אירוע פתיחת הקיץ של מועדון הטייפון

כתב: עמית משיח | צילום: אריק רוזנבלום

ביום אביבי – תל אביבי – טיפוסי, בחניון של היכל מנורה מבטחים, לשעבר נוקיה, בקצה שכונת 'יד-אליהו', בדרומה של העיר – התקבצו ובאו שלל קטנועים, מעלי עשן סגלגל ובעלי צמיגי בלון – רובם בפרופיל דו"שי איכותי. מועדון הטייפון נפגש פה היום. כן, יש כזה דבר! – אפילו היבואן כבר מכיר אותם ובהם – ונותן סיוע.

החבורה העליזה שאנו פוגשים ברחבה שמחוץ להיכל הכדור-סל, מגוונת מגדרית, גילאית וסוציו-אקונומית מאין כמוה – לא רק בנוגע לרוכבים – גם הכלים מגוונים (עד כמה שאפשר כשמדובר באותו הדגם): נציגות מכובדת לכל צבעי הקשת, רמות שימור ו/או הזנחה מ-0 ועד 10, טייפון צהוב אחד – ברכיבה הראשונה של ההרצה – שניות אחדות לאחד סגירת ראש המנוע… ועוד טייפון גיבור אחד, כחול ושבור פלסטיקה – גיבור אמיתי שטייל השנה דרומה – 'כמעט עד אילת' וחזרה.

מצטלמים, משוויצים בשיפורים, מספרים סיפורים – עד שכולם מגיעים.

יוצאים לדרך – החבורה הזאת – שבדרך כלל מעדיפה לגרור את חבריה בשבילי העפר שסביב גוש דן, משרכת כעת דרכיה מדרום מזרח העיר אל המערב הישן, בואך נווה צדק המתחדשת. אנחנו עוקבים אחר השיירה המעשנת – עוקפים, משיגים, מאחרים בכוונה לתפוס בוידאו את החבורה כולה מאיצה או מאיטה 'כאיש אחד' – כוח של חבורת רוכבים, רבותי וגבירותי, לא קשור לכוח המנוע – כשכולם רכובים על כלים דומים… (נק' למחשבה לכל מי שחושב שזה תחביב יקר בהכרח!)

החבורה כוללת גם לא מעט כלים משופרים – תמסורות, קלאצ'ים ואגזוזים. פה ושם מישהו מתלהב ומנופף בגלגל הקדמי – לאורך רחוב ראשי זה או אחר… `The open Road` בזעיר אנפין 🙂

החבר'ה מגובשים ובעלי דרך ארץ; כלומר, מחכים למי שנעצר ברמזור וממשיכים כשיירה מאוחדת עד למרגלות מגדל שלום – למסעדת בשרים מרווחת שתארח הפעם את המפגש – לסעודה הרשמית כבר לא נשארנו (תירוצים של העורך על דד-ליין ואיזה אירוע עם אשתו שהוא חייב לרוץ אליו – או משהו כזה) – אבל חילקנו לחברי המועדון גליונות מוטו מדריך מהשנה החולפת, מדבקות ודברי הערכה חמים – עם הבטחה להמשך שיבוא, על בטוח.

אחרית דבר

בסופה של הדרך מזרחה, בין גבעתיים לרמת גן, על הטריסיטי ארוך הטווח שזה עתה צלח את העיר בתוך עדר הדו-פעימתיים הקטנים, בין כל המחשבות על חבורות רוכבים שהיינו חברים בהן לאורך השנים, דרך מחשבות על נפש האדם, הרוכב, הזאב הבודד ולהקתו… בתוך כל הנוסטלגיה המתקתקה הזו, מזדחל לו משהו שונה; משהו מפעם, אלמנט שכבר כמעט שכחנו מקיומו… קשה לשים על זה את האצבע – אם כי זה ממש 'מדגדג' לנו את קצה האף.

נו, מזל שהאישה מזהה מייד – חביבי, היא אומרת לנו בשובנו (אריק וראסטי, כמובן, בהתאמה) – הגנן לא היה היום, אז הריח הזה ממך!

כן, כן – לפעמים אדם מבוגר צריך להחליף בגדים בחוץ, בחצר…- עדיין היה שווה.