fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
אודי דגן מתחת לתפריט
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
מוטוטאץ דקר
אישימוטו באנר קוביה שמאל
מידלנד שחורי 140 על 70
לרט
תמוז
עופר אבניר קוביה שמאל
לרט
voge מוטו24 באנר
HJC
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
MV קוביה
סטפן
אודי דגן 140 על 70

שבע נשמות לאופנוע אינדיאני

שבע נשמות לאופנוע אינדיאני

 

כתב: נח אבגר הלוי | צילום: נבות זקשבסקי, אסף לוי

 

"רוח רפאים!!!" צרח יוסוף בן החמש והצביע לכיוון כביש הכניסה לכפר כנא. כל ילדי הכפר הסתובבו לכיוון אליו הצביע – ונעמדו כמשותקים, מביטים בתימהון ובפחד אל אופנוע ללא רוכב שמתקרב במהירות אל הכפר. לאחר שבריר שנייה של קיפאון, החלו הילדים לצרוח – וברחו לכל עבר. התמונה כמו לקוחה מסרט אימה: האופנוע נוסע, יציב ומהיר, אלא שאין עליו רוכב. המסקנה ברורה: רוח רפאים רוכבת על האופנוע. שניות מספר לאחר מכן, אופנוע האינדיאן המפואר – אשר מגיע מכיוון כפר משהד, נכנס אל תוך כפר כנא, מאבד את המהירות שצבר בירידה, מאבד אט אט את שיווי משקלו, מתנגש בעגלה שעמדה בצד הכביש ונופל.

 

סיפורו של אינדיאני – מוות ראשון

השנה היא שנת 1956. משה שמואלי מטבריה ואשתו פאני שמואלי שומעים שביום רביעי הקרוב, בשעה שתיים בצהריים, עומדת להתחיל תוכנית רדיו מרתקת על שיטות להתאים שפם לחולצת משבצות או משהו אחר שעניין את כולם באותם ימים. היות ורדיו הוא מכשיר נדיר, משה ואשתו עולים על אופנוע האינדיאן שבבעלותם ורוכבים יחדיו לכיוון סג'רה – כדי לבקר את הוריו של משה, אשר בביתם מוצב מכשיר הפלאים של התקופה – הרדיו. בדרך לשם, הם עוברים את כפר משהד וגולשים בנועם אל הירידה לכיוון כפר כנא. במהלך הירידה הם מחליקים ונופלים. השניים נאחזים באופנוע ומחליקים איתו למעלה ממאה מטרים עד שמשה צועק לאשתו – "עזבי!!!" שניהם מרפים מהאופנוע, מתגלגלים על הכביש, והאופנוע ממשיך להחליק בירידה. ואז פתאום, אופנוע האינדיאן מזדקף על שני גלגליו וממשיך לנסוע לבד בירידה הגדולה בדרכו, סולו, אל תוך כפר כנא. כמו סוס שהשתחרר מהרוכב ובורח חזרה אל הערבות והמרחבים – גם האינדיאני הזה יוצא לדרכו העצמאית. אולי עלה בדעתו לנקום את נקמת האינדיאנים בקאובויים, אולי הוא מצא את עצמו לבד ויצא לחפש סטוץ על אדמת הקודש.

הזוג שנותר במעלה הגבעה המום. חבולים קלות, הם מצליחים להתרומם על רגליהם. רכב חולף נעצר ושואל לשלומם. הם עונים שהם בסדר, מספרים מה קרה והנהג שעצר להם מקנא: "איזה זוג מושלם" הוא חושב לעצמו "גם חזיונות שהם רואים כתוצאה ממכה בראש, הם חזיונות משותפים". הוא שוקל לקחת אותם לבית חולים פסיכיאטרי, אך ליתר ביטחון הוא מסיע אותם, חבושים, לכפר כנא ולא מאמין למראה עיניו: אופנוע אינדיאן מפואר שוכב על הארץ וכפר שלם מתגודד ומנסה להעלות השערות איך זה שהאופנוע הגיע ללא רוכב. עם עזרה מהמתגודדים, הם מצליחים להרים את האופנוע, מנגבים את שאריות הנוזלים שעליו – מנסים להניע אותו ו…הוא נדלק! לקול מחאותיהם של כל הסובבים, עולה הזוג על האופנוע – וממשיך בדרכו אל הוריו של משה. אחרי הכל – לך תפסיד תוכנית רדיו בגלל איזו תאונה קטנה….

 

סיפורו של אינדיאני – מוות שני

ההורים של משה לא הסכימו שהזוג ירכב הביתה במצב כזה. "תשאיר את האופנוע כאן" הם אמרו, "תיקח אותו מאוחר יותר". להזכירכם, זה קרה בשנת 1956. משה לא מיהר, ועד שהעביר את האופנוע הביתה לאילניה חלפו כמה חודשים, אם נדייק: חלפו 156 חודשים. והרי כמה מקוראינו אובחנו רשמית כתלמידים בעלי 'הפרעת אופנוע' ללימודי מתמטיקה – אז נעשה עבורם את החשבון: 156 חודשים הם 13 שנים (!!!) אשר חלפו מרגע התאונה ועד 1977 – רק אז מחליט משה לקחת האופנוע הביתה ולהשמיש אותו שוב. האינדיאן פתח בפסטיבל תקומה חגיגי, אבל לשווא. משה לא שיפץ אותו והאינדיאן הזה עומד לעבור עוד כמה מדורי גיהינום עד שישוב להניח את צמיגיו על אספלט כשר. חמש מלחמות יחלפו על ישראל, אדם ינחת על הירח, נשיא אמריקאי וראש ממשלה ישראלי יירצחו וחשוב מכל –  דנה אינטרנשיונל תייצג את מדינת היהודים באירוויזיון הגויים, בטרם ייסע האופנוע הזה שוב – אבל חכו חכו, הוא יסע, או-הו – ועוד איך הוא ייסע.

 

סיפורו של אינדיאני – מוות שלישי

כאמור, 13 שנים אחרי התאונה ההיא, האופנוע הגיע לחצר העבודה של משה –  שעבר גם הוא בינתיים לגור באילניה. משה התחיל בתכניות מפורטות לשיקומו והאינדיאן החל שוב בחגיגות השיבה לחיים. חגיגות אלו הסתברו כמקודמות מידי – ובפעם השלישית (עד עכשיו יש לנו תאונה והזנחה בת 13 שנים) האינדאני הזה נפטר. אין שיפוץ ואין נעליים. אחרי קצת למעלה משנה – ארבע עשרה שנה מאז רכב עליו לאחרונה – משה אכן מתחיל בשיפוץ, האינדיאני שוב מכין את עצמו לשיבה לחיים, אבל גם הפעם לשווא. במשך כמה חודשים, מאבחן משה את מצב האופנוע, מפרק ממנו חלק או שניים ומספר לחבריו שהוא תיכף מתחיל לבדוק היכן ניתן לרכוש חלפים עבורו. אבל עוד שנה חולפת והאינדיאני שלנו עדיין פגר.

 

סיפורו של אינדיאני – מוות רביעי וקבורה

משה מבין שהעניין לא מתקדם, אבל יש לו רגשות עזים כלפי האופנוע. הוא מגייס טרקטור, מרים את האופנוע לחצר המרכזית של הבית – והופך אותו לפסל סביבתי. הוא מרגיש שכרגע הוא עסוק מידי אבל מבטיח לעצמו שעוד ישוב למלאכת השיפוץ. מה שהוא לא יודע זה שכמו משה התנ"כי ש"את הארץ לא ראה" כך גם משה שלנו ילך לעולמו בטרם יספיק לראות את האינדיאני הזה נוסע. בינתיים, שנה נוספת חלפה וב-1978 מתרחש מהפך נוראי בחייו של האינדיאני: משפחת שמואלי בונה מתבן בחצר ובעוד הדחפורים חופרים את היסודות, משה מסתכל על האופנוע שמסתכל עליו חזרה ועולה בו מחשבה אכזרית: "האופנוע הזה לא יקבור אותי, אני אקבור אותו". אחוז באיזשהו התקף, מכניס משה את האינדיאן אל הבור שנחפר כיסודות המתבן, ואי שם בשלהי 1978 קובר אותו בחול. עמוק עמוק בתוך האדמה. לנצח?

מסתבר שלא רק ארנולד שוורצנגר בסרט "המחסל" מסרב למות, גם האינדיאן גיבורנו מסרב למות, ובדיוק כמו אומה טורמן בסרט "להרוג את ביל", גם קבורתו מתחת לאדמה לא מצליחה לחסל אותו.

 

סיפורו של אינדיאני – מוות חמישי

השנה היא שנת 1991. כחמישה אופנועי אינדיאן משופצים להפליא נוסעים בכבישי ישראל אחד מהם שייך לאמיר סתר מקריית חיים. לאמיר סתר יש חבר טוב בשם אמנון מינה מקיבוץ סער אשר בסתר ליבו מקנא באמיר סתר על האופנוע הנפלא שבבעלותו. בלי קשר לכך, אמנון פגש חבר אחר בשם עופר וסיפר לו בשקיקה על האופנוע המדהים של סתר ועל החברות האמיצה שנרקמה בינו לבין שאר בעלי אופנועי האינדיאן. "אם רק היה אפשר להשיג אחד כזה" מלמל אמנון מינה, "הייתי מת לאחד כזה". "חבל", ענה לו עופר, "לאבא שלי היה אחד כזה והוא סתם קבור בחול". אמנון מינה קפץ כנחוש נחש. מסתבר שעופר הוא בנו של משה קובר האופנועים, ואופנוע החלומות של אמנון מינה קבור בחול – בחצר בית הוריו של עופר. עופר שכמעט מעולם לא סיפר את סיפורו של האופנוע, מוצא את עצמו עומד מולו חבר שלו, אחד שמעולם לא חשד בו כמגלה עניין יתר באופנועים עתיקים, והנה הוא מזיל ריר על האפשרות לשחזר את האינדיאן….

כמה ימים אחר כך התאספו מספר חברים עם מעדרים, אתים וכפות חפירה מעודנות יותר והחלו לחפור את האופנוע מהאדמה החוצה. לאט לאט, במשך כמה ימים, הם חפרו בידיים עד שהצליחו להגיע אל האופנוע ולחשוף את כולו. תחשבו רגע: אתם חופרים כדי למצוא אופנוע שנקבר בחול לפני 14 שנה. מה אתם מצפים למצוא?

 

סיפורו של אינדיאני – מוות שישי

חבורת החופרים הופתעה. האופנוע, חלוד, כל החלקים שאינם עשויים מתכת התפוררו ונעלמו, אך מצבו הכללי תקין ונראה סביר לגמרי כמועמד לשיפוץ. נשמתו של אופנוע האינדיאן שוב מתכוננת לשוב לחיים. אמיר העביר את האופנוע אל חצרו והחל במלאכת השיפוץ. ראשית – הוא פרק אותו עד אחרון ברגיו, הכניס הכול לארגזים וקופסאות ממוינים ו…זהו. ככה בדיוק עמדו הארגזים במשך שנים והאינדיאן שוב קפא אל מותו. האלף השלישי עומד להסתיים והאינדיאן, שאנחנו הרי יודעים וגם רואים בתמונות שמצורפות לכתבה הזו שעוד יהיה משופץ למשעי, מגיע אל שנת 2,000 אחרי תאונה, 14 שנות עמידה בשמש ובגשם, עוד 14 שנים מתחת לאדמה ועכשיו, תשע שנים מאוחר יותר הוא מפורק לחתיכות-חתיכות קטנות-קטנות.

 

סיפורו של אינדיאני – מוות שביעי ותקומה

שנת 2000. אסף לוי, אחד שכבר שיפץ איזו נבלה או שתיים שהפכו תחת ידיו ליצירות מופת, שומע את הסיפור מאמיר מינה אשר ויתר בינתיים על האפשרות לשפץ את האופנוע, ומחליט לקחת את הארגזים עם החלפים ולחדש את האינדיאן. האינדיאן שלנו מתרגש. סוף סוף הוא הגיע לידיים של מישהו שבאמת מסוגל להחזיר אותו לחיים, אחד שכבר יש לו הוכחות. לוי התכוון להתחיל בשיפוץ באופן מיידי אבל זה לא יצא. האינדיאן שלנו שוב איבד תקווה ומצא את עצמו עוד כחמש שנים מפורק בארגזים.

בשנת 2005, כך מספרות אגדות אינדיאניות, התעוררה רוחו הרחומה של הצ'יף 'מתנת-הנשר' לרגע קל – הושיטה יד אל בני האדמה והפיחה אומץ ונחישות אצל צדיקים אינדיאנים מסוימים. אין לדעת אם נפלה רוחו של הצ'יף על האופנוע או על אסף לוי, אך מה שבטוח זה שהחל משנה זו החל אסף בתהליך שיקום ושיפוץ מאסיבי שנמשך שלוש שנים. הפעם – הגיע השיפוץ אל סיומו וכך לסיפורנו על האינדיאן יש הפי-אנד שמח ולא הפי-אנד עצוב. החלק העצוב בסיום הסיפור הוא שמשה כבר אינו בין החיים ולא זכה לראות את האופנוע במצבו הנוכחי.

משסיים את השיפוץ, הניע אסף לוי את האופנוע – וזה נענה בבת אחת. אחרי עשר דקות סיבוב בחנייה הסמוכה לביתו, בעודו חמוש באומץ השמור לשוטים או למכורי אהבה הבטוחים בכוחם, יצא לוי עם חברים נוספים לרכיבה מביתו שבחבל מגידו ועד מעלה עקרבים. משם הם המשיכו לביתה של פאני שמואלי. כשראתה זו את האופנוע, דמעה קלות, בהתה במבט השמור לאלו הנזכרים ברגעיהם היפים ביותר, הסתגרה ברגע של שתיקה ואחריה בשעות של סיפורים. "אם הייתי נער שמגיע עם הארלי מדוגם לאסוף בת 17 מתלהבת –  היא לא הייתה מתרגשת ככה" אומר אסף לוי.

האינדיאן רוכב בשנית. חמישים ושתיים שנים אחרי רכיבת הסולו האגדית שלו, הוא חזר למלוא הודו. אנחנו פגשנו אותו בתערוכה בשנה זו, קיץ 2012  והוא נראה צעיר מתמיד, יפיוף ומוכן לכל מטרה. האינדיאן הסתכל עלי דרך כנפי הענק שמעל הגלגל וכמו אמר לי בקריצה: כל הסיפור הזה הוא אמיתי לגמרי, חוץ מהמשפט הזה.

 

סיפורו של אינדיאני – אפילוג

אנחנו לא יכולים לסיים בלי אזהרה חמורה לאסף לוי: לאינדיאני גיבור הסיפור שלנו, כמו לחתול טוב, יש שבע נשמות – ואת כולן הוא כבר בזבז. הזהר לך אסף לוי. המוות הבא של האינדיאן הזה יהיה המוות האחרון. אין לו עוד נשמות במלאי. סע בזהירות, טפל בו, שמור עליו. עשה זאת בשבילו, עשה זאת בשבילך, עשה זאת בשבילנו – כי אחרי סיפור כזה אנחנו מרגישים שהוא גם שלנו.

גלריה

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל