פרידה מאילן פייביש ז"ל

כתב: אריק רוזנבלום

אילן היקר, הגדרתי את המוות שלך במילה אחת כטרגדיה. וביותר מילים – עצב עצום, איך ככה נהרגים? בצורה כל כך כואבת, כך כך אכזרית ועוד למישהו תמים, טהור בעל לב זהב, בן אדם שלא יכל לפגוע בזבוב. להיות במקום הכי גבוה בעולם, מבחינתך, באהבתך האין-סופית למותג פרארי, ולהתרסק איתה במקום הכי נמוך בעולם – בדרך לים המוות.

אילן, ממש מרגיש לי לא נעים לכתוב לך כאן במקום להיפגש איתך פעם בכמה חודשים במפגשי רכב, מפגשי עיתונאים, מפגשים אקראיים, תערוכות רכב ובימי מסלול ואירועים מוטוריים. יש לנו הרבה קילומטרים יחד. לפני כמה עשורים, כשעוד שהייתי במגזין אוטו, ואתה כבר אז היית באותה התלהבות מכל מה שמוטורי, הבנתי שיש לנו עסק עם מישהו קצת שונה.

אחד כזה שחולם אבל גם מגשים, חולם ולא מוותר. איש עם ניצוץ של ילד בעיניים. קופץ באוויר למשמע שם של רכב ולא מתבייש לבקש סיבוב. בהרבה הזדמנויות לקחתי אותך לסיבובים בכבישים מהנים, בשעות לא שעות ולאט לאט התקרבנו יותר, לפעמים לא הצלחתי להבין את ההתלהבות שלא נגמרת ואת הסקרנות האין סופית. תמיד חיבקת, תמיד חייכת, תמיד אמרתי לך שאתה משוגע סימפטי, שאתה ילד נצחי, וגם המון פעמים לא הבנתי למה אתה תקוע אי שם בשנות ה־80 עם האהבה הנצחית לפיאט אונו טורבו דור ראשון שלך ובכלל לכל הימים ההם.

לימים עזרתי לך להקים את אתר האינטרנט שלך. ישבת אצלי שעות במשרד. כמעט שלא חזרת הביתה והמתנת בכליון עיניים שזה יעלה, התלהבת מכל פיקסל על המסך. גם גיל, חברך הטוב, זכור לי מאוד בעזרתו בנושא, וביחד עוד חלום שלך התגשם. מצאתי אותך משתקע אצלי בבית או במשרד, לא עוזב את הכלב שלי ומלטף ומדבר אליו שעות. כשהוא מת, לא הסכמת לקבל את זה – כל פעם כשראית אותי במבחן עם אופנוע נלחצת ואמרת לי כמה שזה מסוכן, דאגת להגיד לי שרכב יותר בטוח ותמיד שאלת את אותן שאלות – "מה עם האימפרזה? מה עם הבימר? מה עם הכלב? אפשר לבוא לכלב?" ואמרת כמה אתה אוהב אותו ושאתה רוצה לאכול אותו. לא הבנתי עד עכשיו למה לא זכרת שהוא מת. עכשיו סוף סוף אני חושב שאני מבין – תמיד חיית את החלום, תמיד היית חיובי, לא קיבלת את זה שמשהו לא תקין. איש שלא יודע מה זה 'לא', כל כביש הררי, כל תערוכה, כל מסלול או מרוץ, כל רכב רצית לכבוש, אתה תשב בו, אתה תצלם אותו, לפעמים תזכה לסיבוב, לפעמים גם לנהוג עליו. כזה היית.

אני רוצה לבקש ממך בשם המון אנשים, סליחה. סליחה שזלזלו בך, לא קיבלו את העשיה שלך, את חוסר השלמות שלך, של הפסקאות שכתבת והדברים שעשית, גם אם העברית לא היתה צחה והכתיבה שלך תמיד סוחפת. אבל כנראה שאלו שלא קיבלו אותך, פשוט קינאו בך. אני רוצה לספר לך שאנחנו, החברים והרבה קולגות, כן הבנו אותך. מודה, זה לקח זמן. אבל בדרכך ניצחת, גרמת להמון אנשים לחייך ולחלום, תמיד חייכת, תמיד שמחת, לעולם לא כעסת. לצערי, באנו לכרמיאל לא כדי לפגוש אותך, אלא כדי להיפרד ממך. אילן, אתה לא יודע כמה זה היה מרגש. לא כל אחד זוכה לכל כך הרבה הספדים ולכמות כזו של קהל וחברים. אפשר לומר ששוב הפתעת וארגנת מפגש מוטורי מרשים. פגשנו אנשים מכל קצוות הארץ שנסעו לשם בשיירות של רכבים מאוד מיוחדים – פרארי, פורשה, קורבט, ב.מ.וו, למבורגיני ואפילו המקלארן הכי יקרה בישראל – בדיוק כמו שאהבת. אני בטוח שבזמן שכולנו נפרדנו ממך שם בבית העלמין, אתה יצאת לצלם את החניה – ואני בטוח שחייכת. הסטטוס שלך בוואטסאפ נשאר "on a journalistic mission", אני מקווה שאתה ממשיך את המשימה העיתונאית שלך שם למעלה, אנחנו נמשיך אותה כאן למטה בשבילך.

יהי זכרך ברוך ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים.