יומן מרוצים: חגי פארן | בגיל 45 התחלתי להתחרות באופנועים

חגי פארן | צילום: אלכס גילנסון

מאז ומתמיד חלמתי להיות רוכב אופנוע מושחז. את הרישיון שלי הוצאתי בארצות הברית אי שם בשנת 2000. לדוד שלי בלוס אנג'לס התחבאה בגראז׳ הונדה 500 מיוחדת איתה תפרתי את קו החוף המערבי, בהמשך עברתי לדרום קרוליינה, מריל ביץ׳, אחד מהיעדים הבכירים למפגשי הארלי – או Harley Week, באנגלית – שבוע בו כל העיר נצבעת הארלי מכל הסוגים, לוקח שבוע נוסף להתאושש מהרעש והלכלוך ואז מתחיל Black Bike Week שבוע שלם של אופנועי ספורט צבעוניים, צועקים וצעקניים, מוארכים בכמעט 2 מטרים בזרוע האחורית, מוארים בנאונים, מונמכים בכריות אויר, יפים, ייחודיים וצועקים – בוא, תהיה חלק מאיתנו.

אז חסכתי קצת כסף ורכשתי את האופנוע הראשון שלי, ימאהה FZR600 שנת 1992, קטן, עצבני ושלי, תמורת 2,340 דולר שחסכתי בעבודה. טיפחתי את אותה הימאהה במשך חצי שנה לקראת שבוע האופנועים – ואז חבר לעבודה, שבזמנו הפנוי היה מתחרה בסופי השבוע במרוצי דראג עם ה־FZR1000 שלו, ביקש להשאיל אותה לרבע שעה. זה לקח פחות מ־6 שניות בהן האופנוע עלה לווילי, ישר לתוך דלת המחסן בו עבדנו ומשם הטרקטור פיזר את החלקים שנותרו ישירות לפח האשפה הקרוב.

חזרתי לארץ ורכשתי טוסטוס ליום יום. בדרך חזרה מהעבודה, רוכב על כביש 5 לכיוון מזרח, דרכי למחלף מורשה לרדת דרומה לכביש 4, רכב מהנתיב השמאלי ביותר חיפש לארח לי חברה בנתיב, ללא כל אזהרה, מצאתי את עצמי בשול הכביש, מוט עץ מוזר המתין לי בשוליים, קפצתי עליו והקטנוע הזדעזע מצד לצד, לא נפלתי, אבל הרגשתי שהמכנס שלי רטוב, ידעתי שנפצעתי ורק האדרנלין מעמעם את התחושות.

עצרתי בצד, המכנס הימני היה ספוג לחלוטין, אך לא ראית צבע של דם, זה היה פיפי, מהפחד השתנתי על עצמי. אני זוכר שישבתי על הקטנוע בשול הכביש לפחות 3 שעות ולא הצלחתי לרכוב בחזרה הביתה, כשכבר אזרתי אומץ, רכבתי במהירות 30 קמ״ש עד שהגעתי הביתה, הנחתי את הקטנוע נשען על קיר הבניין ומאז לא רכבתי.

עד שלפני כשנה מצאתי את עצמי מבלה על ציר גבעתיים-תל אביב, כ־3 ק״מ הלוך ו־3 ק״מ חזור בכל יום, אך במשך כשעה וארבעים דקות בממוצע, כל יום. הפיוז נשרף. חשבתי על קורקינט, אבל כמה חברים טובים שלחו לי צילומי אולטרסאונד שווים במיוחד. חשבתי על אופניים חשמליים, אך הרגיש לי מסורבל, ואולי גם דיגדג לי לחזור לרכוב… אז קניתי לעצמי ק.ט.מ 390 דיוק, כזה שיאפשר לי להיות קצת זריז, קצת פושטק, אך במהירויות נמוכות, מספיק גבוה בשביל לראות מסביב, מספיק נייד בתוך התנועה וגם אהבתי את איך שהוא נראה.

הבטחתי לעצמי שלפני שאני רוכב מטר, אני אגש לקורס רכיבה מתקדמת, לאחר שלוש הדרכות שונות התחלתי להרגיש מוכן לרכיבה, אבל העיר הופכת בכל יום להיות מסוכנת לרכיבה יותר ויותר, ציר התנועה שלי הפך להיות מגרש חלקי חילוף לרוכבי דו-גלגלי, אפסנתי את האופנוע ועשיתי מנוי ליוטיוב מיוזיק. ושוב החיידק הכה בי, תחזור לרכוב, תחזור לרכוב… שישה חודשים נוספים חלפו והרכיבה יצאה מהמערכת כלא הייתה.

במקצועי, אני מאמן נהיגת מרוצים, ל־4 גלגלים, ואת ימי ראשון שלי אני מבלה במסלול פצאל שבבקעה, שם אני מדריך נהגי ונהגות מרוץ, הקשרים שלי עם מיקי יוחאי, מבעלי ומנהל המסלול, התחזקו ולאורך הזמן אף זכיתי לאמן את רן יוחאי במסעה לאליפות האירופית בקטגוריית 300. ולרגע עברה בי המחשבה, אמממ… אולי לרכיבת מסלול חיכיתי?

זה התחיל בהזמנה תמימה לרכוב ביום מיניבייק של לאון בנישו במסלול בבית ברל, בשביל שאבין שאני לא מבין כלום ברכיבה, שיש שרירים שכאבו לי בכאבים שחשבתי ששמורים לנשים, שאני מ-פ-ח-ד ולא מעיז להגיד את זה בקול רם? פאק, אני בן 44 (לפני חצי שנה) ויש לי מחסום פסיכולוגי, אני רואה את הילדים שלי (3 במספר, שיהיו בריאים) ואני אומר לעצמי – אתה חייב להתמודד, לשמש דוגמה, להרגיש חי וחיוני – לאתגר את עצמי ולצלוח את האתגר.

הדרך שורטטה ולא הייתה דרך חזרה, עברתי דרך שי לב מרייסטראק בשביל לצבור שעות תרגול על פיטבייק, עברתי למסלול להתנסות בקטגוריית 300, אפילו ביצעתי מספר אימוני רכיבה עם רן יוחאי, אך עוד לא הייתה לי מטרה, כזו שתוודא שאשקיע זמן ואציב לעצמי יעדים ומטרות. בסוף חודש ספטמבר מצלצל אליי מיקי יוחאי ומודיע לי – רשמתי אותך לליגה חדשה, שישה מרוצים שיתקיימו במסלול פצאל, המתכונת היא אופנוע חדש לחלוטין, ק.ט.מ RC390, והליגה היא RC CUP, כלומר כל האופנועים המתחרים זהים, הכל בידי הרוכב, הכל בתמיכת היבואן; הלוגיסטיקה, האירוח, האחזקה, הצילום, המסלול – הכל יעמוד לרשותך, אתה רק צריך להופיע (וכמובן, לשלם) ולרכוב.

היססתי למשך יומיים-שלושה, חשבתי שתחרות, עם הידע שלי ברכיבה, זו אולי קפיצה גדולה מידי, אבל הרגשתי שזה הסימן שחיכיתי לו. אני חייב לקפוץ למים. מרגע שהתאפשר ביצעתי כ־3 אימוני רכיבה על האופנוע החדש על מנת להיות מוכן ככל הניתן לסוף השבוע הראשון בו התחרינו בשני מרוצים – יום אחר יום.

במהלך האימונים עם רן ומיקי יוחאי, גיליתי כמה הידע שלי בנהיגת מרוצים הוא משני לחלוטין ולא יכול לשמש אותי במלואו, כי רק מנח הגוף על האופנוע דורש למעלה מ־100% מהריכוז שלי. צעד אחר צעד עבדתי על הטכניקה, מנסה לשפר את מנח הגוף, לשחרר את המתח בידיים על הכידון, לחבר את הברכיים למיכל הדלק ולסובב את הכתפיים, הראש והעיניים לכיוון הפנייה הקרובה.

כמעט מיד הגוף התחיל לצרוח, מה אתה עושה, אתה ליצן? אתה לא בכושר, אין בך גמישות, אתה סכנה מהלכת על שתיים. אז התחלתי לטפל בעצמי, באמצעות הדס לבבי, מאמנת הפילאטיס שלי, התחלנו יחד לאתר את דרישות הגוף לרכיבה והקדשתי זמן לרכך את השרירים ולהאריך אותם. עם כל אימון התקדמתי קצת ובחמישי ושישי ה־3-4 בנובמבר, יומיים בלבד אחרי חגיגות יום הולדתי ה־45, התעוררתי לבוקר המרוץ הראשון שלי על אופנוע.

רגע לפני המרוץ הראשון

שלושה ימים לפני המרוץ הראשון חזרתי מצרפת, שם ביליתי שבוע במסלול פול ריקארד כמאמן נבחרת ישראל במשחקים המוטוריים, האולימפיאדה של הספורט המוטורי העולמי ל־4 גלגלים מטעם ה־FIA, כ־72 מדינות, 463 ספורטאים וספורטאיות ו־16 ענפי נהיגה שונים, כולל תחום ההתמחות שלי – סימולטור נהיגת מרוצים (תתפלאו, יש ענף כזה תחת השם Virtual Esport – והוא זוכה לאהדה אדירה בעולם).

המרוץ ביום חמישי, אני חוזר לארץ בלילה שבין ראשון לשני, במטוס אני לא עוצם עין וההתרגשות מתחילה להופיע. ברביעי בבוקר אני נפגש בפעם הראשונה עם האופנוע החדש שלי במסלול פצאל, טל אשכנזי ואוהד יבין מחבר ד.ל.ב מוטוספורט הכינו לי את האופנוע ממותג ומתוקתק, כולל מספר הרוכב החדש לי – 55, אורי זהבי מהפודיום דואג לתחזוקה ומיקי יוחאי, האיש והחזון, שם את הכל על האספלט, סיפק לי את ציוד הרכיבה הפרטי שלו ואיחל לי בהצלחה.

ה־RC390 החדש שונה מאוד מקודמו, שהרגיש לי מוזר, תזיזיתי, לא יודע לשים את האצבע על זה בדיוק, אבל כשיצא לי לרכב על אופנוע האימון של רן יוחאי – מהדגם היוצא – לא ממש מצאתי את עצמי. על החדש הרגשתי בנוח, הוא ממש מזמין את הרוכב לפתח קצב ללא חשש. הוא גם די מרווח ל־179 הס"מ שלי. הוא שוקל 170 ק"ג, מייצר כ־45 כ"ס תחת הלפיתה החונקת של האירו5, יש לו ABS עם אפשרות לביטול השפעת המערכת על הגלגל האחורי, יש לו גם מנגנון קוויקשפיטר ובקרת אחיזה ניתנת לניתוק.

למרות שלא מדובר בסופרבייק עצבני ומושחז, הכל עובד טוב, הבלמים נהדרים והמתלים ניתנים לכיוונון, מאפשר גם למשתמש המתחיל, כמו גם לרוכבים מנוסים, לסמוך על המכונה ולהעז לדחוף קדימה. אה כן, והוא חתיך. טוב, אני משוחד, אבל הוא ממש נראה טוב.

היום שלפני

בבוקר יום רביעי אני מגיע למסלול פצאל, לרכיבה ראשונה על האופנוע שלי (כבר סיפרתי את זה? טוב נו, נמשיך), הפעם, אני כמעט לבד על המסלול, פעם ראשונה שלי ושלו יחד אך לחוד. מקצה ראשון ואני מתקשה להרגיש בנוח כפי שהרגשתי על אופנוע המבחן עליו רכבתי עד כה, זה מרגיש לי מוזר, אבל גם המסלול די ריק וקצת חולי, "אלו כנראה התנאים", אני מספר לעצמי. ההקפה הטובה ביותר שלי עומדת על 1:14.4 שניות, כשנייה וחצי יותר מזמן ההקפה המהיר שלי על אופנוע המבחן, מוזר, אני חושב לעצמי, אך משתכנע שזה חוסר הניסיון שלי ומקצה החימום, אז אני מציע לעצמי לנשום עמוק ולעלות לרכוב שוב.

במקצה השני אני דוחף יותר, בעיקר בולם מאוחר יותר בסוף הישורת הארוכה, המהירות נושקת ל־155 קמ״ש מפחידים בהחלט לרוכב ברמתי, בהם נדרשת בלימה אסרטיבית המובילה אותי לתוך פנייה שמאלה שופעת בקאמבר. דווקא בחלק הישן של המסלול, אותו אני מכיר כמו את כף ידי, האופנוע מרגיש לא מחובר, אני רושם לעצמי בראש את המילה תת-היגוי, באופנוע?

זמן ההקפה השתפר ל־1:13.2 רק עשירית איטי מהשיא שלי, ולצורך ההשוואה – התחלתי מזמן הקפה של 1:19. את כל המקצים שלי אני מודד במערכת טלמטריה שהיא חלק מרכזי בעבודה היומית שלי. ההשוואה מראה, שאני מהיר כמעט בשנייה בחלק החדש של המסלול אך איטי בהרבה בחלקו הישן! לא בטוח מה לעשות עם המידע, אני רואה את מיקי מהלך במסלול, משדרג עוד מבנה למארשלים רגע לפני המרוץ, אני משתף אותו בתחושות שלי והוא שואל אותי בתמימות, בדקת לחץ אוויר לפני שרכבת? הרי החלפנו לך צמיגים יום לפני לצמיגים התחרותיים של הליגה.

חיפשתי על המקלדת את האימוג'י הזה, של דמות שמחזיקה את היד על הפנים, כאילו אומרת ״איזה אהבל אני״. בודק לחץ אוויר ומגלה שיש לי בצמיג הקדמי כ־14 PSI. בדיוק 50% מהלחץ הרצוי, זה השלב בו בעבר הייתי אומר לעצמי, ״אתה רואה, אסור לך לרכוב, זה לא בשבילך״, אבל הפעם יש לי מטרה, את האגו השארתי בבית, מי שלא טועה פשוט לא ניסה מספיק. את הלקח אני מתעד במחברת הרכיבה שלי, שם אני אוסף את כל המידע החשוב שאני צובר בכל אימון. טיפ חשוב שלמדתי מאלון דאי, אלוף אירופה בנאסקאר 4 פעמים.

משלים את לחץ האוויר הדרוש, מיקי מציע לבצע כיול מתלים בסיסי ראשוני ואני יוצא למקצה השלישי והאחרון שנותר לי לפני שאני חייב לחזור למרכז להוציא את הילדים מבית הספר. כבר בהקפת החימום האופנוע מגיב הרבה יותר טוב, עם כל הקפה אני מרגיש נינוח יותר, עכשיו אני פנוי לעבוד על הטכניקה במקום להילחם עם המכונה, בכניסה לפניה מספר 1 אני משכיב את האופנוע 5 מעלות נוספות, המהירות עולה בתוך הפנייה, המצערת נפתחת יותר מוקדם והכל מרגיש זורם הרבה יותר. אני מסיים את המקצה עם זמן הקפה ושיא חדש עבורי – 1:11.5. מרוצה ומצפה ליום המחר. איך היה במרוצים? בכתבה הבאה…