מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
ברקום
מונדיאל MENU
אינסטגרם
מטרו באנר שמאל הכי עליון
הווסקוורנה באנר שמאל
קונה אופנוע
עופר אבניר קוביה שמאל
לרט
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
סטפן
אגוסטה HM קוביה הכי עליון
rok-straps רצועות קשירה 140
תמוז
פרפקט קוביה שמאל
ברקום שמאל
הארלי שמאל
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
HJC

יומן מסע: דניאל וקנין | צרות בצרורות, ונוף – פרק 8

יומן מסע: דניאל וקנין | צרות בצרורות, ונוף – פרק 8

מלה פאס נסעתי לאגם Titikaka, כדי לחצות לפרו. החתמתי דרכון והלכתי למכס כדי לרשום את האופנוע. 4 גבולות חציתי בלי בעיה, אבל במכס הפרואני אמרו לי שהם לא מכירים במסמך הקניה שנחתם בארגנטינה כי הוא צריך להיות מלווה באפוסטיל שמקנה לו תוקף בין-לאומי, דבר שלא שמעתי עליו עד לאותו הרגע. לא עזרו כמה שעות שביליתי שם בנסיונות לשכנע, לא עניין אותם כלום. "תחזור עם אפוסטיל או שתשאיר את האופנוע כאן".
כעוס, חזרתי ללה פאס. עברתי בין קונסוליות למשרדי עורכי דין ונוטריונים, ולכולם אותה התשובה -אני צריך לחזור לבואנוס איירס ולעשות אפוסטיל. אחרי שהצצתי במפה והבנתי שעיקוף דרך ברזיל הוא טיפשי נכנסתי למוד "אני נכנס ויהי מה". עשיתי מה שעשיתי, ואני מעדיף לא לפרט כאן, ואופס, אחרי 3 ימי תסכול בלה פאס אני ב-Puno – העיר הראשונה בפרו, נושם לרווחה.

הגעתי לקוסקו, ורכבתי לעמק הקדוש – רכיבה יפיפיה בנוף הררי עצום והריסות של ערים עתיקות של בני האינקה. המאצ'ו פיצ'ו הרגיש לי תיירותי מדי אז העדפתי לרכב ללימה כדי לבדוק שסתומים בצמד הצילינדרים המורכב של ה-GS. מקוסקו – 3400 מטר מעל פני הים – לקחו לי 3 ימים ומספר לא מבוטל של עיקולים והרים נהדרים כדי להגיע לבירה העמוסה לעייפה על קו החוף. מצאתי מוסכניק שגם הסכים ללמד אותי על הדרך איך להגיע לצילינדרים. בדרך אליהם, רצועת הטיימינג יצאה מתזמון, ונדרש זמן לא מבוטל של עבודה כדי להחזיר את גלגלי השיניים לנקודה.
בערב, שמח וטוב לבב יצאתי לכיוון ההוסטל ומהר מאוד שמתי לב שהאופנוע לא מגיב טוב בסל"ד נמוך.
בבוקר חזרתי למוסך ואחרי הרבה ויכוחים שכנעתי את בעל המוסך שאני מכיר את מרסדס, אופנוע שמלווה אותי למעלה מארבעה חודשים, מספיק טוב כדי לדעת שמשהו לא בסדר ואני לא מדמיין. פירקנו והרכבנו את המנוע מספר פעמים והוא היה מספיק נחמד כדי להגיע גם ביום ראשון להמשיך לנסות להבין מה הבעיה, הוא היה משוכנע שיש בעיה בסליל שמעל הספארק פלאג ושכנע אותי לקנות אחד חדש בסכום לא מבוטל.
אחרי ההחלפה יצאתי לכיוון Huaraz, עיר בהרים, שם הבעיה חזרה ואף החמירה. מזל שצילמתי את גלגלי השיניים לפני שסגרנו את המנוע, כי בעמוד הרשמי של ב.מ.וו. בפייסבוק אמרו לי שזה לא מדויק. כבר ידעתי איך להגיע לשם ולמרות שהזזתי אותם לנקודה הנכונה הבעיה לא נפתרה, הבעיה הולכת ומחמירה ואני כבר בקושי מצליח לרכוב בהילוך שני על אופנוע שלפני שבוע נסע מצוין. אין ברירה אלא לחזור ללימה, המקום היחידי שיכול לטפל בב.מ.וו. מצאתי משאית שתגרור את האופנוע לשם, עם חמישה עובדים חסרי תועלת שנדרשו להוראות ממני ובניית רמפה מאולתרת ממשטחי עץ. בדרך התייעצתי, קראתי, חקרתי וגיבשתי תוכנית לבדיקה של המנוע, אבל המוסכניק הסורר מתעקש שאקנה עוד סליל כדי להחליף את זה שלא הוחלף בפעם הקודמת. בשלב הזה הייתי כבר מספיק זמן במוסך הנ"ל כדי להבין שהלקוחות בו הם כאלה שאוהבים להשאיר שם את הבמוו הנוצץ שלהם כדי שיחליפו חצי אופנוע על כל בעיה ורק מחכים לפתוח את הארנק, אז אמרתי יפה תודה ושמתי פעמיי למוסך של קוואסאקי. במוסך השני הבעלים, כריסטיאן, היה מקצוען ושללנו בעיה אחרי בעיה. משאבת הדלק, מזרקים, תזמון, סלילים, קופסת אוויר, צילינדרים. כולם נבדקו ונוקו כדי להבין שהם לא מהווים בעיה. אז מה לא עובד? אני תכף משתגע. לפתע, כריסטיאן מצביע על בורג משוחרר בסעפת היניקה. הבורג מחוזק והמנוע נשמע כמו חדש. כולה בורג, עאלק סליל.

בזמן השהות שלי בלימה התאספנו 4 אופנוענים; טום הבריטי, שעשה רשיון בשביל הטיול וקנה טנרה 660 בלי שום ידע מוקדם, רוהיט ההודי שיצא מביתו לפני 3 וחצי שנים ומשם הדרך רק התארכה אבל העוקבים באינסטגרם איפשרו לו לממן עוד יום ועוד יום עד לפרו, כרגע על XTZ 250 ובדיוק סיים לצלם סרט תיעודי לנטפליקס. המפתיע ביותר מבחינתי היה פרדו הגרמני שפגש את רוהיט בקולומביה, אהב את הרעיון ופשוט הוציא רשיון קולומביאני וקנה לעצמו טנרה 250 ושניהם בדרכם לארגנטינה כעת. הם הוכיחו לי שוב כמה כיפי יכול להיות טיול – גם אחד ארוך, על אופנוע יפני קטן ממדים. קשה להם לשייט על 120 באוטוסטרדה, אז מה?
יחד איתם עשיתי עיקוף דרומה לעיר paracas ולנווה המדבר Ica, 3 ימים נהדרים בחברת אנשים מעולים, היה קשה להיפרד והצטערתי שהם בדרכם דרומה. משם חזרתי להוארז, עם יכולת לפרק את המנוע בעיניים עצומות כבר. שני דברים ששמעתי על פרו כל הזמן: שהיא יפייפיה, ושהאנשים רעים. מבחינת הנוף, לא ראיתי משהו יותר מנחמד עד עכשיו אבל זה הולך להשתנות. מבחינת האנשים, אני וצ'רלי מהפרק הקודם כבר קראנו לזה
"The next townism" – כי בישראל אמרו לי שארגנטינה מסוכנת, ובארגנטינה על הצ'יליאנים. בצ'ילה לא הפסיקו להזהיר אותי מהבוליביאנים ובבוליביה החמיצו פנים כל פעם שאמרו "Los Peruanos", תוך הצמדת כינויים לא מחמיאים. כבר הייתי בהמון מדינות בחיי והבנתי שהתופעה לעיל היא שילוב של בורות ופחד מהלא מוכר. אמנם הרגשתי יותר ריחוק מצד הבוליביאנים והפרואנים לעומת ארגנטינה וצ'ילה, שם האנשים נחמדים בצורה קיצונית, אבל זה לא שחיכו לי שודדים בכל פינה (מצד שני אני אדם יחסית גדול עם זקן ארוך ומעיל אופנוע אז אני לא חושב שאני הכי מזמין לשוד, אבל לא משנה). בכל מקרה, פעם ראשונה שהאנשים לא מפסיקים להזהיר אותי מפני המדינה עצמה כי בכל מקום שהלכתי הזהירו אותי מיושבי הג'ונגל אז לא עמדתי בפיתוי ורכבתי לעבר האמזונס כדי לבדוק את העניין בעצמי.

כמו כמה מדינות ביבשת הרחוקה הזאת, פרו מורכבת מרצועת חוף, שרשרת הרים, וג'ונגל. בהרים הנהדרים של אזור הוארז, בירת הטרקים של פרו, הגעתי לגבהים ולפסגות מושלגות יחד עם אינספור אגמים בגווני טורקיז. עם כל הכבוד לטרקרים, לי יש הזרקת דלק ושני גלגלים ובעזרתם רכבתי למקומות שוממים ואזורים שהולכי הרגל לא מגיעים אליהם, "אמצע שום מקום" כהגדרתו. אני כבר רגיל לקור שרודף אותי ברצועת ההרים המופלאה הזאת בכל הטיול. רגיל אמרתי? התכוונתי שחלאס, נמאס. רכבתי על אספלט, שבילי כורכר וגם קצת טכני בלי לראות כמעט אנשים כשבוע. כמה שהם מפספסים, כל שאר המטיילים, נותנים לי הרגשה שכל הטוב הזה הוא פרטי שלי. משם לצפון מזרח המדינה דרך Cañón del pato, קניון עם כביש שכלל חמישים ומשהו מנהרות, אבל עם נתיב אחד והרבה דפיקות לב וצפירות שהתלוו לכל עיקול ובכל מנהרה. אז פתחתי את האוהל במקומות ממש נסתרים כי הרי האנשים אמורים להיות ממש רעים. הגעתי לעיר Cajamarca ונכנסתי למוסך שיעזור לי להוציא את האוויר שהצטבר לי בבלמים בגבהים, ומיד המוסכניק הציע לי לישון בקומה למעלה, שם כבר השתכן רוכב אופניים ארגנטינאי. בזמן האריזות בבוקר הגיע בחור מקומי לאסוף את הק.ט.מ 350 שלו והציע לי להצטרף ליום מוטוקרוס. לא רכבתי במסלול מעולם אז לא התבלבלתי, עניתי כן, והוא מיד הראה לי את ה-CRF 250 שישרת אותי באותו יום. רגע, יכול להיות שהם בעצם סבבה, האנשים פה? כך מצאתי את עמי מוקף בכמה מקומיים, לובש את הציוד שלהם, עם חולצה טרמית בצבע זית שאמא קנתה לי לטירונות לפני כך וכך שנים, איזה עולם. לאחר שירדתי מהאופנוע ויחד גם האדרנלין ירד, אמר לי הבחור שהתענוג היה כולו שלו. כך יצא שככל שהעמקתי בג'ונגל האנשים יותר נפתחו ושאלו על החייזר עם הקסדה הצהובה שנחת אצלם. תמונות עם האופנוע ואיתי או בלעדיי, הזמנות ללינה בבית שלהם ומה לא.

מקאחאמרקה נסעתי לכיוון Chachapoyas, ובדרך כבר הרגשתי מה זה אמזונאס, הנוף נעשה ירוק ופראי, הרים יפיפיים כשבתחתית תמיד זורם נחל ענק כלשהו. מעבר ליתושים הרבים באזור, גם כמעט דרסתי 2 איגואנות, למי יוצא לראות איגואנות חוצות כביש? בעלי כנף מכל מיני סוגים שלעיתים חגו מעליי ולפעמים ממש הבהילו אותי כשבבת אחת כיסו אותי בצל בעת גיחה מעל הראש שלי. הגעתי מהגבהים ולכן בהתחלה עוד היה קריר אבל אפשר לומר שבשעה אחת מזג האוויר התחלף לטרופי חם ולח, יבשת משוגעת. אחד מסוגי הרכיבות האהובים עליי הוא לאורכו של נהר. מזג האוויר לא משתנה, תמיד יהיו פיתולים ועניין. באמזונס יש נהרות בשפע ולכן גם הרכיבות היו נהדרות ומעל הציפיות. משם מערבה לכיוון העיר Máncora על קו החוף, הדרך נראתה ממש כמו סוואנות באפריקה, הכל בגוון צהוב עם מעט עצים נמוכים והדבר שהכי יעזור לי לתאר את הבתים הוא פזורות של בדואים בנגב. אחרי שבוע באזורים האלה, נפלה עליי ההבנה על יופיה הפראי של פרו.

בחזרה לצרות, בדרך חזרה לרצועת החוף, באחד מאין ספור הבמפרים בכביש כשהמתלה שלי הגיע לסוף המהלך שלו. רגע, מה? מבט למגף רגל שמאל שהיה עד לפני רגע מטונף מראה לי שהוא מבריק משליכטה של שמן הידראולי שנוטף מהבולם. ירדתי ממרסדס כדי לגלות את מה שכבר ידעתי – מחזיר השמן בבולם נשבר. שוב מכונאי, הפעם אחד שמתמחה בריקשות\טוק-טוק, אבל לשנינו יש קצת ידע, לי יש מחזיר שמן ספייר ולו יש שמן הידראולי וכלים אז אנחנו צמד מושלם, הבעיה נפתרה.

100 קילומטר מאוחר יותר לא ראיתי במפר אכזרי שבדיעבד נראה כאילו ניסו להסוות אותו ונכנסתי בו בלמעלה ממאה קמ"ש. שוב סוף מהלך והמגף קיבל עוד בוכטה של שמן הידראולי. אני ממשיך לרכוב ומרגיש שמרסדס מושכת ימינה כל הזמן, כנראה שעוד משהו רע קרה במכה האחרונה שגרמה לי להרים 2 גלגלים באוויר.
אחרי שמונים קילומטר יורד לעוד בדיקה ורואה שמרוב שהייתי עסוק במתלה לא שמתי לב שחסרה לי פאקינג מזוודה! אני שם את הראש בין הידיים, הרי ידוע שאנשי הג'ונגל – גנבים הם, וכנראה שכבר אין מזוודה, אבל אני חוזר בידיעה שאני מוסיף לעצמי 160 ק"מ בלי מחזיר שמן. חזרה לאותו הבמפר הסורר ואני רואה ילדה שרצה אלי ומסמנת לי לבוא למכולת של המשפחה, שם אמא שלה מחזירה לי את המזוודה ומקבלת חיבוק דוב לא צפוי. אחרי עוד 250 ק"מ מאוד זהירים הגעתי לעיר גדולה ולא מצאתי מחזיר שמן בגודל הנדרש, מה שכן מצאתי הוא מוסכניק אדיב שעבד איתי עד הלילה על הבולם והרכיב לי בולם שקטן ב2 מילימטר מהנדרש כדי שאוכל להתקדם. יש צורך לפרט שהתעקשתי לשלם לו, קיבלתי לינה בבית של ההורים שלו וארוחת בוקר? Next townism אמרנו? גם בורות ופחד מהלא מוכר אמרנו, איזו חוויה טובה היתה לי באמזונס. אני מאושר שהלכתי על אף האזהרות הרבות מאנשי הדרום.

משם, רכיבה של 180 קילומטר לעיירת החוף מנקורה שהרגישו כאילו אני רוכב עם בלמים שעשויים אבן כדי ללבוש לראשונה זה 4 וחצי חודשים מכנסיים קצרים, לספוג שמש על ולחכות למחזיר שמן שיגיע מלימה. על הדרך, חציתי את רף 20,000 הקילומטר בטיול, שחיתי באוקיינוס וכתבתי את השורות האלה.

עד הפעם הבאה,
דניאל.

יומן מסע: דניאל וקנין | יוצאים לדרך, אל היבשת הדרומית
יומן מסע: דניאל וקנין | כוחו של אילתור
יומן מסע: דניאל וקנין | סיבוב פרסה
יומן מסע: דניאל וקנין | קרטרה אאוסטרל
יומן מסע: דניאל וקנין | בין הרים ובין סלעים
יומן מסע: דניאל וקנין | באווירת משלים
יומן מסע: דניאל וקנין | הרפתקה בוליביאנית

כל החדשות המוטוריות ישירות ל-WhatsApp

תגובה אחת ל יומן מסע: דניאל וקנין | צרות בצרורות, ונוף – פרק 8

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל