מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית
סוף – זו רק ההתחלה
כתבה: תמי גורלי | צילומים: ניר עמוס – ק.ט.מ, redbullromaniacs.com
בשנים האחרונות כל מי שעוקב אחרי הספורט המוטורי בישראל שמע ומכיר את משפחת סלע. האמת? גם מי שלא עוקב אחרי ספורט מוטורי ספציפית צריך להכיר את המשפחה אחרי ההישג המטורף של בנם הבכור גב, שבגיל 18 ניצח את ראלי ה-"אקו אפריקה", הישג בלתי נתפס.
את בן הזקונים של המשפחה תמיד היה קל יותר לזהות, את רעמת התלתלים הבלונדינית של סוף שהתנופפה ברוח כשטייל בין הסככות במרוצי המוטוקרוס והשתובבה לה מחוץ לקסדה במהלך המרוצים, אי אפשר היה לפספס ובטח לא את ההישגים שהרוכב הצעיר צבר.
כשביקשתי ממנו ומאימו ברברה רשימה מסודרת של הישגים, כמו שיש לכל רוכב ברמתו, הסתבר לי שהם לא ממש מחזיקים באחת כזו "יש את הדברים החשובים, אני אשלח לך אחר כך" אמרה לי ברברה. יותר מאוחר קיבלתי את ההודעה הבאה שסוף שלח:
"אלוף בארץ ב-85 סמ"ק גם אנדורו וגם מוטוקרוס
מנצח את כל המרוצים שהשתתפתי בהם בארץ בשנה וחצי האחרונות
סיימתי 4 רומניאקסים (בסילבר מקום 18 ובגודל מקום 24)
מגיע מקום שני באחד מסבבי אליפות צרפת במוטוקרוס
מקום 32 בפרולוג בארצברג ו-61 Main event
מסיים את המרוץ סי טו סקי"
יש משהו שובה לב בזה, זו ההסתכלות קדימה ופחות על מה שעשה עד עכשיו, אלא על המשך המסע הספורטיבי שלו הלאה, למטרה הבאה. אמנם ההישג חשוב, אך מרגיש כאילו אצל המשפחה הזו, הדרך חשובה באותה המידה.
הוא רק בן 16, עדיין עם גשר (לא, זה לא מפריע לו עם הקסדה) ואת התלתלים הוא לא מזמן גילח, רק כי רצה להתחפש לחייל ולא, זה לא השפיע על התוצאות למרות שסביבו הפחידו אותו שיאבד את כוחו כמו שמשון הגיבור
"נלחצתי קצת, אבל אחרי שניצחתי את המרוץ הראשון כשזינקתי אליו אחרי ה"גלח", הבנתי שהכל בסדר". הוא אומר וצוחק. הוא נשמע מלא ביטחון אך לא מתנשא, שקול אך עדיין עם קול של מתבגר, נשמע כמו גדול אך בעצם בן טיפש עשרה.
אל קטגוריית הגולד הוא זינק לצידם של הגדולים בעולם גראהם ג'רוויס, בילי בולט, אלפרדו גומז, מנואל לטנביכלר שגם ניצח וגם זיו כרמי הישראלי.
הגיל הממוצע של הרוכבים נמצא איפשהו בגילאי השלושים וסוף, שזה הסבב הרביעי שלו בהארד אנדורו הרומני, מודע עד כמה זה מטורף "אני חושב שהייתי מגיע לזה אבל זה היה לוקח לי קצת יותר זמן. היה לי כמובן את אחי הגדול גב, שהתחרות מולו דחפה אותי אבל הוא גם סוג של אימן אותי. הוא תמיד היה הרבה יותר טוב ממני, הוא דירבן אותי ואת צוק. מאחר שצוק ואני קרובים יותר בגיל, נוצרה תחרות ביננו, היה מאוד מעצבן להפסיד אבל זה גם מאוד עזר כי כל פעם אחד מאיתנו היה מושך את האחר קדימה". בכלל, נראה שזו משפחה מיוחדת עם קשר עמוק בין ארבעת האחים "אני חושב שזה מגיע מזה שהיינו משפחה מוטורית פעילה ביחד, תמיד היו ריבים אבל התגבשנו ביחד, התפתחנו ביחד והיתה מטרה משותפת. אנחנו מאוד קרובים בגילאים (גב 20, צוק 19, מיקה 18 וסוף 16) אנחנו ארבעה בפער של ארבע שנים. יש לנו אותם נושאי שיחה, אנחנו מדברים על אותם דברים, אנחנו מחוברים אחד לשני. אם הייתי בן ארבע וגב בן 20 אז לא היה לנו על מה לדבר אבל בגלל שאנחנו קרובים בגילאים יש הרבה במשותף. הנסיעות למדבר עם אופנועים או בלעדיהם, כל המשפחה יחד ואנחנו עדיין משתדלים להיות ביחד בתחרויות ובטיולים, אפילו שגב וצוק בצבא".
הטיולים במדבר זה מה שהתחיל את הכל, ההורים גיא מייסד ומנכ"ל סולאראדג' וברברה בעלת דוכן קפה נייד, היו יוצאים עם הילדים לטיולים בדיונות כשסוף עולה על אופנוע כבר בגיל ארבע ומחיל להתחרות ברגע שאפשר כשהוא בן שמונה.
"אני חושב שיש לי כישרון מסוים לספורט הזה" הוא אומר לגבי התהייה האם ההצלחה שלו ושל אחיו זה עניין של גנים, חינוך או משהו אחר ומוסיף "למרות שכולם אומרים לי שההצלחה היא בזכות עבודה קשה ועוד עבודה קשה, אני חושב שבלי כישרון אי אפשר להצליח. אני מאמין שאם זכית בכישרון, השלב הבא זו עבודה קשה, גם מנטלית, לא לוותר, מה גם שתמיד צריך גם קצת מזל".
הוא עובד קשה מאוד, מחזיק רוטינת כושר הכוללת קרוספיט, ריצה, חדר כושר. הוא עובד הרבה על כח משקל גוף, מתח מקבילים וכשהוא מתאמן בספרד עם סבסטיאן פורטאלי הרוטינה כוללת אופניים. בחו"ל האימונים והתחרויות הם ביחד עם המאמנים האישיים, בארץ קצת יותר קשה עכשיו ללא האחים הנמצאים בצבא, אז סוף בונה לעצמו מערכת שעות. "אני צריך לעשות יותר כשאני בארץ" הוא מודה אבל אז גם מספר שלא פשוט להיכנס לרוטינה מסודרת כשלא נמצאים חמישים אחוזים מהזמן בארץ ויש הרבה טיסות ונסיעות בדרך. "חייבים רוטינה בשביל לעשות סדר בראש אז כשאני בארץ אני בונה לי לוח זמנים מסודר כשאני יודע כבר בתחילת השבוע מתי אני מתאמן ברכיבה, בכושר ושאני סוגר את היום עם אימון כח. למשל אני ארכוב שלוש פעמים בשבוע, אוסיף פעמיים ריצה ואם אין תחרות בסוף השבוע, אוסיף עוד אימונים גם שם".
למרות כל העבודה הקשה הוא חושב שהוא ממש כמו כל בן נוער אחר ולא ישן יותר או פחות בגלל כל המטלות שהוא לוקח על עצמו, אולם אחרי קצת מחשבה הוא מסכים שאולי יש לו קצת יותר אנרגיה מלשאר בני גילו.
על בית הספר הוא לא מוותר למרות שהאתגר לא פשוט כלל, הוא השתלב בכיתת מב"ר (*מסלול בגרות רגיל), תוכנית משרד החינוך המאפשרת לתלמידים עם בעיות התמדה לסיים לימודים ואת הבגרויות. כי מה יותר 'בעיות התמדה' מאשר להפסיד חמישים אחוזים מימי הלימודים בגלל אימונים ותחרויות? "אני לומד עם תלמידים שרוצים, אבל קצת קשה. בגלל שחשוב לי להשקיע נתנו לי את האפשרות להשתלב במסלול הזה ובפועל מקלים עלי עם כמות העבודות למרות שאת המבחנים אני עושה כרגיל, הם פשוט גמישים איתי. המחנך, המורים למקצוע והתלמידים האחרים עוזרים לי להשלים את החומר, אומרים לי מה הפסדתי". למרות שסוף נשמע ומתנהג באופן מאוד בוגר לגילו הוא לא מוותר גם על חברים בני גילו "כן, התבגרתי מאוד כי אני נמצא הרבה בחברת אנשים מבוגרים ואני מתאים את עצמי לנושאי השיחה שלהם אבל כשאני בבית הספר אני אותו סוף, לא השתניתי, אני אוהב את החברים שלי. אנחנו אמנם מדברים על דברים אחרים, אולי לא עמוקים כל כך, הם ילדים טובים החברים שלי, אני פשוט יותר בוגר קצת".
מרגיש כאילו סוף אפילו לא היה צריך לחלום אף פעם על מה הוא היה רוצה לעשות, כי את החלום הוא כבר מגשים, אבל אם תוהים לגבי מה הוא עוד אוהב לעשות, אז זו עבודת כפיים "אני אוהב נגרות ונפחות, אני עוסק בזה קצת אבל לא מספיק כי פשוט אין לי זמן ואם הייתי צריך לחשוב על תוכנית ב' הייתי חושב על להתעסק עם מכונות".
למרות כל העזרה המשפחתית, נעזר סוף גם במאמן מנטאלי בחצי השנה האחרונה, בעיקר כדי להשתפר במוטוקרוס. ענפי הספורט הללו שונים בעיקר בין האוזניים "עידן (ולנסי) עובד איתי בעיקר על איך להיכנס למרוץ, איך למצות את כל היכולת שלי ביחס לאימון – כי הייתי עושה הרבה יותר טעויות במרוצים מאשר באימונים, הייתי פחות מרוכז ולא מספיק בתוך התחרות עצמה". דווקא במה שנראה לאדם מבחוץ, מרוצי האנדורו הסיזיפיים, ארוכים וצורכים סבלנות, הם אלו שבהם הפן המנטלי פחות קשה לספורטאי הצעיר "במרוץ אנדורו צריך יותר לחשוב, לא להיות באטרף כי צריך גם לחלק את האנרגיה ולא לעשות טעויות גדולות מדי, צריך לרכוב לאורך זמן ובמהירות נמוכה יחסית. אין צורך להשתגע כי יש עוד שעתיים שבהן אפשר לעקוף את הרוכב שלפניך, אפשר להיכנס לזה לאט לאט ורק אז לתקוף. במוטוקרוס צריך להיות על 110 אחוזים עוד לפני הזינוק, לא לחשוב, לתקוף. רוב המיקומים נקבעים בתחילתו של המרוץ, רק אחרי עשר דקות אפשר לחשוב. אני יודע שאני יותר טיפוס של אנדורו, אני מודע לכך שלוקח לי יותר זמן לרכיבה וקצב טוב אבל בגלל שאני אוהב מוטוקרוס אני מלמד את עצמי וגם מצליח להיכנס למצב הפעלה עם הזינוק".
כמו אחיו הגדול, גם אצלו נמצא הראלי איפשהו בראש, למרות שנראה שהזמן זו המגבלה היחידה העומדת בפניו "אי אפשר להספיק הכל, אני אראה מה יקרה, אבא שלי מאוד רוצה שאני אנסה ואני מתכנן להגיע גם לזה".
לפני שהרומניאקס יצא לדרך הוא ידע עד כמה זה גדול מה שהוא עושה "אני יודע שזה מטורף, אני רק בן 16, אני עדיין לא מפותח לגמרי פיזית וגם לא ברכיבה". הוא שם לעצמו מטרה לסיים את ארבעת ימי התחרות "זה מרוץ ההארד אנדורו הקשה בעולם, גם בשביל ג'ראביס הוא קשה אז לסיים בתוצאה טובה של טופ 10 או אפילו 15, זה לא רלוונטי כרגע, אני יודע שאני אעשה את הכי טוב שלי, אני רוצה לסיים".
בשביל לעמוד במטרה הוא עבד קשה וטס הלוך ושוב לרומניה, הוא גם החליף את האופנוע ועלה בסמ"ק מ-150 ל-300 כשלמרוץ יזנק השנה עם KTM 300 הדומה בנפח לשאר המתחרים, בשונה מהעונה הקודמת בסילבר שם היה עם נפח קטן משל שאר המתחרים. "מבחינה פיזית האופנוע הזה יותר קשה, להרים לדחוף", הוא מתוודה על כך שמאז שקיבל אותו הוא סובל יותר מהתכווצויות שרירים ומספר שמתעייפים מהר יותר, אך עשה כל מה שצריך כדי להתמודד עם החיה הכתומה בשטח הרומני "עבדתי הרבה על פלג גוף עליון, התחזקתי, זה שגם גדלתי פיזית עזר לי ובטח שכל האימונים סייעו בזה".
מצחיק שעם כל מה שהוא עושה – רישיון עדיין אין לו, על זה הוא מתחיל לעבוד בשביל מרוץ הסיקס-דייז שבו הוא רוצה לקחת חלק. לפעמים כשמקשיבים לו שוכחים שהוא עדיין ילד שעד לא מזמן ההורים היו מלווים לכל מקום וכעת רק לתחרויות הגדולות. השנה, הוא הופתע לגלות שגם אחותו מיקה החליטה לעבור לצד המתחרה מהצד התומך כשנרשמה לקטגוריית הברזל "הופתעתי, יום אחד היא קמה והחליטה שהיא רוצה רומניאקס, עבדה קשה 3-4 פעמים בשבוע ונסעה לרומניה להתאמן אפילו לפני. יש לה את זה" הוא מספר וכמו שאפשר לצפות מבן משפחת סלע הוא מבטיח שיהיה שם בשבילה לתמוך ולעודד "אני רק רוצה שהיא תצליח, זה אתגר מטורף, כמעט בלתי נתפס, היא טובה" הוא מוסיף.
הוא עוד לא יודע אם ילך באותו הנתיב שאחיו הגדולים לקחו בכל הנוגע לצבא, השניים כרגע חיילים קרביים בשירות סדיר. "את האמת עוד לא ממש חשבתי על זה, נראה איך הכל יתקדם, אני רוצה להתגייס אבל אני עדיין לא יודע בוודאות, בגיל שלי האחים הגדולים עוד לא היו בשלב הזה של הקריירה, אני מתקדם קצת יותר מהר". הוא נשמע קצת מתנצל כשהוא אומר את זה, אך הם בכל זאת סללו לו את הדרך.
את הימים שאחרי הרומניאקס אותו הוא סיים במקום ה-24, הוא מעביר בין אולפני הטלוויזיה, הכותרות, בתי חולים בניסיון להשתקם פיזית בעקבות הפציעה ממנה סבל במרוץ. שתי אצבעות הוא שבר עוד לפני תחילת המרוץ באימון הראשון לפרולוג ולרגע היה חשש שהוא לא יוכל לקחת בו חלק כי הזהירו אותו שהשברים הללו קרובים למפרקי הגדילה וזה עלול לגרום לנזק בלתי הפיך. אחרי ביקור אצל שלושה רופאים שונים, כשהאחרון ביניהם – רופא ספורט שהציע קיבוע האצבעות ואלחוש הכאבים ע"י חומרים מרדימים ולמרות החשש מחולשה ביד, קושי לאחוז בכידון וסכנה שיתרסק וישבור עוד משהו, הוא החליט לצאת לדרך. "לא התאמנתי חודשים ארוכים כדי לוותר בגלל שתי אצבעות שבורות, זה לא ששברתי יד או רגל" הוא זינק לפרולוג סיים עם הכאבים במיקום ה-25 והמכובד מתוך 35 שעלו לגמר.
"לא יכול להגדיר את זה שנהניתי, זו הייתה חוויה, זה היה מאד מאוד קשה, הימים לא נגמרו אתגר אחרי אתגר כשהיומיים האחרונים עם 10 שעות רכיבה אז כיף זו לא הגדרה נכונה אבל יום שלם לא לחשוב על דבר מעבר לרכיבה זו תחושה מיוחדת".
הוא לא הצליח להגיע לסיום לצערו ששם היו החגיגות הגדולות אחרי שתנאי המסלול היו קשים וחלקים בגלל כמויות הגשם שירד, תנאים שהפכו קשים עוד יותר אחרי שעברו בו כבר כל הרוכבים הראשונים. המסלול שגם כך היה קשה לדבריו עם אתגר אחרי אתגר שהעמידו מתכנני המרוץ מול המתחרים, הבוץ העמוק הפך את זה למשימה מטורפת. אבל הוא לא מתחרט שטיפס כבר בגיל כל כך צעיר מהסילבר שם אולי יכול היה לסיים גבוה יותר "זה לא עבר לי בראש, הייתי ממוקד במטרה, לעבור קטע ועוד אחד ומתישהו זה יגמר! כל עוד אני מתקדם יהיה סוף לזה מתישהו".
ה-'מתישהו' הזה הגיע גם בזכות אנשים טובים באמצע הדרך והוא עדיין נרגש כשהוא מספר על הישראלים שיצאו למסלול לעזור לו ברגעים הקשים. הוא מספר על ליאור, אדם שלא ראה בחייו לפני כן, "פתאום ביום הראשון הוא דחף אותי ברבאק שלא ראיתי אף פעם, נלחם אפילו יותר ממני, לא הגיוני שמישהו שאני אפילו לא מכיר יהיה שם בשבילי כשהוא נופל, חוטף מכות ועושה הכל כדי שאני אטפס עלייה". אז הוא עוצר ומציין את האנשים שהיו שם בשבילו ובעיקר את תמר נתנוב ומוניק שאספו ועיכבו אפילו צופים במיקומים בעייתיים במסלול כדי שיתנו לו את הדחיפה שהוא צריך והוא מרגיש שלא הצליח להודות לכל האנשים הטובים באמצע הדרך כראוי. הוא בכלל נשמע מלא הוקרה "למדתי מהרומניאקס הזה שאין באמת דבר שעומד בפני הרצון. כן, זה היה קשה אבל זה היה יכול להיות יותר גרוע ויש אנשים שעברו דברים הרבה יותר נוראיים ממני. למדתי שבמרוץ הזה תמיד יהיו הפתעות, זה אף פעם לא נגמר, אל תחשוב שאתה יודע מה יקרה כי משהו תמיד יקרה וכל טעות יכולה להיות טעות אחת יותר מדי, צריך להיות חכם".
הוא מתחיל לצחוק כשאני שואלת אם יוזנק עוד רומניאקס שבוע הבא, האם הוא יצא למסלול אחרי כל מה שעבר, "כרגע אני לא רוצה, זו חוויה טובה, אולי אם זה יהיה עוד חודש" הוא אומר אבל אחרי רגע התשובה עוד פעם משתנה "אני מוריד את הגבס עוד שבוע ואוכל לומר לך, אני לא אבוא מרצון אבל אם כולם ילכו גם אני אלך".
עכשיו בבית, מחלים, מעביר ימים בשיחות עם החברות של אמא בבית קפה הנייד, הוא שלם עם המסע שבחר ולא חושב שעשה טעויות בהכנות למרוץ הגדול בחייו. מסקרן לדעת מה יהיה הים הבא שאותו יצלח.
זן מיוחד של אמא
ברברה סלע דואגת לסוכריות גומי, לשיעורים והיא תוסף הדלק של הרוכבים במשפחת סלע
יש משהו שונה בברברה סלע, אמא של גב, צוק, מיקה וסוף. מצד אחד היא דוגלת בגישה חינוכית "אולד סקול" של אם התחלת תסיים, אבל היא גם לא ממש מבינה למה בנה הצעיר הרוכב לגדולות, מתעקש ללכת לבית ספר וללמוד מתמטיקה ואנגלית ויחד עם זה היא גידלה ומגדלת ארבעה ילדים העוסקים באקסטרים ואפשר לומר שזה באשמתה ובזכותה שלה ושל בעלה גיא, שהילדים נדבקו בחיידק המוטורי – כי איזו עוד משפחה לוקחת את כל הילדים לטיולי אופנועים במדבר כשהצעיר רק בן ארבע? "לא אנחנו דחפנו אותם לתחרותיות מוטורית, כולנו אהבנו לנסוע לטייל במדבר, הם רצו בזה ולקחו את זה לכיוון התחרותיות ואנחנו התלבשנו על זה, זה בא מהם ואנחנו בגישה של אם החלטתם לעשות זאת, אז תלכו על זה עד הסוף. אבל לצערי הנחישות שלהם לא באה ממני… יש להם אבא סופר כזה, סופר דוחף, סופר נמרץ לטוב ולרע אבל בעיקר לטוב כי הוא דוחף לא באגרסיביות. תמיד מצליח לשכנע את כולם ללכת צעד קדימה, צעד אחד יותר ממה שאתה יכול – ועד היום הוא לא טעה.
אני זוכרת שכשסוף היה בן 13 הוא אמר לו "בוא תלך לרומניאקס" והתגובה שלי הייתה מה פתאום הילד לא מסוגל לזה. זה הרגיש לי כל כך מוקדם ולא הקשיבו לי והוא יצא והצליח ושנה אחרי זה הוא הלך לברונז ואז לסילבר ועכשיו לגולד וכל פעם אני אומרת לעצמי שזה לא הזמן הנכון והם מוכיחים לי אחרת. כולנו חיילים של גיא בסדיר ובקבע, אבל הילדים אף פעם לא עשו משהו שהם לא רצו לעשות."
אחרי שסוף שבר את שתי האצבעות והם ביקרו אצל שלושה רופאים והיה חשש לנזק בלתי הפיך, ברברה דחפה לחתוך, אך עם זאת דאגה למצוא את הרופא שיקבע ויאפשר לסוף להתחרות למרות הכאב ובדיעבד היא שמחה שהוא לא הקשיב לה. לרומניאקס היא הצטרפה, למרוצים הגדולים היא באה ומתפקדת לא רק כ'מאמאג'ר' שדואגת ביום יום כי "מי יכול לדעת יותר טוב ממני מתי סוף אמור להגיש מבחן, מתי יש לו עבודה או יכול לטוס לאימונים, מתי יש לו מסיבה שחשוב לו להיות בה? " אלא גם דואגת שבפריסה שחיכתה לו ולמיקה יהיו העגבניות שבתה אוהבת וסוכריות הנחשים מגומי של סוף. אבל היא נהנית מכל רגע, אוהבת להגיע למרוצים ומבהירה שאם הייתה יכולה לנסוע ליותר הייתה עושה זאת, אך אי אפשר מחצית מהשנה לעזוב הכל ולנסוע. "זה שיכולתי לנסוע עם כל הילדים למרוצים כמו הנסיעה בזמנו עם גב לשבועיים וחצי לאקו אפריקה, איזו אמא יכולה לנסוע עם ילד בן 18 וחצי אחד על אחד? זה בונוס בשבילי,יש לנו יום יומיים לפני שהמירוץ מתחיל אחד על אחד לא משנה מה ואני יכולה להגיד רק תודה".
"סוף כזה ילד טוב, מקסים, עוזר ועדין", היא מספרת כשנשאלת איך זה לבלות עם בן הזקונים "הוא מגיע אלי לעגלת קפה, שם כל החברות שלי הזקנות בנות ה-50 והילד בא ויושב איתן ומסביר להן ומחייך. זה הכבוד שלי, הכיף שלי שהמוכשר הזה, האלוף הזה, בא ומדבר עם החברות שלי. אף טינאייג'ר לא עושה את זה והיכולת שלו לתקשר עם אנשים היא גם תודות לכך שהוא מסתובב הרבה עם אנשים בוגרים, הוא כמו האחים שלו – לא עבר את גיל הטיפש עשרה".
היא מעריצה את הנחישות והחריצות של ילדיה שלא היו שורדים את המרוצים הקשים הללו ללא עבודה קשה ואם היו מחפפים "זו המון גאווה אחד שניצח את אקו אפריקה, ילדה שפתאום בחרה להתחרות, עוד בן שעושה חיל בצבא ויש לי ילד אחר שחוזר הביתה עם גביעים והצלחה שאף רוכב ישראלי לא הגיע אליה, לא מאז שיש ספורט מוטורי בלי קשר לבן גילו או לא. תמיד אומרים לי איך את לא מפחדת ואני תמיד עונה – כל עוד הם לא רוכבים בכביש, אני לא מפחדת. בעיני זה המקום הכי מסוכן וברגע שהם מתחרים עם קסדות וציוד מגן אני יודעת שהכל יכול לקרות אבל הכל יכול לקרות בכל מקום ואני יחסית רגועה, אני לא לחוצה ואני חושבת שסה"כ הריקושטים מהסביבה, אולי זה אפילו קצת קנאה."
היא חולמת לראות אותו על הפודיום במירוץ אנדורו מקצועי גדול ולמרות שהיא נשמעת נרגשת מאוד לדבר על הצלחות סוף ושאר ילדיה נדמה כי היא כנה, ישירה, ביקורתית ומנסה לראות את הדברים כמות שהם ולא רק דרך הפילטר האימהי שהופך כל צאצא למושלם או נסיך. היא לא לחוצה על הדקאר כמו גיא, היא משאירה את הבחירה בין מוטוקרוס לאנדורו בידיים של סוף למרות שהיא די יודעת בעד מה היא. "אלו שני ענפים שונים לחלוטין, כשאני חושבת על זה, אני חייבת להודות שאם הוא היה באמת טוב במוטוקרוס הוא היה אלוף כבר, אבל זה נורא נורא קשה וזה היה דורש ממנו להתחיל מקצועית מגיל שש. קשה לי להגיד אבל אני נוטה להסכים עם המחשבה שמרוץ של ארבעה ימים שבהם לא יודעים מה יקרה יותר מתאים לו".
בבית, אחרי הרומניאקס הגדול, היא וסוף עדיין מתאוששים כשמיקה וגיא כבר חזרו לעצמם. היא מתרגשת רק מהמחשבה על הרגע הזה בו החזיקה את דגל ישראל עם הילדים בסיום "זו הייתה תחושה נפלאה וחוויה בלתי נשכחת. אני עדיין לא מוכנה נפשית ופיזית למרוץ הגדול הבא, אבל זה קצת כמו לידה שאת אומרת' never again' ואחרי שבוע הכל כל כך מקסים שאת כבר תוהה מתי את עושה את הבא, את שוכחת כל כך מהר את הקושי ומסתכלת על הקטעים הטובים".
אני מאמין בכל ליבי שהוא יכול להיות אלוף עולם – פול בולטון
פול בולטון מכיר את סוף מאז שמלאו לו תשע, כשנפגשו במחנה אימונים שהעביר הרוכב הבריטי בישראל. כמעט ארבע שנים אחר כך, על קו הסיום של הרומניאקס הראשון של סוף בשיחה אקראית בין ברברה לליסה אשתו של בולטון, הועלתה ההצעה שסוף כבר בן 13, יגיע להתאמן עם פול בפרסטן, כחצי שעה ממנצ'סטר אשר באנגליה.
סוף, פול והמשפחות מסתדרים מצויין "אני מקווה שאוכל לאמן את סוף לדברים גדולים יותר שבהם יקח אליפות עולם. כרגע הוא צריך להחליט אם להמשיך עם מוטוקרוס או אנדורו". די ברור במה בולטון מעדיף שסוף יתחרה, למרות שלדבריו אם יבחר במוטוקרוס, הוא יוכל להמשיך באנדורו בגיל מאוחר יותר "הוא יסיים באנדורו בכל מקרה ואז אהיה לצידו כשמשפחתו מאחוריו ויהיה מרתק לראות לאן יגיע". את רעיון הדקאר בולטון דוחה וטוען שסוף לא צריך אפילו לשאוף לזה לפחות עד גיל 25, כשהוא מקווה שהוא ישתתף תחילה באליפות האנדורו הנערכת בארינות שבה סיים בולטון בזמנו חמישי. "זה כשבע דקות מרוץ והוא שילוב של שתי האהבות של הרוכב הצעיר, אנדורו ומוטוקרוס" בולטון מספר בהתלהבות "בגיל 17 הוא יכול לקטוף את תואר הג'וניורז, שנה אחר כך במקצועים, הוא כבר יכול להיות אלוף, יהיה כל כך מגניב לראות אותו "קיק אס" שם. עם הנחישות שלו, אין לי ספק. אולי הוא יחייך אחרי שיהיה אלוף עולם".
מרגיש כאילו בולטון הוא כמו אח נוסף לרוכב הצעיר, "אני לא מצליח להבין אף פעם מה גורם לסוף להיות שמח, גם ברגעים שהוא עשה עבודה נהדרת הוא לא נראה שמח. הוא כזה בחור קשוח האיש הקטן הזה. אולי זה קשור לזה שיש לו אחים גדולים". בכלל בולטון נותן הרבה קרדיט למשפחה "הם אולד סקול וזה חלק מההצלחה, הם רוצים להצליח בכל מה שהם עושים בעבודה, בצבא, על אופנועים. הם חיים את היום יום, לא אכפת להם ממדליות, הם יחידה משפחתית מהודקת ונהדרת." בולטון שבגילו של סוף, נאלץ להמתין עם קריירה בינלאומית בגלל מגבלה כלכלית, לא שוכח להבהיר נושא שמפריע לו "כן, הוא בר מזל שהוא מגיע מהמשפחה הזו, אבל לכמה אנשים יש הזדמנויות ולא עושים את זה? זה הם, הם נושמים אופנועים. אם משפחת סלע הייתה יכולה לבחור משקה אחד לארוחת הבוקר זה היה דלק".
בקרוב הם חוזרים להתאמן יחד אחרי תקופת החלמה ארוכה של בולטון "אני משתדל לעשות את הרכיבה מאוד כיפית כי חשוב לי שהוא יהנה כדי שלא יאבד סבלנות, כי זה יכול להיות סיזיפי ולחזור על עצמו. הוא רק צריך להתפתח עוד, לעשות עוד אנדורו, יותר טריאל באנגליה, מים גשם בוץ, תנאים עוינים. תחרויות ברמת "קלאב" באירועים שאף אחד לא שמע עליהם עם רוכבים טובים בתנאי מזג מזעזעים כמו שיש לנו באנגליה".
כשהוא חושב על האופציה שעוד שנתיים סוף כמו אחיו הגדולים יפשוט את בגדי הרכיבה ויעבור למדים, הוא נשמע מבועת "אני בטוח שהישראלים ישנאו אותי שאני אומר את זה ואני מודע לזה שיש סביבכם הרבה משוגעים אבל סוף אמור להיות משהו אחר. גב לא היה ברמה של סוף בגילו, זה יהיה בזבוז אם ילך מוקדם לצבא, אם כבר אז שיתגייס בגיל מאוחר, זה אפשרי?" הוא שואל וישר ממשיך בקצב הדיבור המהיר שלו "ישנו מספר אנשים מוגבל עם רמת הכשרון של סוף, יהיה כל כך מגניב לראות אותו חי את הכישרון שלו, אני מאמין בכל ליבי שהוא יכול להיות אלוף עולם".
בולטון שאת מרוץ רומניאקס העביר כפרשן של ערוץ רד בול, ישמח אם סוף יקשיב יותר "הוא חשב שלא צריך לשתות הרבה לפני מרוץ כי הוא מגיע ממדינה חמה ואז הגיע הרצברג והוא חטף כאבים אז הוא לומד בדרך הקשה. הוא צריך לאכול יותר, הוא שרירים, עצמות ודם, הוא סיוט אבל גם אני הייתי כזה בגילו. החיובי של סוף זו ההתמדה שלו, העקשנות אבל זה גם החיסרון שלו, הוא ישכנע את עצמו לעשות משהו אבל באותו האופן גם ישכנע את עצמו לא לעשות את זה, הוא גם נותן לקולות אחרים להשפיע עליו אבל צריך לזכור שהוא עדיין איש צעיר. לא מפתיע אותי שהוא המשיך ברומניאקס, הוא לא רוצה שיחשבו שהוא חלש. אם זה הייתי אני ששובר שתי אצבעות לפני הפרולוג לא היה סיכוי שהייתי מתחרה, גם לא כשהייתי בן 16 כי שנה אחר כך הייתי בן 17 והייתי מנסה שוב. אני חושב שלולא היד הוא היה מסיים יותר גבוה בדירוג ואם גם מזג האוויר היה קצת יותר קל זה היה מקפיץ אותו עוד כמה מקומות למעלה. אני מאוד גאה".
בולטון לא רוצה להשוות את סוף לאף רוכב אחר. "הוא סוף, יש לו את סגנון הרכיבה שלו, אני לא יכול ולא רוצה. כל מה שאני יודע זה שסייעתי להפוך אותו לרוכב חלק ואינטילגנטי יותר, אבל הוא יתעלה על כל מה שאני השגתי והתוצאות יראו שהוא טוב ממני. אני פה כדי לעזור לו להגיע להיכן שהוא מיועד וכעת זה באחריותינו".
בזמן הכתיבה כבר היה אביו של סוף על ערש דווי ולצערנו הוא נפטר ימים אחדים אחרי שפורסמה לראשונה בגליון ספטמבר של המגזין. תהא נשמתו עדן.
