יומן מרוצים: חגי פארן | הצלחה, כישלון ושוב הצלחה: סבב 1+2

חגי פארן | צילום: אלכס גילנסון

אז איפה היינו? אה כן, המרוץ הראשון שלי. נתחיל מהסוף – אני עומד על הפודיום במקום השני של הקטגוריה, מבחוץ מחייך מבפנים מאוכזב. אני, מאוכזב, מהמקום השני? זה לא נשמע הגיוני בהתחשב בכך שנסיון רכיבת המסלול שלי מסתכם ב־5 שעות רכיבה בלבד. אז למה אכזבה? אל תשאלו, אני שואל! בואו נחזור כמה צעדים אחורה יחד.

היום שלפני (רגע לא כיסינו את זה כבר?)
ביום רביעי (ה־02.11) אני מסיים את האימון הראשון שלי עם אופנוע מספר 55, לאחר שלושה מקצי אימון שונים מאוד האחד מן השני, עוצר את השעון על 1:11.5, עוד לא רכבתי עם המתחרים, קשה להעריך במדויק האם הקצב יספיק.

הדרך הביתה נמשכת כשעה ורבע מאחורי ההגה של הפיאט פנדה שלי (הדגם החזק עם 62 כ״ס),
המחשבות צפות, מציפות, בעיני רוחי אני מדמיין את ה־Flow בין פנייה 1 לפניות 2 ו־3 במסלול.
פניה מספר 1 היא פניה שמאלה, מעט עיוורת, משלימה טיפוס מנקודת ההתחלה, נקודת הבלימה משיקה לחיבור בין האספלט החדש במסלול לישן והמוכר.

השינוי בצבע בין סוגי האספלט מושך את העין, מבלבל מעט ממשקף הקסדה, אני מנסה לאתר לי את הנקודה הבאה בה אני אמור להניע את האופנוע לתוך העיקול, רודף אחרי אייפקס שאמור יותר מהכל, להכין אותי לתקוף את 2 ו־3.

המחשבה נשארת איתי גם כשאני מגיע הביתה, כמעט על אוטומט אני אוסף ילד אחד ומוריד בבית של חבר, אוסף את הבת ומוריד אותה בסטודיו לריקוד, הגדול מאותת שאני צריך לאסוף אותו מתחנת ההסעה ואני, אני בפצאל, רוכב. זה נמשך לתוך ארוחת הערב, המקלחות, אני במיטה והמחשבות איתי. לבסוף ב־00:28, אני זוכר, כי בדיוק קופץ לי זיכרון בפייסבוק בו התחרתי במרוץ מכוניות, אני מבין שאני עייף, מכבה את המסך ונופל לשינה טרופה.

בוקר טוף
05:00, מקלחת חמה בטירוף, את התיק עוד הכנתי בערב שלפני, ואני יוצא לרמת השרון, לאסוף את אורי גולדפרב, חבר שגררתי איתי למרוצים. אורי רוכב מנוסה ממני שרוכב המון, על האספלט ובשבילים, אבל גם בשבילו המסלול הוא חוויה חדשה. הוא מעולם לא התחרה, הזכות של שני אנשים להיפגש לדבר הזה יחד מרגשת את שנינו.

אנחנו יורדים מזרחה את המטרים האחרונים לפני שהמסלול נגלה לנו. מסלול פצאל כתום בזריחה, כתום KTM, כתום עז, לא רואים כלום חוץ מהכתום הזה, אנחנו מאטים את קצב הנסיעה ומתחילים לגחך כל אחד לעצמו, מה עשינו? שנינו חסרי ניסיון, מתרגשים, מבוהלים קצת, המסר באוויר – בשביל הרגעים האלו שווה לקום בבוקר.

מקצה חימום
הצגתי את הרשיונות, התקנתי טרנספונדר על האופנוע (אמצעי למדידת זמן רשמי בתחרות) והקשבתי בקפידה לתדריך הרוכבים. בעיקר תפסה את תשומת ליבי הערה בנוגע לגבולות מסלול, בכמה נקודות במסלול ובעיקר לאורך ישורת ההתחלה/סיום, צמוד לחומת המגן – פס צבע ירוק על האספלט – צוות הניהול מכריז, צבע ירוק, מחוץ לתחומי המסלול, מי שיגע בירוק יענש. המממ, אני חושב לעצמי שהתרגלתי לפחות בשתי נקודות לצבע הממגנט הזה, אצטרך להקפיד.

"ארסים (שם כינוי לרוכבי ה־KTM RC390), המסלול פתוח רבע שעה לרשותכם, תנו גז". יוצא למסלול, משקף הקסדה נסגר, מחפש את הקצב, מניע את הגוף מצד לצד, דבריה של רן יוחאי קופצים לי בראש "חגי, כווץ את עצמך לתוך האופנוע, אתה כאילו רוכב מעל האופנוע, פוגע ברוח ומאט את שניכם", אני מקשיב ומתכווץ, שמח שאני מקפיד להתאמן בפילאטיס, הגוף שלי כבר עשרות שנים בעל שרירים קצרים וגמישות אין בהם כלל.

דגל אדום מופיע, רוכב אחד עזב את האספלט והמקצה הסתיים, אני נכנס בחזרה לפיטס, שומע מחיאות כפיים, הפיטס מתרגש מהליגה הזאת מאוד, יש משהו ב־9 אופנועים זהים מקיפים את המסלול יחד. בהמשך אוריד את הקסדה ואגלה שהייתי הרוכב המהיר בקטגוריה – 1:12.580, שש עשיריות השנייה מהיר מהמקום השני בקטגוריה, שי ברקנבליט, ויותר משנייה מהמקום השלישי, חברי אורי.

הלב מתחיל לדפוק ממש חזק, אני מנסה להירגע אבל הציפייה להמשך היום מטריפה אותי. בשביל להסיח את דעתי מן המחשבות אני מוציא את הלפטופ ומתחבר למערכת הדאטה שהתקנתי על האופנוע, משווה את ההקפה ממקצה החימום להקפה המהירה ביותר שלי, רואה בנתונים בצורה ברורה שאני הרבה יותר מהיר בחלק החדש של המסלול אך איטי משמעותית דווקא בחלק הישן, כן, אתם מנחשים נכון, פניות 1-4 כמעט שתי שניות איטי מהזמן המהיר שלי, אלו הפניות אותן טחנתי בראש עד השינה.

אני מחליט להפסיק לנתח ולהתמסר לאופנוע, נזכר בטכניקה הרצויה, להוציא עוד את הגוף, להרגיע את המתח בידיים, להוביל עם הראש.

מקצה חימום מספר 2, אני קצת יותר משוחרר, יותר זורם, אומר לעצמי "שחרר את השעון ותתרכז בדיוק הפעולות" והתוצאות מתחילות להגיע – 1:16, אחריו 1:14, מלווה ב־1:12.3 וגם 1:12.1, אחריו 1:11.8 ואז 11.6 ולבסוף 11.0. "וואו, פאק", אני צועק בקסדה, "איזה זמן", אני עף על עצמי ומיד מפספס את הבלימה לפנייה מספר 1 וכמעט עף מהמסלול במקצה חימום. דביל, תתרכז, זה היה יכול להיות כל כך מיותר.
עד הפיטס אני במלחמה עם עצמי – מה חשוב? במה להתרכז? – ומרגיע את המחשבות, חוזר בקצב מהיר יחסית לפיטס – חשוב בשביל לבדוק את לחצי האויר לפני שהצמיגים יתקררו בהקפת החזרה.

1:11.084, יותר משניה מהמקום השני, אילן סופר. מי זה הבחור הזה? מאיפה הוא קפץ לי לרדאר? אין לי מה לדאוג, עד סוף היום יתברר לי שיש מישהו שהגיע לנצח ואני מפריע לו. עכשיו מתחילים לתכנן את מקצה הדירוג.

מקצה דירוג
במקצה הדירוג אין שום יתרון לרכיבה באטרף, המטרה לבצע הקפה אחת מהירה ודי, לשמור גם אנרגיה למרוץ עצמו, כך חשבתי, אך משהו בתדריך קופץ לי לראש – מקצה הדירוג ישמש לשני המרוצים, היום ומחר, זה חשוב. אני בוחר למצוא לי הקפה שקטה, שמתי לב שבכל פעם שרוכבי הפרו מאחוריי (רן, איציק ועדו), הם עוקפים אותי וזה פוגע לי בביטחון וגורם לי להאט.

מחליט להתמקם על המסלול בצורה נינוחה, בונה לעצמי אוויר ל־3 הקפות מהירות, מחמם את הצמיגים ויוצא לדרך, בסיום אני עוצר את השעון בשיא הקפה חדש לקטגוריה ולי – 1:10.852, הברכות של המתחרים מחממות לי את הלב בדיוק ל־4 שניות. המצב הוא ש־5 רוכבים בקטגוריה כולם בתוך טווח של שנייה. המקום השני, אילן, פחות מ־3 עשיריות השנייה מאחורי, "איזה באסה להיות אני", עכשיו במקום לחגוג כאילו מכבי זכו באליפות אירופה, אני יושב על הכיסא הכתום, מכונס בתוך עצמי, מאבד את הביטחון, מרגיש את הלחץ, המחשבה לזנק מהמקום הראשון היא קשה מנטלית, יש לך רק מה להפסיד, מה אוכל לעשות על מנת להכין את עצמי?

לפני הזינוק אני כבר כועס
מאדר אוף חזוס, אני לא יודע איך מזנקים, מרוב הלחץ לא התאמנתי בכלל, אני במלחמה עם עצמי בדרך לקו הזינוק. עוצרים על הגריד, אמאאאאא, איזה פחד, איזה מגניב, יואו, הדופק שלי 300, אני לא נושם, וואוו, אמא… יאללה, בוא נהנה…

למקומות. מוכנים? זינוק! היי, מה קורה? אין לי גז? מה קורההההההה? אמא, בא לי למות, כיביתי את האופנוע.

לא זינקתי
מה?
איך?
מה?

5 שניות תמימות, שמרגישות כמו נצח, עוברות עד שאני עוזב את קו הזינוק אחרון, כועס, מאוכזב, אומלל, "גז! גז! גז!!", אני צועק לעצמי בקסדה. תבכה אחר כך, עכשיו תתרכז, קדימה.
רק 11 וקצת הקפות לפניי. אני ניגש למלאכה. עד סוף ההקפה הראשונה אני עוקף שלושה מתחרים ומתמקם במקום השלישי בקטגוריה. שי ואילן לפניי, אורי מאחורי.
אני בולם מוקדם, שוכח להזיז את הגוף, כולי קפוץ, לחוץ, ובהקפה השלישית בסוף הישורת הארוכה אורי צולל תחת בלימה ועוקף אותי. עכשיו אני רביעי, מה לעזאזל? איך זה קרה לי?? זינקתי ראשון, הייתי הכי מהיר בכל המקצים, אוף!

מסלק את המחשבה הזו מהראש ולמשך 8 ההקפות הבאות אני מתמקד ברכיבה, בהקפה השביעית אני עוקף את אורי חזרה ומסמן מטרה על שי, בכל הקפה אני רואה איך אני מצמצם את הפער אליו. מערכת הזמנים תראה לי בסוף המרוץ שבארבעת ההקפות הבאות צמצמתי עליו כמעט 5 שניות. בסוף ההקפה העשירית אני מצליח לעקוף אותו ולעלות למקום השני בקטגוריה. אילן רחוק מדי, 12 שניות לפניי. אני ממשיך לדחוף ומסיים במקום השני, אורי באופן מפתיע מסיים במקום השלישי, ושי, שראה את דגל ההקפה האחרונה התבלבל וחשב שהמרוץ הסתיים, פשוט האט בהקפה האחרונה וסיים את המרוץ במקום האחרון.

נכנסים לפיטס, בדיקות טכניות, כולם ניגשים אליי, צועקים לי ומחמיאים על רכיבה מעולה, אומרים כל הכבוד ואיך חזרתי מהזינוק הזה והצלחתי לסיים במקום השני. בבת אחת כל השמחה יוצאת ממני, איך דפקתי את הזינוק??

אורי ואני מתחבקים, אני שני והוא שלישי, מרוץ ראשון, פודיום כפול, אני אמור להיות על גג העולם. אמור. ניגש לאילן לברך אותו על הזכייה, מודה בפניו וגם בפניי שלא היה לי סיכוי מולו גם אם הייתי מזנק טוב יותר, הוא פשוט רכב מדהים מההתחלה ועד הסוף.

פודיום, הגביע בפנדה, אני במלתחות במסלול, מקלחת קרה, יוצא רענן. מוציא חיוך מבוייש, מחייך לכל מי שקורא לי תותח או אלוף, שואל את עצמי למי הם מדברים? להוא שכיבה את האופנוע? זה שפישל וסיים שני? ומשיב תודה לכולם, יוצא לדרך.

עד שנגיע לרמת השרון יחזור לי קצת צבע לפנים. אורי מצליח להחזיר אותי לפרופורציה, גורם לי להבין שההישג אכן גדול והמחשבות, כמו גם העובדה שאני יורד על עצמי, מיותרות. אנחנו קובעים להיפגש מחר בבוקר לקראת המרוץ השני.

המרוץ השני שלי
יום שישי ה־05.11. תדריך בוקר. יש בעיה עם לוחות הזמנים, מקצי החימום הוחלפו משני מקצים בני 15 דקות למקצה בודד בין 20 דקות.
בין לבין עוד יהיה טקס חניכת הליגה, יגיעו לנאום ראש המועצה, יו"ר הרשות, יו"ר ההתאחדות ובעלי המסלול, אך הראש שלי רק בזינוק, תכננתי להתאמן בזינוקים בשני מקצי האימון.

אני ממשיך לחשוב מה אעשה ושומע ברמקול, "ארסים, תורכם". יאללה…
אני לא מוכן בכלל, חשבתי שיהיה לי זמן להתארגן, מתלבש מהר, תופס לשיחה קצרה את אוהד יבין המאסטר, מבקש ממנו לעזור לי ושואל מה טווח הסל״ד הרצוי לזינוק, "בין 6,000-6,500 סל״ד", הוא טוען, ומוסיף שהכל בשחרור המצמד, "תתאמן על זה עכשיו ביציאה למקצה החימום ותהיה לך עוד הזדמנות אחת בהקפה לפני שמסתדרים לזינוק".

אני יוצא למסלול, וחושב מה הטעם לנסות זינוק עם צמיג קר, ובכל זאת מנסה לזנק. הסל״ד מעט נמוך, אבל האופנוע יוצא מהר מהמקום, אני מופתע ומיד נתקע במנתק של ההילוך הראשון, מנסה ללמוד רגע איך לארגן את הגוף לזינוק טוב יותר, ממשיך לחימום ומחליט להתרכז ברכיבה. מספיק לי זינוק סביר, העיקר שלא אדומם את האופנוע כמו אתמול.

החימום ארוך, 20 דקות, וחשוב לי יותר מהכל לרכב את כל החימום, המרוץ שיגיע יהיה בן 18 הקפות, בקצב הקיים מדובר על יותר מ־22 דקות רכיבה, בחיים לא רכבתי יותר מרבע שעה ברציפות וגם אז התעייפתי מאוד.
אני בוחר שלא להתאמן יותר על הזינוקים, וממשיך את מקצה החימום עד סופו ברציפות, במהלך המקצה אני מרגיש את העייפות, אך דוחף קדימה. מקצה החימום מסתיים עם עוד שיא אישי חדש – 1:10.101, מהיר ב־3 עשיריות מאילן ובשניה וחצי משי שבמקום השלישי.

בסרט הזה כבר הייתי… זמן הקפה – אין לו קשר למרוץ עצמו. זו ההיסטוריה שלי מגיל 7 שבאה לי כמו סיוט חוזר, "לילד יש פוטנציאל, אם רק היה קצת מתאמץ…"

עוד לפני המרוץ יש טקס הצגת רוכבים, עוד שתי הקפות מאחורי מכונית הבטיחות, משלים עוד מיני זינוק, סבבה, לא טירוף, עומדים על הגריד ומקבלים הזדמנות לבצע זינוק חימום לפני 2 הקפות טרום מרוץ, לטובת חימום צמיגים, לא שם לב שסימנו לנו לצאת וכולם מזנקים סביבי, משלב לראשון ויוצא, חושב רק על להכניס קצת טמפרטורה לצמיגים.

קו הזינוק. אני נדרך, נשכב, מרוכז כולי. 6,530 סל״ד, הרמזור כובה, משחרר את הקלאץ' – והגלגל הקדמי עולה לאוויר. ווילי, לא סתם, ווילי מטורף, עוד שנייה אני מתהפך אחורה, בנשל*%₪נה, שוב עשיתי את זה, עוד פעם דפקתי את הזינוק. בסוף המרוץ אראה וידאו של הזינוק, רק בשביל לגלות שהגלגל הקדמי בקושי עזב את האספלט, זה המתח שלי שהוסיף את הדרמה, זה והעובדה שזו הפעם הראשונה בה עשיתי ווילי.

קיצר, אני אמות ולא אתן לזה הפעם להכתיב את המרוץ. הגלגל נוחת, אני פותח את המצערת עד הסוף, אורי, שגם פישל בזינוק, נמצא לפני ולפניו שי וראשון אילן. איזה מחזה אימים, מישהו בטח צוחק עליי.

אני טס קדימה, בקפה השלישית אני עוקף את אורי למקום השלישי, פותח מבערים, כל פנייה אני יוצא יותר מהאופנוע, שומר על מהירות פנייה מהירה יותר, בולם יותר מדויק, אני אוסף את שי, מהר, בהקפה השביעית אני עוקף את שי ועם כוונת לייזר מתביית על אילן שלא הספיק לברוח.

בהקפה העשירית אני מדביק את אילן ומתחיל לשבת עליו חזק (בסוף המרוץ אילן יספר לי שהוא לא היה מודע בכלל, שהוא האט את הקצב כי היה בטוח שהוא לבד). אני סוגר עליו כל ההקפה, ואז כשאנחנו מגיעים לישורת קופץ לי ההילוך הרביעי לניוטרל. הסיפור חוזר על עצמו ואני מתחיל להיות מתוסכל, במשך 5 הקפות אני לא מצליח בשום צורה לעקוף את אילן למרות שאני נותן את כל כולי.

בהקפה ה־15 אורי צולל לי בסוף הישורת, אני נדחק למקום השלישי, זה יקח לאורי עוד הקפה וחצי והוא עוד יעקוף את אילן ויעלה למקום הראשון, אני גאה באורי ובאותו הזמן מאוכזב מעצמי, וכמעט מיד משחרר את המחשבה. השפתיים נדבקות לי זו לזו, התייבשתי, אני צמא, מת. אילן עוקוף את אורי בהקפה האחרונה ומחזיר לעצמו את המקום הראשון לפני קו הסיום.

אני מסיים שלישי, רק שהפעם אני מרוצה מעצמי, ממש מרוצה. פתאום אני מבין את ההישג: שני מרוצים, שני גביעים ומיליון חוויות. המון דברים שצריך לשפר, אבל ביחס לכמות הזמן שאני רוכב – זה הישג מדהים עבורי. זמן לנוח ולתכנון את האימונים עד המרוץ השלישי בסדרה.

נתראה בפעם הבאה.
חגי פארן
או בשמי המקצועי החדש HF55