביותר לבדוק האם הכלים האלו, שמככבים באגדות הטיולים אחרי צבא בהודו, מספיק מתורבתים בשביל (כמעט) להקיף את המדינה הקטנה והיפה שלנו. כבר בקבוצת הווטסאפ שנפתחה אפשר לצפות בחבורה מגוונת לחלוטין, בגיל ונפש – אנשים מכל קצוות החברה שמרכיבים את הפסיפס הארץ ישראלי.

יום שלישי, בוקר חול המועד סוכות, נפגשים בתחנת הדלק ביציאה מתל אביב. צוות היבואן עובד בסדר מופתי ופורס דגלים של רויאל אנפילד, צלייה גדולה וחשובה וכמובן עמדת קפה. אותו מגוון הרוכבים המיוחד שנשקף בקבוצה הווירטואלית הופך חיי ונושם, מחויך ואופטימי כאילו לא צפוים לנו שלושה ימים רכיבה מאתגרים למדי. עולה על האינטרספטור 650 שניתן לי מהיבואן, ומכאן ואילך יקרא "המירט", ומתחילים ברכיבה לכיוון ראש הנקרה ונקודת החבירה הצפונית בעתלית, שם הצטרפו לקבוצה עוד רוכבים. כאן החלה האמת לחלחל – זה לא עוד טיול מועדון אופנועים, זה טיול חברים, ואני מתחיל להבין שאני הולך להנות ממנו – ושאריק לא טעה בכלל, אני כנראה מתאים למשימה הזאת.

הגענו לראש הנקרה, הגבול הראשון בטיול שלנו. נקודת תצפית קסומה בקצה הארץ, הרוכבים מתחילים להתעורר, השיחות הופכות קולחות ומעניינות ואנחנו יוצאים שוב לדרך. הקבוצה מכוונת כידונים לכיוון כבישי הצפון המדהימים. המירט ומנוע הטווין המקבילי בנפח 650 סמ"ק, מנוע מודרני במיוחד בשביל רויאל אנפילד המסורתית, מגרגר בנעימים דרך צמד המפלטים והתנועה עם הקבוצה קלילה ונעימה, אני רגוע ממש כאילו שלא מדובר בפעם הראשונה שלי בדרך להקיף את המדינה. בשלושה ימים. משהו שעוד יכולתי לדמיין שאני עושה, אבל על ב.מ.וו RT עם ארגזים עמוסי ציוד, גלגל"צ במערכת וחימום במושב.

הטיפוס לכיוון הנקודה הגבוהה ביותר בארץ, הר החרמון, תמיד מהנה. האוויר הקר ששבר את החום באותו יום, מראה חתולי השלג וקול טרטור המנועים גורמים לטיפוס הקליל להרגיש אפילו נעים יותר מזה שהוא בדרך כלל – כמובן שכל זה מבוצע במהירות נינוחה כנהוג בז'אנר.

נקודת הקאמפינג שנבחרה ע"י מוביל הטיול, ינאי ממועדון הרויאל אנפילד הישראלי, היא בעצם נקודת תצפית במסווה של נקודת קאמפינג. בין עצים וחורשות מגיעים לנקודת תצפית מהממת שצופה לכל ימת כנרת. פריסת האוהלים הייתה פשוטה ונעימה ואפילו האוהל שלי, זה שקניתי בפסקה הראשונה, הורכב חיש מהר בעזרתם האדיבה של חברי המועדון. מלאכת הכנת המזון היא הייתה על טהרת הבשר והבירה. כאן מועדון רויאל אנפילד מצליח להפתיע אותנו: מועדון אופנועים, המורכב מאנשים שרכבו במשך יום שלם לאורכם ורוחבם של הכבישי היפים במדינה – ואף אחד לא מדבר על אופנועים. החיבור בין הרוכבים היה עמוק ומיד גלש לשיחות עמוקות להפליא, שיחות שהתעמקו עם הבירות הקרות במהלך סעודת הערב.

את הבוקר פתחתי ביקיצה טבעית, פה זה לא מרוץ, הסבירו לי מיד החברים במועדון. באמת כך היה, בשעה שבע בבוקר אני מתעורר לריחות קפה. מתחיל לקפל את האוהל, וכנראה שהראיתי סימני מצוקה, כי אחד מחברי המועדון מיד קפץ לתת לי יד בקיפולים. ארוחת הבוקר הייתה סנדוויצ'ים קלילים שהכנו לעצמנו והתכוננו לעוד יום של רכיבה. הירידה לכיוון תחנת דלק צמח הייתה דרך סוסיתא הישנה, כאשר בדרך הזאת המירט וישבני מוצאים את עצמם חלוקי דעות אחרי מאות ק"מ של רכיבה משותפת ואני מבין שהגיע הזמן להיפרד, אבל לא מהטיול. אני לוקח את אופנוע המבחן הנוסף שהצטרף אלינו לטיול על העגלה של רכב הליווי – הימליאן 410 חדש בצבעי כחול לבן.

עוד בעצירה בתחנת הדלק בצמח, מבין האדים של כוס הקפה החבר על העגלה קרץ לי, שיחה מהירה עם מנהל המותג וכשאנחנו מגיעים לבית שאן אני מעביר את הדברים שלי מהמירט למטפס הרי ההימלאיה שילווה אותי עד החזרה לתל אביב בסוף היום. ציר הנסיעה ביום השני של הטיול הינו הארוך והקשה ביותר, כביש 90, דרך הבקעה, ים המלח עד לאליפז. רכיבה על ההימליאן הקליל הייתה פשוטה יותר מעל המירט, המנוע אמנם חלש יותר אך תנוחת הרכיבה התומכת הסתדרה עם הגב התחתון שלי באופן הרבה יותר טוב. לאחר הרבה מאוד מים ותדלוקים חוזרים הגענו לנקודה הסופית שלנו לערב השני – מתחם הקאמפינג של אליפז. בסופו של יום הרכיבה השני כבר הרגשתי חלק מהקבוצה ואפילו התחלתי לזכור את שמות הרוכבים וכל אחד עם האופנוע הקצת מיוחד שלו, והסיפור היותר מעניין שעומד מאחוריו ברמה האישית. לאחר הקמת מתחם האוהלים חזרנו למלאכת הכנת ארוחת הערב. שם כבר השיחות גלשו ומצאתי את עצמי לקראת 12 בלילה באמצע שיחה אמיתית ועמוקה עם רוכב שהכרתי רק 45 דקות לפני כן – כי מבחינת המועדון, האופנועים הם רק התירוץ, האווירה היא הסיבה. למעשה, לא כל הרוכבים היו בעלי רויאל אנפילד, היו כאלו שרכבו על אדוונצ'רים יפנים, כאלו על הארלים וגם עם קרוזרים אחרים ואופנועי אספנות, רוכבים שמתאימים לרוח המותג הבריטי-הודי הוותיק.

חמישי בבוקר, היום האחרון לטיול נפתח בזריזות יחסית, נסיעה מהירה מאליפז לאילת, המעבר בעיר התיירות מבלי לעצור בה הוא חדש בשבילי – כמו עוד הרבה דברים בטיול הזה, למען האמת. עולים לכיוון כביש 10 בנקודת הכניסה הדרומית, בכניסה לכביש הקסום הזה פגשו אותנו שני שוטרים צבאיים וטנקים של חטיבת השריון. הרשמה מהירה ומתחילים ברכיבה. כאן, על הכביש השבור הזה ההימליאן מרגיש בבית, השברים בכביש לא באמת מעניינים אותו ואנחנו רצים קדימה עוד ועוד, האוויר המדברי חמים והטמפרטורה מתייצבת על 30 מעלות 'נעימות' עם רוחות צד קרות. מטפס ההרים הזה מלמד אותי לתת קצת גז ולקוות לטוב ומסתבר שגם כאשר רצים איתו מהר לא באמת רצים מהר, הוא אופנוע קסום בצניעותו אבל ממש לא חף מיכולות, בעיקר בכל הנוגע לנוחות בכבישים משובשים ושבילים.

לכתבים במערכת מגזין מוטו, ולי בתוכם, יש את האפשרות לרכב על מיטב התוצרת – שכבת השומן הדקה של אופנועי הקצה. סף הריגוש שלנו כרוכבים לרוב נמצא שם גבוה גבוה בקצה. לעיתים העושר המוטורי הזה הופך אותנו לקהים ליהנות הקטנות שאופנועים כאלו מסוגלים לצייר ולכייף שבסבל בטיול תובעני כמו זה. ואז אני רוכב על אופנוע שעולה בערך 30 אלף שקל, עם מנוע שמייצר חמישית מההספק שבדרך כלל מעניין אותי ומשייט על 110 קמ״ש ביום טוב, אבל אני נהנה, אני אפילו מאושר. מועדון רויאל אנפילד ישראל הוא מועדון חדש-ישן, השורשים שלו נטועים במועדונים ותיקים שהיו ואינם במרוצת השנים, כאלו שהתחילו ביבוא של 2010-2011 ואז ביבוא שהחל ב-2014 ומשולב תחת הבית החדש ומכניס לשורותיו רוכבים חדשים. המועדון משמר את כל החלקים הטובים של האופנוענות הפשוטה והשפויה. אז אם אתם רוצים לרכב רגוע (באמת רגוע), להכיר אנשים מופלאים והכי חשוב, לתרגל צניעות וחיבור אנושי אמיתי – אני לא הייתי מחפש במקום אחר חוץ מפה. אפילו לא חייבים אופנוע רויאל אנפילד, אבל כנראה שמומלץ…

כל חדשות מגזין מוטו ישירות לסלולרי

3 תגובות ל טיול מועדון רוכבי רויאל אנפילד – חמישה גבולות

  1. בלי מגן רוח מעל מאה זה הרוכב הקשוח ולא האופנוע שלא יכול. אני תן לי 100 וזה סבבה. הגיב:

    סוכות זאת עונה מעולה לטיולים…וכמובן כביש 10 שנפתח במיוחד לחג.
    400ק"מ ליום זה קצת מוגזם לטעמי, אבל to מחלקים את זה לשני חלקים:
    בוקר עד 10,
    ו- 17:00 והילך,
    (ואין כמו רכיבת חצות),
    אז 400 ליום יכול לקחת בכיף.

    טוב, כשיהיה לי מועדון טיולים אני אזמין אתכם…

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין