fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
קאברג שחורי 205 על 35
דוקאטי מתחת לתפריט – אמצע 2
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
תמוז
מידלנד שחורי 140 על 70
מוטוטאץ דקר
לרט
עופר אבניר קוביה שמאל
סטפן
voge מוטו24 באנר
אודי דגן 140 על 70
MV קוביה
HJC
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון

מכתב לאחי

מכתב לאחי

מערכת דוגרי

צילום: רונן טופלברג

אחי,
זה אוסף של אסוציאציות, ללא חשיבות לסדר. אמרו לי שטרם התאבלתי, אז כנראה שזה חלק מהאבל שלי.

בן-גורו
חשבתי על הכינויים שהיו לך בימי חייך.
אבא היה קורא לך "תכשיט" (במלעיל כמובן, עם דגש ב-ת').
"אחי" השגור בפי שתינו;
"טל"ש" בפי חבריך (לדעתי זה צריך להסתיים בקמץ: טלשָ; זה מתנגן יותר טוב על הלשון);
"ילד" בפי אורלי בזמן נישואיכם, ובטח היו עוד כינויים רבים וטובים.
בעקבות כל מה ששמענו מאז מותך, נראה לי שאמא מבינה שהם גידלו כן גורו, אפרופו ידידיו של פו.
ובעצם, בֵּן-גוּרוּ.

אפקט האפקט (ע"ע)
"… מאת כתבנו טל ש…" לא משנה בכלל מה מגיע אחרי ה-ש', זה כואב.
מרגע מותך, פתאום יש המון אנשים שנקראים טל. וכל טל ש' המוזכר ברדיו, דוקר לי בלב כמו מחט מלובנת.

שתי בנות
נשארנו שתי בנות.
זה לא ממש נתפס.
איך זה ייתכן שאני כבר לא חלק משלושת ילדיהם של מיה ועֵלי?
רונן אומר שזה לא נכון. שאנחנו שלושה ילדים, רק אחד מאיתנו כבר לא כאן. נראה לי שהוא צודק.
"למיה ועלי נותרו שתי בנות."
זה נלעס כמו חצץ בפה.
מצטערת, יש פה טעות. משהו חסר. מישהו כאן התבלבל בסְפִירָה.

להצחיק אותך
אני כן ידעתי שיש לי חוש הומור. זה אתה שדיכאת אותו (ואותי) ללא הרף; תמיד ירדת עלי (ועל אמא, ועל ורד) על כך שאין לנו חוש הומור.
כשסוף-סוף גידלתי אותו בזכות "דורבנות", כשהתחלתי להצחיק במיילים פרטיים את טובי הכותבים באתר ואת גדולי מצחיקיו, ידעתי שהצלחתי "להראות לך".
זו היתה הנקמה המתוקה. רציתי להוכיח לך שגם אני יכולה להצחיק אנשים.
כמה הייתי גאה בכך שהצלחתי להצחיק אותך עם הטור שלי. גם אם ההברקות הלשוניות לא היו שלי לרוב, שמחתי שלפחות ניחנתי ביכולת לתפור ולרקום, ולא רק בְחוטים – אלא גם במלים.
זה באמת היה הכי כיף לקבל ממך פירגון על הטור שלי.
חיפשתי עכשיו באינבוקס שלי מיילים ממך, ומצאתי… הייתכן שמצאתי תקלדה?
"גדול, אחותי. צחקתי בכל רם."
איך לעזאזל, איך פספסתי כזאת הזדמנות לרדת עליך???

מייל
אבל רגע, לאן אני אשלח לך מיילים מעכשיו?
נאלצתי להוציא אותך היום מרשימת הנמענים של הטור שלי, כדי לא למלא את התיבה שלך (שגם ככה ביקשת עליה רחמים כל הזמן).
אז מה לעשות עכשיו עם כל הדברים שאני רוצה לשלוח לך?

תמיכה
"… ובאמת קצה נפשנו בכל העורכים הללו הנפוחים מרוח-הקודש…"
כך כתבת לי בעקבות החלטתי להפסיק את פרסום הטור שלי בעיתון המקומי, לאחר התערבותה של העורכת בְּתוֹכְנוֹ.
כתבתי לך שאני לא מוכנה שיתערבו לי וישנו לי טקסטים, לכן החלטתי לפרוש מהעיתון.
לא יודעת אם כתבת את התגובה הנ"ל בסארקאזם או ברצינות, אבל החלטתי שאתה לטובתי, ושזה מה שחשוב.

פילאטיס
חזרתי אתמול לפילאטיס אחרי שבוע וחצי של הפסקה, והגוף מה-זה חלוד…
אני זוכרת היטב איך לזוז, איך לנשום, איך למתוח, התגעגעתי, אבל… משהו תפל כזה, לא יודעת… אין חשק, זה לא זה.
שירים שקטים. מתאים לי. לא רוצה לחגוג שומדבר.
למתוח רגל אחת לתקרה, רגל שניה כפופה אל הבטן.
ובלי ששמתי לב, ההרגשה הזו שמזדחלת לאיטה וחודרת להכרה, עוטפת ולא מרפה: הוא אשכרה כבר לא יחזור.
רגע, רגע, שניה…
מה, אני כבר לא אראה אותו?
שיט. אני כבר לא אראה את אחי יותר.
מתחילה להתגעגע.
וזה רק מתחיל.

פדיחות
כל חבר שהבאתי הביתה בעבר, מיד זכה לשמוע ממך את השאלה: "ומה עושים ההורים שלךָ?" (שנשאלה, כמובן, תוך כדי צחוק מתגלגל, בגלל מבוכת הנשאל ובגלל היפוך התפקידים עם אבא).
כשהכרתי לפני כמה שבועות את עֹפר, המלאך המגן והמושיע שלי, האיש המדהים ביותר של חיי, אחד הדברים הראשונים עליהם חשבתי לקראת פגישתכם הצפויה, היה: האם לתת לך לעשות מעצמך צחוק עם השאלה הזו, או לחסוך לך את המבוכה (משום שאבא של עפר כבר כמה חודשים לא "עושה"…)
לצערי הרב נותרתי עם ההתלבטות. לא הספקתם להכיר, והקשר היפה שהיה נרקם בוודאות – יישאר רק בדמיוני.
כל השיחות על אוכל ובישול, על מכוניות ומנועים, על טיולים וילדים וצילום – כל אלה יחכו למועד שבו כולנו ניפגש שוב, בעוד הרבה הרבה זמן ('צטערת, לא מתכננת לפגוש אותך בעתיד הקרוב. אולי רק בחלומותי, אם תחליט לבוא לביקור מהסוג הזה).

אנחנו בכל זאת קצת דומים
– שנינו מוותרים על שינה בשביל דברים שחשובים לנו
– שנינו פְּסִיקוֹפָּטִים / דִיקְדוּקְטָטוֹרִים / לְשׁוֹנָאצִים (אלא שאתה לוחמני הרבה יותר ממני בנושא זה)
– שנינו אוהבים צילום (אלא שאני לא מבינה בזה שומדבר… סתם במקרה יוצאות לי תמונות יפות)
– שנינו אוהבים בישול ואוכל, ונהנים לבטא בכך את היצירתיות שלנו
– שנינו אוהבים לאהוב ואוהבים חברים
– שנינו יודעים גם לפרגן וגם לבקר, באותה מידה של ישירוּת
– שנינו אוהבים חידאתו ומוסיקה וריקודים וקולנוע (אלא שאתה אוהב סרטי אימה. פיכסה)
– שנינו חולים על הספר "נחש כמה אני אוהב אותך" ונהנים לספר אותו לילדינו
– שנינו יודעים לִצְפּוֹת התנהגויות פסיכיות של נהגים בכביש ולהתחמק מטעויות שלהם, אלא שלְךָ זה כבר לא יעזור. אני מקווה שתשמור עלי מלמעלה יחד עם סבא בומי.

לא ידעתי
– לא ידעתי שקיבלת פרס על מפעל חיים מטעם עיריית תל-אביב.
– לא ידעתי שקיימים בארץ כמה מאות אנשים (אם לא יותר) שהגדירו אותך "החבר הכי טוב שלי" או "אחי הגדול".
– לא ידעתי כמה אורלי אוהבת אותך.
– לא ידעתי שהרכב שהכי אשנא בעולם יהיה פולקסוואגן לבן שמספרו XX-XXX-XX.

תרגומים
רציתי לתרגם שיר של ניק דרייק, אבל תרגומים של שירים הולכים לי נורא לאט, ולא בא לי להתעכב בגלל זה.
אז במקום שיר של ניק, אני רוצה להזכיר לך שיר יפה של הפרוייקט של אלן פרסונס.
אני יודעת כמה אהבת את המוסיקה שלהם, והשיר הזה נראה לי מאד מתאים לסיטואציה שלנו כרגע.
שמתי אפילו קישור ליוטיוב. נכון אני נחמדה?

עד המכתב הבא,
אוהבת,
ענבל

No Answers, Only Questions – The Alan Parsons Project

Some of us laugh, some of us cry
Some of us lay back, watch the world go by
Some of us fear, some of us hate
Some of us won't wake up til it's too late

The distance between us is a mystery to us all
The difference between us is so small

There are no answers, only questions
And we're all strangers to the truth
But in my mind's eye I have found the reason why
And I carry the burden of the proof

Why do we fight, why do we fall
Why do we stand there, backs against the wall
Why don't we change, why don't we try
Why don't we turn ’round, help the other guy

The distance between us is a mystery to us all
The difference between us is so small

There are no answers, only questions
And we're all strangers to the truth
But in my mind's eye I have found the reason why
And I carry the burden of the proof,
And I carry the burden of the proof.

 

תגובה אחת ל מכתב לאחי

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל