אופנוע עם תג נכה: הסטריאוטיפ שנלחם בבריאות

כתב: אורן קוזבלובסקי  | צילום: ChatGPT

רכב נכה, נושא טעון. רכב דו-גלגלי עם תו נכה, זה כבר על גבול הפרובוקציה. השבוע חזרתי לחוויות אופנוע הנכה שלי בגלל פוסט שעלה בקבוצה ״חנית כמו ז*ן״ ואחר כך גם ב״מועדון האופנועים הישראלי״.

סיפור המסגרת לא עניין אותי. אופנוע שחונה בחניית נכים הוא כלי רכב בחניית נכים, לא שום דבר אחר. אם האופנוע שייך לנכה שנושא אישור מהמרב״ד לחנות בחניית נכים, מותר לו להיות שם. השאלה אם זה מוסרי או אם יכול היה לחנות על המדרכה אינה רלוונטית.

כמי שרכב שנים על אופנועים שנרשמו בתג הנכה שלי, התגובות לא היו זרות לי. ״אם הוא רוכב על אופנוע ספורט כזה, הוא לא באמת נכה!״ או ״עם כל הקומבינות שיש היום ברור ש[כינוי גנאי לבחירתכם] יחנה ככה״, והשיפוטיות צללה לנבכי הבורות. הסטריאוטיפים חגגו.

אני על תג הנכה שלי הייתי מוותר בשמחה. אבל מאחר שזכיתי בו ביושר ומצבי הרפואי מחייב התייחסות מיוחדת, אני חי איתו בשלום. אוסף מחלות שמתחילות במחלת סיסטיק פיברוזיס, ממשיכות עם תופעות לוואי של תרופות וכשלים פיזיים שהתפתחו על רקע המחלה הקיימת הובילו להשתלת ריאות. חוץ ממני, אף אחד לא רואה מה קורה ולא יודע עם מה אני מתמודד.

כשנה וחצי לפני השתלת הריאות כבר רכבתי עם מערכת אינפוזיה בלחץ, לקבלת טיפול אנטיביוטי לווריד. שנה לפני ההשתלה התווסף גם בלון חמצן ואחר כך מחולל חמצן נייד לרכיבה. האופנוע הפך לחדר טיפולים נייד, שמר על מערכות אחרות בגוף שלא יתנוונו ואפשר לי לצאת מהבית. בגדול, האופנוע הציל את חיי הרבה יותר ממה שאני נותן לו קרדיט.

השורה התחתונה היא שהרופאים הכירו בקושי, ואני גיליתי שעל אופנוע הרבה יותר קל לי. הישיבה במכונית מקשה על פעילות הסרעפת בנשימה, בעוד הישיבה על אוכף האופנוע מכבידה הרבה פחות. האופנוע מביא אותי מדלת לדלת כמעט בלי מאמץ. למשקל הכלי אין משמעות, ועם מספיק מיומנות אני מסוגל לתמרן ולפעול באופן שאדם ללא המגבלות שלי לעולם לא יבין.

עבורי האופנוע היה הרבה יותר מכלי רכב. זה היה פתרון חברתי (עד היום רוב חבריי הם רוכבים), כלי שיווקי שבזכותו אנשים זכרו אותי, ואפילו יתרון לוגיסטי בהתנהלות היומיומית. וזה עוד לפני הקטע הפסיכולוגי שעזר לי להרגיש טוב יותר, חזק יותר ומסוגל יותר מאנשים אחרים במצבי.

החיסרון היחיד באופנוע הגיע עם המבטים השיפוטיים וההטרדות של החברה מסביב. שוטרים ופקחים שמסמנים כבר מרחוק לזוז עם האצבע; אנשים שמצלמים ומנסים לקבל חיזוק לדעתם מבורים וטיפשים אחרים שהחליטו שהם יודעים הכל; בריונים שמרשים לעצמם לנסות להזיז את האופנוע בתחושת צדק מטומטמת ושיכרון כוח עברייני. דווקא החברה שמתיימרת להיות מכילה ומחבקת, התגלתה כל פעם מחדש בשיא צביעותה וכיעורה.

בימים אלו אני בוחן את החזרה לדו־גלגלי כפתרון תחבורתי. אני בודק עם עצמי איזו תנוחה נוחה לי ביותר, וכנראה שאבחר באדוונצ׳ר גדול וגבוה. ברור שתג הנכה יעבור מהמכונית לאופנוע. לדעתי, נכים רבים היו מרוויחים איכות חיים וחווים הקלה משמעותית אם רק היו בוחנים את האפשרות הדו־גלגלית. זה כלי רכב הרבה יותר קל לשליטה ממה שנדמה לאנשים. הבעיה הגדולה היא הסטריאוטיפ שמגיע איתו.

כרוכב, הכרתי עוד כמה כמוני. רוכבים עם מוגבלויות סמויות שאף אחד לא יכול לראות, שבחרו בנוחות של כלי רכב דו־גלגלי. כולנו בחרנו במודע לרכוב. שמענו מהסביבה שזה כלי מסוכן, אבל סבלנו מהאנשים מסביב לחניה הרבה יותר מאשר מהמכוניות מסביבנו על הכביש.