המירוץ לחניון

כתב: אריק רוזנבלום | צילום: אילוסטרציות מחשב 

הבן שלי חזר מהצבא, אחרי חודש שלא היה בבית, ומבעוד מועד ביקש שנלך כל המשפחה למסעדה, הממוקמת במרכז תל אביב. לכבודו, חרגתי ממנהגי והסכמתי להיכנס עם הרכב המשפחתי לעיר הגדולה. הכנתי את עצמי מראש וידעתי שלא אוכל להתחמק מלקחת את האוטו, מכיוון שבישראל לא ניתן לקחת זוג ושלושה ילדים על האופנוע. תירגלתי איפוק, נשמתי עמוק, דמיינתי איך בלילה מאוחר כבר נהיה אחרי כל זה, התמקדתי בנשימות ובדקתי מדי פעם את מד הדופק בשעון, מנסה להירגע.

ידעתי שלא משנה כמה זמן זה יקח ומאיפה יבחר הוויז לכוון אותנו, אני לא מתעצבן, מה שהוא רוצה – אני איתו. והיה ברור לי שאם אנחנו כבר באוטו, אני מחפש חניון, לא חניה. אפילו לא בצחוק. בתור אחד שאין לו פנגו ושמנגו, גם כשאני כבר רואה חניה פנויה, צריך לעבור תואר בקריאת שלטים. אם אני תושב, מה האזור, בין איזה שעות או האם זה בכלל רכב ציבורי. אפילו אפור בטון על שפת המדרכה זה מוקש אמיתי.

פעם עוד הייתי מחפש חניות פנויות ברחוב, היום אני מחפש חניונים. הכיוון הוא אזור אלנבי פינת יונה הנביא, בונים שם 24 שעות ביממה את הרכבת הקלה, מורידים מבנים ועובדים גם ברחובות המקבילים. אמרנו נשימות. את הנשימות קטעה המשפחה כשביקשה לנסות למצוא חניה סמוך למסעדה. ניסיתי לחזור לנשום ועשיתי עצמי כאילו אני מקבל את הבקשה ההזויה, כי בליבי ידעתי שכשנגיע, הם ירדו בפתח המסעדה ואילו אני אחפש חניון לבד.

אחרי שהורדתי אותם, חיפשתי במשך חצי שעה חניון, וזה שמצאתי היה במרחק 10 דקות הליכה מהמסעדה, אבל כדי להגיע אליו היה צריך להקיף שוב חצי עולם. הגעתי, נכנסתי, לחצתי על כרטיס, השער נפתח, אני מאושר – איזה כיף… יפה פה! – הכל חדש דנדש. מימין ומשמאל הכל תפוס, יורד לקומה מינוס 1 וגם שם הכל מלא. ממשיך למינוס 2, איך מגיעים לשם? שלטי הכוונה ברורים כמו שלטי החניה ברחובות תל אביב.

עושה סיבוב ארוך ושוב מגיע לאותה הנקודה. ממשיך ורואה שוב פעם את אותה מיני קופר, שגרמה לי לחשוב להחליף את האוטו, ואחרי כמה חניות רואה פורשה קאררה טורבו הכי יפה שיש, שבעצם אותה אני רוצה. ממשיך שוב ימינה ועוד ימינה – איפה לעזאזל המינוס 2 פה? שוב סיבוב. שוב המיני. שוב הפורשה. עצבים, זיעה, כבר לא רוצה מיני, לא רוצה פורשה, רוצה הביתה, רוצה לאופנוע שלי, מה לא תקין פה?!

איכשהו מצאתי את הירידה למינוס 2, ויש מלא חניה. כל חניה ממוספרת. טור שלם של חניות והכל ריק, רק עבורי. בחרתי במספר 100. שאזכור אם בהמשך החניון יתמלא. איך שאני מתחיל ללכת בחור נעמד לידי עם ג'יפ רנגלר שחור גדול ושואל אותי האם יש פה מקומות חניה לא מסומנים בעירית ת"א.

מה?! זה לא נגמר, איך פספסתי את השילוט? אני לא יוצא מפה לעולם. אין מצב, פאק. נכנס לאוטו, מחפש בעקבות הג'יפ מקומות חניה לא מסומנים. בסוף מצאתי חניה קרובה לירידה למינוס 3, חניה די מחורבנת ולך תמצא את המעליות. אפילו צילמתי לי את הדרך כדי שאדע להגיע חזרה. נשמתי בכבדות כי אין שם לא אוויר ולא קליטה.

מצאתי את הדרך למעליות, יצאתי מפתח החניון ונשמתי לרווחה, נשבעתי שאחזור בדיוק באותה הדרך, אחרת לעולם לא אמצא את האוטו. חושבים שזה נגמר שם? עמכם ממש הסליחה, חברים יקרים. תרשו לי להמשיך. הגעתי למסעדה, אכלנו ונהננו. סיימנו את הארוחה והתחלנו ללכת לכיוון החניון. אני מסתובב ומחפש את החניון, מסתובב, מחפש, מסתובב. מצד המשפחה שואלים כמו הדרדסים "מתי מגיעים?", אני עונה (ומשקר) שעוד כמה דקות. הכל בסדר.

עוברות הכמה דקות, אני מתחיל לזהות את הדרך, את קופת החולים, את השלטים של השיננית, את כניסת הבניין מרחוק, מרגיש שאני קרוב לנקודת הסיום במרוץ למיליון (מרוץ זה בלי י', קשת היקרים).

איפה המעלית? המכונה לתשלום על החניה (זוכרים? אין פנגו שמנגו) ממש מולה. מוצא את המעלית ואת המכונה, מכניס את הכרטיס – לא עובד. לא חשוב, ננסה בקומה למטה. מזמינים את המעלית לקומה מינוס 3. לא יורדת. מנסים שוב ושוב ושוב. עוד אנשים ממתינים איתנו. בשותפות גורל אנחנו מחליטים יחד שנרד למינוס 1, ומשם ניקח מדרגות.

יוצאים מהמעלית במינוס 1 ומחפשים את גרם המדרגות. אין! לא מוצאים, לא רק אני, כולנו לא מוצאים. אישתי מרגישה שהיא נחנקת, ואין לה אוויר (היא לא יודעת שגם אין קליטה!), עוד אחת שם מהקבוצה שהתגבשה נראתה כאילו היא עומדת למות, אז לקחתי החלטה, תחזרו למעלה, צאו לכביש הראשי, אני אמצא את האוטו ואגיע החוצה. כמה זמן שיקח, תזכרו, לא לדאוג ולא להתקשר כי אין קליטה. מקווה שניפגש בקרוב! להתראות.

ככה אני והחייל שלי, שנשאר איתי (אני אוהב אותך, ברור, אבל זה קצת באשמתך), הלכנו על הכביש כאילו שאנחנו מכוניות, ירדנו למינוס 1, זה היה שוב מאוד מסובך, ירדנו למינוס 2 והלכנו לכיוון מינוס 3. אחרי הליכה ארוכה מאוד, כבר פחדתי שאני עומד לפספס את בר-המצווה של הקטן או את הגיוס של האמצעי, ושיכריזו על החייל כנפקד, עם כל הזמן הארוך שבילינו מתחת לאדמה, מחפשים את הרכב. אבל בסוף מצאנו. הדלקנו את המזגן על הכי קר וחזק, נסענו מהר למעלה, שילמנו בשער – מזל, כי כבר חשבתי שגם שם המזל הרע ימשך.

זהו. מעכשיו, לתל אביב רק עם אופנוע, קטנוע או כל דו-גלגלי אחר, מצדי לעשות נגלות אחד אחד, לפחות עד שיסיימו את הבנייה. צריך לזכור לנשום ושהכל בסדר, כולה חניה, ויש דברים יותר גרועים, אבל להכנס שוב עם האוטו לת"א? אין מצב, גם לא בעד מיליון.

שנדע ימים טובים יותר ושתהיה שנה בטוחה וטובה.

לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Whatsapp לחצו כאן
לחדשות מגזין מוטו ישירות ל־Telegram לחצו כאן