fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

voge מוטו24 רביעי מתחת לתפריט
קאברג שחורי 205 על 35
cristalino מתחת לתפריט xi
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
cristalino קובית צד xi
מטרו באנר שמאל הכי עליון
לרט
עופר אבניר קוביה שמאל
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
תמוז
מוטוטאץ דקר
מידלנד שחורי 140 על 70
סטפן
אודי דגן 140 על 70
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון
HJC
voge מוטו24 באנר
MV קוביה

מונולוג: דני קושמרו | גליץ' לתפארת

מונולוג: דני קושמרו | גליץ' לתפארת

כתב וצילם: דני קושמרו

פורסם לראשונה במגזין מוטו, גיליון 295, אוקטובר 2012.

זה היה משפיל. בדיוק ברגע שהייתי בטוח שתפסתי את העניין, בנקודה שבה חשבתי שאני טוב וששום דבר כבר לא יכול לעצור אותי, בדיוק אז – השתטחתי על הרצפה. "גלאבה" כמו שקוראים לזה הרוכבים הלא ממונעים. הפרצוף נמעך לתוך העפר, הריאות התמלאו אבק, והסנטר בדק מקרוב את הריפוד בחלק הפנימי של הקסדה המלאה, שבלעדיה הייתה לי היום לסת חדשה. הדבר שהטריד אותי באמת היה הכאבים החזקים בשורש כף היד שנשלחה לקרקע כדי לבלום את הנפילה.

כך קרה שמבחן האופניים הראשון בחיי הסתיים במחלקת המיון של בית החולים זיו בצפת. שם אחרי צילום הודיעו לי שאין שבר. ושאני אידיוט.
כי אין הרבה היגיון באיש חסר ניסיון שלוקח אופניים להר הכי גבוה בישראל ואז מנסה לרדת ממנו הכי מהר שאפשר.

בשנים האחרונות ניטש קרב בכל חורשה בישראל בין שני סוגי הדו-גלגלי  – אלו שיש להם מנוע ואלו שנשארו מאחור, בלי. זה לא שאני מתנזר מאופניים, כשצריך לקפוץ לסידור קרוב אני אשתמש בהם, ומבחינתי הם התחליף לטוסטוס. אבל כשאני רוצה לבלות באמת אני מעדיף את האופציה נטולת הטייץ, המתקדמת יותר מבחינה אבולוציונית. אני מודה שיש לי גם בעיה עם משהו שנעשה אפנתי מדי, הדבר הזה שפתאום כו-לם אוהבים, בעיקר אם הם בני ארבעים וגרים בבורגנות שבין מודיעין למושב בשרון, אנשים שגילו פתאום את האור ומתעקשים ש"זה משהו שאתה פשוט חייב לנסות!"

אבל לא לעולם חוסן. הטעות החלה בביקור שגרתי לגמרי בסניף של ק.ט.מ. "תכיר את רועי", התגאו שם, "זה האיש שאחראי מעכשיו לתחום האופניים שלנו". במילים אחרות, גם בארזים הקטומים נפלה השלהבת הטרנדית.

מתברר שיש שתי חברות שנושאות את השם "ק.ט.מ". הן חולקות קו עיצוב שחור-כתום ומוצא אוסטרי אבל כל אחת מהן נמצאת בבעלות עסקית נפרדת לחלוטין. בין השאר הוצגו לי אופני דאון היל. הבטחתי שמתישהו, איכשהו ואולישהו, אנסה את זה. והלכתי.

ואז הגיע הטלפון. "הכי מהיר והכי מרגש זה דאון היל", אמר האיש מהאופניים. את המילים "הכי מסוכן" פספסתי, כנראה. יש כשישים רוכבי דאון היל פעילים בארץ, בגילים שנעים בין 14 ל-18, ולרובם כבר יש כמה עצמות שנשברו פעם אחת לפחות. רועי מתעקש שיש תחרויות שהאופניים ניצחו בהן את האופנוע.

אז נסענו בכל זאת לעשות דאון היל מהחרמון. ההר שאנחנו רגילים  לראותו לבן בחורף רתח באותו יום מחום, ובכניסה לרכבל – שבעונה הקרה משתרך תור ארוך של גולשים – היינו ארבעה רוכבי אופניים והר אחד, פרטי, לשימושנו בלבד. אופני המבחן היו ק.ט.מ אייפקס עם מהלך מתלים של 200 מ"מ מקדימה ו-230 מ"מ מאחור, בסיס גלגלים משתנה, שלדת אלומיניום מעוצבת בנוזל וצמיג אחורי בגדול של טוסטוס (2.4X26). גם המחיר בטריטוריה של אופנוע: 23,500 ₪ לחתיכה. מדובר באופניים שכל מטרתם היא לנוע בירידה, ומהר. לעלות הם פשוט לא יודעים. תנוחת הישיבה והמתלים הופכים את הרכיבה למעלה לסיוט. התלבשנו (בדיעבד  – למזלנו הרב) בכל המיגון האופנועני שלנו: צבי-צב, קסדה מלאה ומיגוני ברכיים. את מגפי האנדורו הנוקשים החליף משהו נוח יותר – צמד מגפי בלנדסטון אוסטרליים ישנים, בעוד ניסיון חסר סיכוי לגרום להם להתפרק.

העמסנו את האופניים על הרכבל, ובתוך כך נהנינו מאוויר ההרים הרמת-גולני ומהשקט המחריש אוזניים. דיסוננס חד לקרב שאסד מנהל קילומטרים אחדים משם. הגענו אל פסגת החרמון, וממנה צפינו מטה לנוף נפלא.

ואז הבנו שצריך להתחיל לרדת את זה.

מסלול הגלישה החורפי הפך לשביל רכיבה שיש בו מקפצות ועקלתונים, ובעיקר היו בו שיפוע חד ודרדרת. ואפס אחיזה.

תשע דקות וחצי של שיכרון חושים אחרי זה הייתי שוב בתחתית החרמון, עם לב בדופק מואץ ודיסק אחורי אדום מרוב מאמץ בלימה. באופניים, להבדיל מאופנוע, אין מנוע שיכול לתקן בעיקול, וגם הצמיג האחורי – רחב ככל שיהיה – לא מתקרב בגודלו לצמיג של אופנוע אנדורו שיודע טוב יותר לאחוז בקרקע וגם לבלום בה. לכן צריך להסתכל רחוק הרבה יותר כדי לצפות את העיקול הבא, ובו בזמן להסתכל גם קרוב משום שגם אבן קטנה יחסית יכולה להטיס מהדרך.

למרות הסכנות הברורות, משום-מה עלינו אל פסגת ההר וניסינו עוד פעם, ועוד פעם.

ועוד פעם.

המתלים המשובחים של האופניים בולעים את הרמפות בלי למצמץ, ובכל זאת יש רגעים בירידה שהאופניים צוברים תאוצה, שהמהירות מתגברת עוד ועוד עד לנקודה שבה כל מה שצריך לעשות הוא להחזיק בכידון, לא חזק מדי, ולסמוך על האופניים, לתת להם לעשות את מה שהם יודעים, לטוס למטה, ומהר. מסביב סלעי הבזלת השחורים המאיימים, האדרנלין שוצף והנשימה נעתקת, שניות מזוקקות של אושר טהור שאתה מת בהן מפחד וממלמל לעצמך: "לא לגעת בברקסים-לא לגעת בברקסים-לא לגעת בברקסים".

ואז, בטעות, איכשהו, נוצר מגע קוסמי בלתי נראה בין אצבעות יד שמאל לבלם הקדמי והדבר הזה, גלאבה מפוארת.

יממה אחר כך, עדיין בגולן, שוב ק.ט.מ, הפעם עם מנוע: EXC עם 250 סמ"ק, שתי פעימות. רכיבה עליו מבהירה שהוא אחד האופנועים הכי קרובים לאופניים. קליל, זריז, עם מנוע שמשפריץ שמחת נעורים ומצב רוח, כזה שלא מתאים לכל אחד. הריח של השמן הנשרף מזכיר לי את הפאנטיק מוטור של גיל שש עשרה. מדלג בין סלעי הבזלת, מטפס בקלילות על ההרים, מוצא את עצמי מרחף חסר אוויר ברצף האין-סופי של הבאמפים שיצרו הטנקים, מבין שמבחינתי לפחות – מיושן ולא אפנתי שכמוני – עדיין דו-גלגלי עם מנוע הוא הדבר האמתי.

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל