מוטו פוגש: הממלכה החדשה של אנדראה דוביציוזו

תמי גורלי | צילום: MotoGP, Christian Fussi ,Callo Albanese

יותר מעשר שנים חיפש אנדראה דוביציוזו מקום מתאים כדי להגשים את החלום – מסלול ופארק מוטוקרוס. החלום התגבש הרבה לפני שהגיע לשיאו במוטוGP, כשנאבק על אליפות העולם, ניצח בדרך 14 מרוצים על הדוקאטי וסיים כסגן האליפות שלוש פעמים. הרוכב, שהחל את דרכו על אופנוע מוטוקרוס כשהיה בן ארבע והמשיך לרכוב בשטח גם אחרי שהחל לרכוב על האספלט בגיל שש, מרגיש הכי בבית על העפר.

הוא תמיד רצה להיות איש רגיל, וזה גם מה שאמר לנו בעבר, למרות שבחר בקריירה ועיסוק שאינם רגילים. עכשיו, אחרי הפרישה, הוא עומד באמצע תלוליות הבוץ ואפשר לראות את ההתרגשות והגאווה על פניו, כשהפרויקט קורם עור וגידים.

"המוטוקרוס חשוב לי מאוד", הוא אומר, נשען על הטרקטורון שלו באמצע המסלול בהקמה של 04 Park Monte Coralli. "אני אוהב לחיות על העפר. אני אוהב את הריח. להיות כאן זה להרגיש בנוח, רגוע, לא מוקף בהרבה אנשים. אם משווים את מרוצי הכביש לעולם שכאן, המוטוקרוס שונה לחלוטין. אני מאוד אוהב את התחושה הזו ורציתי לייצר את אותה התחושה עבור אנשים שיש להם את התשוקה לענף הזה. המשמעות היא שאם נמצאים כאן, זה בגלל שרוצים להיות מעורבים בספורט הזה ואוהבים את העולם הזה".

השטח עליו הוקם הפארק נמצא באזור Faenza, פחות משעה נסיעה מבולוניה, באמצע העמק המוטורי ופחות מחצי שעה מביתו. "הייתי קרוב לסגור חוזה במקום אחר וזה לא עבד, עכשיו אני יכול להגיד 'למזלי' לא הצלחתי למצוא שטח קודם, כי עם התקדמות הפרויקט הבנתי שמסיבות לוגיסטיות כדאי למצוא מסלול קיים. ההבדל בין המקום הזה לפארקים האחרים הוא שיש כאן אזור גדול, שאר המקומות הם המסלול וזהו. בנוסף, היה לי מזל גדול כי רציתי שהפארק יהיה קרוב לבית שלי, כי אני רוצה כמעט תמיד להיות כאן, אני רוצה לבלות כאן הרבה מזמני ולהגיע בקלות הביתה".

על יד שער הכניסה תלוי שלט גדול עם התוכנית העתידית. על השם של המסלול מונטה קורלי (כן, כן, כמעט…) שהוקם בשנות השבעים, דוביציוזו הוסיף רק את המספר המזוהה עמו ואת המילה פארק, כי כאמור, כפי שהסביר – זה לא עומד להיות עוד מסלול. הוא לא נראה כמו דמותו המוכרת בשני העשורים שלו באליפות העולם. הבגדים אינם בגדי קבוצה, הם לא ממותגים, והוא נראה יותר כמו קבלן מאשר הרוכב שעקף את מארקז בפנייה האחרונה בקרבות ענקים באוסטריה וביפן. רגע לפני שהוא מתחיל להסביר, הוא עוצר ומביט לעבר שביל הכורכר המוביל אל המקום, כאשר רכב לא מזוהה עושה את דרכו אל שער הכניסה. בחור צעיר וזוגתו יוצאים והבחור מתחיל לשאול שאלות על המקום, על התוכניות ומתי יפתח. הבחור נראה נרגש מהשיחה, משתי סיבות – מהפתיחה של המסלול ומזה שהוא מדבר ככה עם דובי. כאשר הם נוסעים דובי מסביר שזה קורה מדי פעם, שמגיעים תושבי האזור ומתעניינים בהתקדמות הפרויקט.

הוא מתחיל ומצביע על הדמיית הפארק, מראה את מקום מסלול המוטוקרוס המלא שאורכו יהיה 1.7 קילומטרים. הוא מראה היכן יהיה המועדון, המסעדה שתוקם במקום הבית שהם עומדים לשטח, המסלול המקוצר ומקום המגורים המיועד לפטי ופרנקו הזוג שירש עם המקום ועובדים בניהולו. "מהתמונה אפשר לראות למה אנחנו בונים הכל מאפס", הוא מסביר. "הבניין הזה יהיה המרכז של הפדרציה האיטלקית למוטוקרוס, המרכז האיטלקי לשטח, כי אין להם כרגע מקום, אז הם יהיו כאן כחלק מההסכם. מקלחות, טרקטור, חניה, מוסכים, תהיה מסעדה, שהיא חלק חשוב מהפארק, כי אני רוצה שזו תהיה לֹא רק בנייה מחדש של מסלול מוטוקרוס, זה חשוב, אבל אני באמת רוצה ליצור מקום שאנשים ירצו לבוא וליהנות בו: לאכול ארוחת ערב, לשתות או לרכוב על מסלול המהמורות עם אופניים. אנחנו במיקום המושלם להתאמן גם מסביב למסלול ולפארק, לכן הייתי רוצה ליצור את הבסיס והמרכז ממנו יצאו לעשות אימוני רכיבה. יש כאן הרבה ירוק מסביב ואני מאמין שזה יהיה יתרון גדול מאוד".

הוא ממשיך ומסביר על הפארק, מראה את אזור מסלול המיני-קרוס בו יוכלו לרכוב רוכבים צעירים בגיל ובניסיון וגם להשתמש בשירותי הפארק ולשכור אופנועים, כדי שיוכלו להתנסות בענף לפני שמתחייבים להוצאה כלכלית גדולה. "אני רוצה להשכיר אופנועים למבקרים, כמו בתחום אופנועי הכביש, אבל בתחום השטח, לכן חתמנו על הסכם עבור הפארק עם ימאהה. ילדים ורוכבים מבוגרים יוכלו להתאמן, ליהנות ממרוצים קצרים של 15 דקות, להכיר חברים חדשים כמו באספלט, אבל על העפר. אני באמת רוצה ליצור את זה. לצערי, אני לא יכול להתחיל את כל הפרויקטים האלו כבר עכשיו והמסלול בלבד יהיה מוכן רק במהלך הקיץ, כשאת העבודה על השלב השני של הפרויקט נתחיל רק בעוד חודש, עם צפי סיום בעוד שנה".

בתקופת האביב באזור פאנזה באיטליה ירדה כמות גשם של יותר משנה. הגשם לא פסק יותר משלושה שבועות, אזורים נרחבים הוצפו וניזוקו. דוביציוזו והצוות נאלצו לעצור את העבודה לכשלושה שבועות ולמרות שלא נגרם נזק ברכוש, הכנת המסלול התעכבה. "חוץ מהגשם, כמו בכל פרויקט גדול, רציתי להיות מוכן בפברואר, אבל זה לא עבד", הוא אומר וצוחק. "הזמן הטוב ביותר לפתוח את המסלול היה לפני הקיץ, אז אנחנו באיחור, אבל כרגע אין מה למהר לפתוח מוקדם מדי, יש הרבה עבודה לעשות וחשוב שנעשה עבודה טובה – ואז הכל יהיה בסדר".

מצחיק לחשוב עד כמה החיים של דוביציוזו השתנו בשנה האחרונה, מרוכב בקבוצת מפעל עם עוזר אישי וקבוצה של אנשים שעושה כמעט הכל עבורו, עכשיו האיטלקי בן ה־37 נאלץ להתמודד לראשונה עם החיים האמיתיים וגם עם הרבה בירוקרטיה. הפארק נבנה בשיתוף עם הרשות המקומית ועם הפדרציה האיטלקית, ולמרות שנבנה על מסלול קיים, דובי ושותפיו, כולל הסוכן שלו סימונה בטיסטלה, צריכים להתמודד עם טפסים, אישורים וחוקים אזוריים – כמו דרישה לשתילת 350 עצים כחלק מהפרויקט ואישורים על כל פעולה. "זה היה מאוד קשה להתרגל לבירוקרטיה, ציפיתי לזה כמו בכל פרויקט, אבל זה יותר גרוע ממה שיכולתי אפילו לנסות לדמיין, אבל ככה זה בכל פרויקט. כמעט תמיד היה לנו מזל, מניסיוני האישי התחריתי באליפות הטובה ביותר עם יצרן חזק, כולם עובדים קשה כל כך והכל צריך להיות מושלם ובמהירות, עכשיו זה עולם אחר, שונה לגמרי. התקשיתי עם זה בהתחלה כי, בסדר, ציפיתי שהקצב יהיה איטי יותר – אבל לא כל כך איטי… אבל אלה החיים האמיתיים וכולם אומרים לי את זה! זה היה לי קשה כי אהבתי שיכולתי לומר משהו. בדרך כלל במפגש אחד הייתה הסכמה, היינו מתקנים את הבעיה וממשיכים הלאה – אבל כאן זה לא עובד ככה".

"אנחנו באמת מקימים משהו שאני רוצה לחיות בו ובקרבתו, וכך גם לתת לסביבה, הכל קשור יחד. רציתי לפתוח מסעדה וכך תוך כדי סעודה ליצור חברויות וזכרונות נחמדים עבור אנשים שבאים לכאן. אני רוצה שנוכל למצות את כל ארבעת חודשי הקיץ לכן אנחנו מוסיפים את התאורה, כדי שהמקום הזה יהיה מושלם עבור כל מה שאנחנו רוצים. צעירים, משפחות, זקנים, כל אחד יוכל לבוא לכאן וליהנות, אם ניצור את זה בצורה הנכונה נוכל לעשות את כל זה ולהתחדש כל הזמן".

דוביציוזו, שהגיע מרקע צנוע ושמצבו הכלכלי השתנה בעקבות ההצלחה במרוצי הכביש, נושם עמוק לפני שאומר "הלוואי שהיה לי את זה כשהייתי צעיר יותר. כל מי שיש לו תשוקה למוטוקרוס חולם על מקום כזה. האתגר יהיה לנהל את הפארק כמו שאני רוצה, אבל נכון כלכלית – כי אפשר לעשות את זה נהדר, אבל זה עלול לעלות הרבה מאוד כסף", הוא אומר ומחייך. הוא ממשיך לחייך ומוסיף גם גיחוך קל ומסרב לענות על השאלה כמה השקיע מכיסו עד עכשיו, "לא", הוא משיב, "אני נבוך מדי".

"אין הרבה כסף בעולם השטח ובגלל שאין הרבה כסף, יש פחות ניסיון", דוביציוזו מסביר לגבי המשאבים ונותני השירות בענף המוטוקרוס ומבהיר מדוע הפארק הזה יהיה שונה מהקיים. "הדרך בה ינוהל המסלול, כמה ימים ואיך, זה מה שיעשה את ההבדל וזה מה שאני רוצה ליצור, זה משהו שקשה מאוד למצוא באיטליה. אני מתחרה, אני מתאמן ואני לא מוצא מסלול להתכונן בדרך הנכונה ולהתאמן עבור המרוצים – וזה מה שאני רוצה ליצור עבור מקצוענים ורוכבים חובבים. אנחנו נאלץ לפעמים להתאים את המסלול למקצוענים ולעיתים עבור החובבים – ויש לנו חברי צוות עם ניסיון המעורבים בפרויקט הזה שיעבדו יום יום כדי ליצור את זה".

דובי מוביל אותנו אל הטרקטורון – ימאהה, כמובן – שמשרת אותו במסלול למטרות הקמה. האדמה עדיין טובענית מכמויות הגשם שירד ואחרי כמה מטרים במעלה המסלול העתידי אנחנו שוקעים, לא לפני שהוא אומר בבדיחות "נראה לי שאנחנו עומדים לטבוע – וזאת תהיה הפעם השניה היום". אחרי שהוא מוודא שאנחנו עומדים על אדמה יציבה, כשהטרקטורון מאחורינו, הוא מודה שכשחשב על הקונספט של הפארק, החווה של ולנטינו רוסי הייתה חלק מההשראה, "מצד אחד – כן, אבל לא לגמרי, כי המקום של רוסי הוא מקום מיוחד, אבל רק בשבילו. זה סיפור שונה. החווה שלו פרטית וזה לא שלי, אז החוקים שונים לגמרי, ואם מקימים מקום פרטי אפשר לעשות מה שרוצים, אבל כשבונים משהו לשימוש הכלל החוקים שונים לגמרי וזה משנה את הגישה לפרויקט".
"מהרגע שנכנסים לחווה (של ולנטינו רוסי), המקום נפלא והכל מושלם ונעים ולמרות שיש לנו אותה המנטליות לגבי המקום הזה, הבעיה היא שאני עושה את זה בשביל אנשים אחרים… זה מה שמוזר: הוא מוציא הרבה כסף בשביל עצמו, אני מוציא הרבה כסף בשבילי, אבל גם בשביל אנשים אחרים… זה מוזר לבזבז את כל הכסף שאני מוציא. זה די מטופש, אבל באופן חיובי", הוא מבהיר, כאילו לא רוצה להגיד על עצמו שהוא טיפש. "אף אחד לא מוציא כסף על דברים כאלה. אנשי עסקים חכמים לא מבזבזים ככה את הכסף שלהם, אלא משקיעים בעצמם או בדברים אחרים. אבל זה היה החלום שלי, זה מה שרציתי ובחרתי לעשות".

למרות שהפארק מותאם לרמה הבינלאומית על פי סטנדרטים של הפדרציה העולמית והתכנון שיערכו בו סבבי אליפות איטליה ובהמשך גם הסבב העולמי, דובי עדיין לא בטוח שיצליח להחזיר את ההשקעה, אפילו שיש לו בהסכמים לתפעול הפארק את הקרקע לשני העשורים הבאים. "זה יהיה קשה, זה חלום, זה חלום", הוא אומר וצוחק. "זה יהיה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי. כי המנטליות של ענף המוטוקרוס היא שהכל בחינם, אם אתה אומר לרוכבים לשלם חמישה אירו עבור חשמל הם פשוט מסרבים. זה יכול להסביר כמה כסף אני מצפה לקבל. אנשי המוטוקרוס שונים, יש להם את הקרוואן עם האורז שלהם והם חוסכים כסף. זה עולם המוטוקרוס".

"אני אוהב את הפשטות של הספורט ואנחנו פותחים משהו לא ממש פשוט, אז אני באמת רוצה לשנות, אבל רק קצת, את המנטליות של הענף. מה שאני נותן עם הפארק הם אף פעם לא ראו. הסיבה שלא קיים מקום כזה עד עכשיו היא כי כולם יותר חכמים ממני ואף אחד בעולם הזה אף פעם לא מבזבז ככה כסף. אני אוהב את הרעיון שאתן להם יותר ממה שהם הורגלו, אז הם יצטרכו לשנות את המנטליות כי יהיה להם מקום נחמד – לא רק כדי לבוא לרכוב, אלא גם להישאר ולהשתמש בפארק. זה החלום שלי, לא קל, אבל זה החלום".

"צריך להפריד את האדם על המסלול ומחוצה לו", הוא מבקש בתגובה על הטענה שזה נראה פרויקט חברתי ואולי קצת קהילתי ומאוד לא אגוצנטרי, כפי שעולם המוטוGP משדר לפעמים. "בהסתכלות על התמונה הגדולה: זה החלום שלי, זה מה שאני רוצה ומה שרציתי להקים ובראות עיני זו הייתה הדרך היחידה. אז בסוף אני עושה את זה לא בשבילי, אלא בשביל אנשים אחרים, כי אם רציתי ליצור משהו רק למעני, בהשקעה כלכלית קטנה בהרבה, הייתי פשוט בונה מחדש את המסלול".

"יש פחות פוליטיקה במוטוקרוס, בהקבלה לכך שיש כאן פחות כסף. יותר כסף? יותר פוליטיקה, אבל העולם לא ישתנה הרבה", הוא מבהיר בתגובה לחשש שכסף תמיד משנה דברים ואם לפארק תהיה הצלחה, יותר כסף יזרום לתוך הספורט. "הוא לא ישתנה מספיק כדי להשפיע על רוכב המוטוקרוס, הדמות של הרוכב תישאר כמו שהיא, בגלל זה אני לא משנה את מסלול המוטוקרוס, את תחושת המוטוקרוס. אני חושב שהמקום הזה ישנה את האופן בו אתם מבלים עם אנשים כמוכם. לבר רגיל, מסעדה או מועדון לקוחות באים כי הוא פופולרי או כי רוצים להיות או להראות. כאן רוב הקהל יבוא בגלל העפר והבוץ. זה יהיה סוג מסוים של אנשים שיש להם קשר למוטוקרוס – אם זו הרכיבה או כי הם משפחה של רוכב. מי שיהיה כאן אוהב את הספורט באיזשהו אופן.
הדבר הרע היחיד בכל הפרויקט הוא הכסף, הפן השלילי הוא ההתמודדות מול הצורך להוציא עוד כסף, למרות שזה אמור להיות נורמלי. אני נאבק מבחינה כלכלית, לא בגלל שאני לא רוצה לבזבז – כי אני מוציא המון כסף, אלא כי קיים בי דחף להוציא אפילו יותר, ואני נלחם בזה, מכיוון שיש גבול, אני חייב לשים אותו, וגם בגלל זה הכול לוקח יותר זמן. אני מתמודד עם אנשים, כי צריך לסדר ולפתור מצבים מסוימים, אבל זה בסדר, זה חלק מהפרויקט. הנקודה היא שהכל סובב סביב כסף והכסף הוא שלי. אני עובד על זה כדי לנסות לנהל את המצב טוב יותר, אבל הכל מתחיל ממני ועכשיו אני מוציא את הכסף שלי".

הוא רואה את פרנקו, אב הבית, חוזר עם השופל לתחתית המסלול אחרי שהזיז צינורות בטון להקמת התאורה. דובי צועק לעברו שיבוא להציל אותו שוב ופרנקו לא יכול לעצור את פרץ הצחוק. זה מוזר לראות את דובי ככה, לא עושה עניין מכלום, משוחרר. זה לא שהוא לא היה נחמד כשהתחרה במוטוGP, אבל אז הוא היה כאילו תמיד קומה אחת מעל כולם, אפילו אם לא הוא היה זה שהעמיד את עצמו שם. "הם מכירים אותי הרבה זמן, הם רגילים לראות אותי כאן, רוכב ומתאמן כמו בכל מסלול אחר, כשאני כאן, אני כמוהם. בהתחלה הם הכירו אותי מהטלוויזיה, אבל זמן מה אחרי שהם ראו אותי כאן ולא במוטוGP מערכת היחסים השתנתה לגמרי.

השניים מוציאים את הכלי ממעמקי העפר הרטוב ודובי מבטיח שלא יעשה את זה שוב. הנוף מרהיב מסביב למסלול. דובי מתאר את קו הרכיבה שיהיה במסלול שעיצב בעצמו, ובינתיים גם לא שיתף והתייעץ עם חבריו הרוכבים.
"מניסיוני, בכל פעם שמעצבים משהו על הנייר, לא הכול עובד כשמטפסים על האופנוע, אז אני לא נלחץ מזה, כי הייתי די בטוח שהעיצוב הראשוני לא יעבוד. לכן החלטתי על העיצוב שיהיה וזהו. אשנה את הקפיצה אחרי שארכב בה ואם יהיה צורך אשנה אותה שוב ושוב. אף אחד לא באמת יכול לעצב מסלול מושלם, הדבר החשוב הוא איך הפניות ואיזה סוג של קפיצות, כי זה מה שמשפיע על המסלול הכי הרבה. החלטתי איפה ומה, ניסיתי רק כדי להבין", הוא מספר. "בנינו את המסלול, אבל חברנו אותו שוב כדי להתקין את התאורה, המים, והניקוז. רוב המסלולים מוארים בחלקם, אנחנו נאיר את כולו ואני כבר יודע מה עלי לשנות, ניסינו את המסלול, הבנו – וכשנבנה מחדש, נבנה עם העדכונים".

בינתיים סיימנו את ההקפה וחזרנו לאזור בו ייבנו המוסכים עבור המתחרים. הצלקת ביד ימין, מפציעת מוטוקרוס שספג בחודש דצמבר, בולטת בשמש. היא כל כך בולטת שהרסה קצת את קעקוע הליליות שעשה לפני כעשור. "זו הייתה פציעה נוראית" הוא מספר על השבר הפתוח שנגרם בהתרסקות. "זו הייתה הפציעה הקשה ביותר שהייתה לי בקריירה. אני יכול לרכוב כבר ולעשות מה שאני רוצה, אבל גבול היכולת שלי קיים. אני רוצה להמשיך להתחרות במוטוקרוס, אז זה נהיה רציני. הרופאים לא היו בטוחים שאוכל לחזור לכושר מלא כדי להתחרות במוטוקרוס, אבל זה בסדר, אני לא מושלם – אבל אני יכול לרכוב, למרות שההחלמה הייתה אמורה לקחת לפחות שמונה חודשים כדי להיות במצב מושלם, אני לא יכולתי לחכות וכבר חודשיים אני רוכב. זה לא הכי טוב ולצערי התרסקתי שוב, אז יש לי כאבים במקומות שונים, אבל זה לא כל כך נורא", הוא אומר ומזכיר אם שכחתי לרגע מאיזה חומר הוא עשוי.

הוא חומר של אגדות, זה לפחות מה שהחליטו בדורנה, בעלי אליפות העולם, כשהוסיפו אותו לרשימת הרוכבים שזכו להפוך לאגדות של הספורט: דובי, פדרוסה, ביאג'י ורנדי ממולה הם הרוכבים היחידים ברשימה שלא זכו בתואר העולמי בקטגוריה הבכירה. "בחיי, לא ציפיתי לזה, אז אני כל כך שמח ואסיר תודה לקבל את הכבוד הזה. בהתחלה אפילו אני תהיתי למה הם נותנים לי את תואר האגדה, כי לא זכיתי בהרבה תארים, אבל בסופו של דבר את יודעת מה הבנתי? כשפרשתי, ראיתי את האוהדים, אחרי הפרישה הם היו יותר אסירי תודה מבעבר ואז הבנתי מה נתתי להם בתחרות מול מארקז, כשנלחמתי על אליפות העולם עם דוקאטי. מה שעשיתי השפיע על אנשים, וזה נשאר איתם, לאורך זמן, זה לא היה רק ​​בגלל מרוץ טוב אחד ואני חושב שזו הסיבה שמעניקים לי את סטטוס האגדה של המוטוGP. עכשיו כשאני הולך למסעדות, לברים, עוצרים אותי יותר מבשנתיים האחרונות, את זה לא עשו בעבר".

הוא לא רוכב יותר על האספלט, אין לו אפילו אופנוע כביש והוא לא ממש מתגעגע, "במהלך השנה האחרונה, כשהייתי ממש בתחתית הזמנים והמיקומים, הרגשות שלי לגבי המוטוGP השתנו לחלוטין. כמישהו שהיה רגיל להתחרות על עמדות חשובות פתאום הרגשתי שלא נותנים לי את האמצעים כדי להישאר שם, זה שינה לחלוטין את הגישה שלי לאספלט. יש בזה משהו שאני לא רוצה להרגיש שוב. זה עזר לי לפרוש, כי לא רציתי להיות עוד במצב הזה. היה קשה מדי מבחינתי להישאר כל כך מאחור. חוץ מזה שאני לא מרגיש געגוע, בגלל שאני מעורב ושקוע לחלוטין בפרויקט הזה ובמרוצי המוטקרוס. אני מקווה שמצבי הגופני ישתפר כדי שאוכל לחזור וליהנות יותר מהמרוצים".

לא היה פשוט להתמודד עם מה שהיה אפשר להגדיר ככשלון, אבל דוביציוזו מציג שוב את חוזקו המנטלי, "הפרישה ממרוצי כביש זה חלק מהקריירה, שלב נורמלי, וצריך לקבל את זה כתהליך נורמלי, כי אלה הם החיים.
אף אחד לא רוצה או מצפה לעשות קאמבק כזה. לאופנוע היו מאפיינים מסוימים שלא תאמו את סגנון הרכיבה שלי ובנוסף ימאהה לא עלתה מדרגה בכמה אופנים, כפי שאפשר לראות עכשיו עם פאביו (קווארטררו), שהוא הרוכב שהצליח לממש את מיטב הפוטנציאל של הימאהה ועובר עונה ממש קשה. אבל אני חושב שלכל מה שעושים יש סיבה וגם אם אף אחד לא רצה לראות את התוצאה הזו ממני, ולמרות התוצאה הזו, הקשר העסקי עם ימאהה התחיל. אז גם על זה צריך להסתכל בצורה חיובית. אני מתחרה במוטוקרוס עם ימאהה, הגענו להסכם בנוגע לפארק בלי התוצאות. מה זה אומר? זה אומר שבשנה שעבדנו יחד, למרות האכזבה, נוצר קשר כי הייתי ישיר, כן וברור. התלוננתי, אבל הראיתי להם את המציאות והם הבינו. יצרנו מערכת יחסים טובה. אני רוצה להסתכל בצורה חיובית על כל חוויה, לקבל הכל באופן חיובי, גם אם זה לסיים את הקריירה עם תוצאות לא טובות, כי יכולה להיות לחוויה השפעה חיובית בזכות הגישה. לומדים, מתנסים, מנתחים ולוקחים מכל מהלך את החיובי".

אנחנו עוברים לדבר על דברים אחרים, בכל זאת אנחנו מכירים כבר עשור וחצי, אנחנו מדברים על בתו שרה, על הכלב שלו, על אליפות העולם, המשברים בימאהה והונדה, שיקום האזור מהצפות, גם על החיים שלי וגם על זה שכשהמסלול יהיה גמור אחזור אליו כדי לרכוב, אבל במסלול הקטן, השלב הבא בהקמה. הוא חוזר לעבודה על הממלכה החדשה שלו, הממלכה שהוא חולם ומקים עבור כולם.