מבחן דרכים: טריומף בונוויל בובר בלאק

כתב: דניאל מיצו פטרי | בוחנים: אריק רוזנבלום, עמית משיח, דניאל מיצו פטרי | צילום: אריק רוזנבלום

מתוך מגזין מוטו, גיליון 402, אוגוסט 2021, לקריאה דיגיטלית כאן.

שורה תחתונה: הרבה יותר מאביזר אופנה, קרוזר ייחודי, יפה, איכותי ומהנה לרכיבה.

יום חמישי בערב, אני מקבל שיחת טלפון: "אחי, מה אתה עושה בסוף השבוע? יש'ך זמן למשהו מגניב?"
"בטח" אני עונה, "מה על הפרק? סידרת לי את ה-H2R שביקשתי? את הפניגאלה V4R שרציתי? את ה…"
"לא. משהו אחר, מגניב. תבוא עם מצב רוח טוב".

יאללה אני זורם. עולה על הכלי הפרטי שלי, כל הדרך אני מנסה לנחש מה תהיה ההפתעה, על איזה כלי מגניב יתנו לי לרכוב עכשיו.

חמש דקות אחרי זה – אני בוכה, צורח, שורט ובועט: "אני מתחנן, בבקשה לא, פליז, די, חלאס עם זה". לא עזר. "זה? זה מה שהבאתם לי מכל הכלים בעולם???". יאללה בואו נגמור עם זה כבר. אוף.

אבל לעולם אל תחרצו גורלות בלי לבדוק בעצמכם. עובדה. עשר דקות אחרי זה אני מתקשר: "תגידו, אפשר להשאיר אותו אצלי לשבוע? בבקשה פליז?"

הבונוויל 1200 שעליו אני רוכב הפעם הוא נציג מכובד למשפחת אופנועים המכונה Bobber – ז'אנר דו-גלגלי המתכתב עם ההיסטוריה של האופנועים האמריקאים שהחל באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת בניסיון של רוכבים לחקות אופנועי מרוץ של אותה תקופה (בפעולה שנקראה Bob-Job). אופנועים שעוצבו לפי אסכולה זו מאופיינים בכך שהם נקיים וחפים מכל פריט או אלמנט מיותר כדי להפחית ממשקלם (הכל יחסי כן?), עם צמיגים בשרניים ועבים יחסית שעליהם מורכבים חיפויי גלגלים מקוצרים, עם מנועים גדולים וחשופים לעין, לרוב בעלי סכמות צביעה יחסית פשוטות הכוללות בעיקר שחור, עם מושב בודד ומונמכים עד כמה שאפשר. כמה שנים לאחר מכן, לאחר מלחמת העולם השניה, חיילים משוחררים לקחו אופנועים שהכירו היטב במהלך השירות הצבאי שלהם (לרוב הארלי, אבל גם ממותגים אחרים) ועיצבו אותם לשימושם הפרטי והאזרחי. ככל שהשנים חלפו, ובראותם את התלהבות הרוכבים מהתוצאה, החלו יצרנים רבים – בהתחלה כמו הארלי דוידסון ואינדיאן האמריקאיות, טריומף, BSA ורויאל אנפילד הבריטיות, וכמובן שבהמשך גם יצרנים אחרים כמו מוטו גוצי האיטלקית וקוואסאקי או הונדה היפניות – לקפוץ על העגלה וכך הוציאו דגמים משלהם עם פרשנות אישית של היצרן לקונספט הבובר. עבור רוכבים רבים, אופנועי בובר מהווים עד היום דוגמה לאחת מהצורות הקלאסיות של אופנוענות נטו.

הטריומף בונוויל בובר – נצר למשפחת דגמי הבונוויל של טריומף – החל את חייו בשנת 2016, עושה שימוש במנוע בנפח 1200 סמ"ק שנמצא בתצורה דומה בדגמים אחרים של היצרן, ומאז שהחל להימכר לראשונה עבר כמה שינויים. דגם הבלאק החדש שמהווה חלק מהמגוון מאז 2019 הוא הנציג הבכיר של היצרן ומגיע אלינו בצביעה שחורה (ג'ט בלאק) בה רובו צבוע שחור מטאלי, עם אלמנטים צבועים באבקה, ועם צנרת אגזוז בשחור תואם. הבובר בלאק לוקח את הסטייל של הדגם הקודם שלא יובא ארצה (להזכירכם – טריומף הוא שחקן חדש בזירה הישראלית), עושה לו פיין טיונינג, משפר כמה מרכיבים, מוסיף תחכום ופינישים, ובסופו של דבר מגיש לרוכב את הלוק אנד פיל של אופנועי ההוט רוד של שנות השישים, עם הטכנולוגיה העדכנית של ימינו ועם סט ביצועים לא רע לסגמנט. הוא שומר על התחושה השרירנית והפרופיל הנמוך שמתבטא בצמיגים הבשרניים, פנס קטן מקדימה, מיכל דלק מעוגל, וכמובן עם מנוע גדול-נפח שחשוף לעיני כל, מושב רוכב יחיד 'צף', מראות קצה-כידון, ועם זנב קשיח (רק בכאילו, כי בפועל יש בולם מונושוק אחורי בודד שמתחבא מתחת למושב). וזה עובד מצוין בעין (לא סתם הבובר היה אחד מדגמי הטריומף שנמכר בקצב הכי מהיר).

המנוע מקורר הנוזל של הבונוויל הוא לא פחות ממגניב, מושך כמו קטר, מאוזן ולא רועד, מספק ערימות של כיף לרוכב שמגיע לאופנוע עם הגישה הנכונה. בנפח של 1,200 סמ"ק עם שתי בוכנות בתצורת טווין מקבילי, 8 שסתומים וסידור של 270 מעלות על גל הארכובה, הוא מייצר הספק שנראה צנוע – רק 76 כ"ס ב-6,100 סל"ד (כ-20 כ"ס פחות מהאינדיאן סקאוט בובר) ומומנט של 10.7 קג"מ ב-4,000 סל"ד. אבל מה שמגניב בו הוא הזמינות של הכוח הזה שמגיע בסל"ד נמוך מאוד. יחסי העברה שמרגישים ארוכים, ארוכים מאוד, מאפשרים לרוכב להרגיש את הגמישות של המנוע כבר מלמטה, ולמרות שהסל"ד לא מטפס מעלה במהירות, הבונוויל רץ קדימה בחדווה ומרגיש מאוד "זריז". הילוך שני מאפשר רכיבה ברוב הטווח העירוני ולמעלה מזה, ואחרי ההילוך השלישי אתה כבר מרגיש שאתה לא באמת צריך מעבר לזה. לא סתם שמתי את המילה "זריז" במרכאות כפולות. למי שירד מאופנוע ספורט עתיר סוסים שבהם ההילוכים הראשונים מרגישים קצרים מאוד, הבונוויל יראה כמו פריט אספנות מאמצע המאה הקודמת. אבל מי שמראש מגיע עם הסט הנכון של ציפיות מגלה עד כמה שהזריזות הזו מתבטאת בכיף ברכיבה. כל עוד אנחנו בתנועה עירונית, משיכת ההילוכים הראשונים מספקת תחושה ממכרת של רכבת. סוחט את המצערת, הידיים לופתות חזק את הכידון הבשרני, צליל המנוע המגרגר בבאס עמוק מתנגן דרך צמד האגזוזים שלא חונקים אותו יותר מדי, וביחד עם השילוב של תנוחת רכיבה נוחה ומראה רטרו, הבובר מדלג בעליצות מעל מהמורות הכביש עם הצמיגים העבים שלו, מפמפם בסל"ד נמוך שהולך ומתגבר לאיטו אי שם מתחת לישבן ובין הרגליים, משאיר את ערימות הליסינגומטיות הרחק מאחור, וזה פשוט נפלא.

עם בסיס גלגלים של 1,500 מ"מ ומשקל רטוב של 251 ק"ג, הבונוויל בובר הוא אופנוע ארוך פיזית אבל עם זאת הוא מרגיש קטן מגודלו האמיתי, ולא כבד, בין היתר בזכות מרכז כובד נמוך וגובה מושב של כ- 690 מ"מ נמוכים (מעט גבוהים מאלה של האינדיאן סקאוט בובר למשל, אבל עדיין נמוכים למדי). בתנועה עירונית או בינעירונית צפופה הוא אמנם לא מתנהג כמו קטנוע שליחויות, אבל הוא בהחלט מסוגל להשתחל בנקל בין רכבים כשהדבר היחיד שצריך לשים לב אליו הוא מראות קצה הכידון. הבובר מגיע אלינו עם אגזוזים כפולים (תואמי יורו 5) – אחד בכל צד – שלא מייצרים חום גדול מדי בתנועה בינעירונית ומשולבת, ויחסית פוליטיקלי קורקט מבחינת הרעש. בגלל המוצא הבריטי שלו טריומף היתה חייבת לעשות משהו שונה מכל שאר העולם, ולכן השרשרת נמצאת בו דווקא בצד ימין. מתרגלים לזה. מאותתים ויחידת זנב יחסית גדולה, על מעין "טמבון" מתכתי שמתלבש על הכנף האחורית משלימים את המראה.

צא החוצה לכביש מהיר לתנועה שמשייטת במהירות החוקית וקצת מעבר לזה. שם תגלה שיש גם את הרביעי. החמישי והשישי. מד הסל"ד (שגם כאן, כמו בכלים אחרים בז'אנר – נחבא מאחורי כמה לחיצות של מתג) מראה כ- 3,100 על שישי ב- 140 קמ"ש, וזו המהירות האפקטיבית של הבובר למרות שאפשר קצת יותר (מקורות זרים ראו סביב 180 על השעון, אבל זה היה בחו"ל ועל מסלולי מרוצים מקצועיים). למרות היעדר של כל מיגון רוח, הרכיבה במהירויות חוקיות (+ פרשנות אישית) מרגישה נוח מאוד ומפתיעה למדי. ממש לא מרגישים שנוסעים במהירות הזו, ולדחיפה של המנוע יש חלק חשוב בתחושה הזו – שלא רק ממכרת, אלא מאפשרת לרוכב את הרוגע והפנאי הרגשי להתבונן בנופים שחולפים עפים סביבו. אין ספק שמדובר בחוויה אחרת.

בכבישים המפותלים של זירת הרי ירושלים אני מתפתה לתת קצת בגז. המנוע בנפח ה- 1200 סמ"ק מגרגר לו בסל"ד נונשלנטי מתחתי בעוד הק"מ חולפים להם בנעימים סביבי. כשאני מגיע לטוויסטיז אני מגלה שההיגוי של הבובר טוב למדי, למרבה ההפתעה, ולא אופייני לז'אנר. עם גלגלי "16 המצויידים בשפיצים מקדימה ומאחורה ונעולים בצמיגים מתוצרת אבון (130/90/16 מקדימה ו- 150/80/16 מאחורה), הכלי מחזיק פניה טוב, למרות תחושה קצת מעורפלת בעת ביצוע ההטיה ועם הרגשה שצריך להתרגל אליה בגלל הפרופיל העבה של הצמיגים שגם מפצה על איכויות הכביש (יצויין אגב, שהדגמים הקודמים של הכלי יוצרו עם גלגל קדמי בקוטר "19, אך לא עוד). בואו, זה לא אופנוע ספורט, זוויות ההטייה שלו לא מפרגנות והרגליות פוגשות את האספלט מהר מאוד בשני הצדדים. צריך לקחת את זה בחשבון כשמנסים לרכוב חזק בכביש מפותל, וגם כמובן את המאמץ היחסי הנדרש לשינויי כיוון. אבל אל תתבלבלו: כל עוד המהירות סבירה וזוויות ההטייה לא גבוהות, הבונוויל בובר הזה יודע לרכוב בקצב סבבה ובאיזי שמאופיין בהיעדר הצורך להוריד הילוכים. פשוט תן בגז, הוא יסתדר. באותה נשימה חייבים שוב להכניס את עצמנו לפרופורציות – וככל שאני מנסה לקחת את הפניות במהירויות הולכות וגוברות, אני צריך להזכיר לעצמי – שוב – שזה לא אופנוע ספורט לא מבחינת זוויות ההטייה (שמושפעות ממהירות הרכיבה) וגם לא מבחינת יכולות הבלימה. אבל כל עוד יוצאים לטיול באיזי הכלי ינהל, יטפל ויתגבר באהבה על כל כביש שתזרוק לכיוונו.

אני מסגל לעצמי רכיבה לא אגרסיבית על הבובר אבל כמו בכל רכיבה אני אוהב לבדוק את כל המאפיינים של האופנוע, וכך אני מגלה שצמד דיסקים צפים בקוטר 310 מ"מ מקדימה עם קאליפרים כפולים של ברמבו, והדיסק הבודד בקוטר 255 מ"מ עם קאליפר של ניסין מאחורה נותנים עבודת בלימה לא רעה בכלל, למרות תחושת בלימה קצת פחות החלטית בנגיעה הראשונה (ואם צריך + שילוב של האחורי באמצעות דוושת בלם נוחה לשימוש). זה אמנם דורש התרגלות זריזה אבל מרגע שהבנתי את הפואנטה אני מגלה שגם במחלקה הזו הטריומף מספק את הסחורה. בולם מונושוק אחורי בודד מתכוונן ונסתר כנהוג בכלים בעלי זנב קשיח לכאורה, ומקדימה מזלג רגיל (לא הפוך), לא מתכוונן ובקוטר 47 מ"מ של showa – עושים גם הם עבודה טובה אך יתחילו להתלונן ככל שהקצב ילך ויגבר – אבל גם כאן, כל עוד שומרים על המהירות שאליה הוא מיועד – הם יבצעו את עבודתם נאמנה.

מקדימה – לוח שעונים פשוט, אנלוגי, מקושט בסמל היצרן שמזכיר את דגל בריטניה, עם חלון LCD לא גדול שמציג מצב הילוך, נתוני מרחק, תצרוכת דלק, שעון ואפילו מד סל"ד שמזכיר לך כמה הסל"ד לא משנה באופנוע הזה. הפנס הקדמי קטן ואפקטיבי, מצוייד בתאורת LED עם תאורת יום, כידון עבה עם ארגונומיה מצויינת שמתלבש בול לידיים ולא מעביר רעידות. מראות קצות כידון אפקטיביות מאוד וממוקמות בנקודה בה שדה הראייה אחורה כמעט ולא מופרע. מנוף בלם קדמי עבה עם לפיתה טובה ומרגיש איכותי ביד, ורגלית בלם הרבה יותר נוחה מהרבה כלים אחרים גם כאלה שלא מהז'אנר. הבובר מצוייד במערכת ABS בעלת שני ערוצים שלא נכנסת לפעולה מוקדמת מדי (או לפחות אני לא הרגשתי בזה). מצד ימין בית מתגים עם מתג אדום שהוא גם קיל סוויץ' וגם סטרטר – שיש בו מעין דיליי לא ברור (משום מה לחיצה ראשונה אף פעם לא מפעילה אותו, רק מהלחיצה השנייה). בנוסף מתג שמאפשר לעבור בין שני מצבי רכיבה – גשם או כביש. מצד שמאל ידית קלאץ' (מכאני) קלה לתפעול (בזכות מערכת קלאץ' אסיסט מובנית). בבית המתגים השמאלי קיים כפתור שנראה כמו בקרת שיוט ולמרבה ההפתעה זה גם באמת מה שהוא עושה – אלא שיש לו רק שני מצבים – מופעל (לפי המהירות הנוכחית) או מנותק. רגלית ההילוכים משמאל נוחה למדי, והעברות ההילוכים נעשות בנקישה חלקה וללא מאמץ. גם הניוטרל החמקמק בכל כך הרבה כלים מוצא את מקומו בנקל, למי שצריך אותו. פתיחת הסוויץ' נעשית על ידי החדרת המפתח לסוויץ' שנמצא באזור הירך הימנית של הרוכב (ולפחות עבורי – צריך היה לחפש אותה בכל פעם מחדש). נעילת הכידון נעשית כמקובל בז'אנר על ידי הכנסת מפתח למנעול נפרד בצידו הימני של הכידון.

לבובר מיכל דלק מתכתי שחור ומעוגל המכיל כ- 12 ליטר (גדול יותר מהמיכל של הדגם היוצא שכאמור לא יובא ארצה), עם פקק דלק מעוצב הננעל עם מפתח שנכנס לחריץ מוסתר אותו מגלים על ידי הסטת מכסה מתכת. אחרי שרכבתי כמה עשרות ק"מ ומיד עם התדלוק הראשון שלי (כשהמיכל היה בערך במחצית דרכו) אני מדפדף בתצוגת ה- LCD בלוח השעונים ומגלה טווח לא הגיוני – 95 ק"מ. "נו זו בטח טעות" אני אומר לעצמי. אבל אז אני מגלה, לחרדתי, שלא – זה אכן הטווח… כל עוד לוחצים על הכלי, לפי הצג, תצרוכת דלק ברכיבה מהירה מגיעה לכ-6 ליטר ל-100 ק"מ, אצלי – נורת הרזרבי נדלקה כבר ב- 110 ק"מ. מצד שני, אם מחזיקים את האופנוע בטווח המהירות הנוח שלו ושומרים על מהירות של 100-110 קמ"ש חוקיים, הטווח עולה בצורה קסומה לפי שניים מכך, והצג מראה לי צריכה של כ-2 עד 3 ליטר ל-100 ק"מ.

למרות התחושות האישיות שהיו לי כשראיתי את הכלי בפעם הראשונה, כמעט יומיים לאחר מכן וכמה מאות ק"מ מאוחר יותר אני מחזיר את הכלי שמרגיש לי שונה לגמרי מזה שראיתי בעיני רוחי. הבובר לא בא להתחרות באופנועי ספורט או אדוונצ'ר, וגם לא בנייקדים עתירי כוח. הוא חי בז'אנר משלו בו נמצאים כלים של יצרנים כמו הארלי, אינדיאן, הונדה וגם קוואסאקי, והוא מייצג נאמנה את רוח הבוברים שאו שאתה אוהב, או שאתה לומד לאהוב.

לסיכום
בצורתו הכללית ובאווירה שהוא משרה, הטריומף בונוויל בובר – עם המנוע הגדול שלו, ביחד עם מיכל הדלק, הצמיגים הבשרניים, האגזוזים, המושב הנמוך ושאר המכלולים המכאניים החשופים שלו – מעניקים לכלי תחושה של "מכונה", הרבה יותר אופנוע "של פעם" מאשר מה שרובנו הלך והתרגל אליו ברבות השנים. ובכך טמון הקסם שלו. המנוע, ביחד עם המכלולים האחרים, עובדים בשיתוף פעולה כדי להעניק לבובר תכונות דינמיות מצויינות לסגמנט ומאפשרות לרוכב להנות מחווית רכיבה בסטייל על פני מגוון של דרכים. זהו לטעמי, אופנוע מהמם לחובבי הז'אנר, ולא רק זאת, אלא אופנוע כמו שאופנוע אמיתי צריך להיות. המושב היחיד ימנע מכם להרכיב את בת הזוג שלכם, אבל מצד שני מחלקת אביזרים עם עשרות פריטים שמיוצרים במיוחד לבובר יעזרו להשכיח מכם את זה ואם אתם אוהבים את הסגמנט, זה ללא ספק כלי שאתם צריכים לבקש עליו רכיבת מבחן.
טריומף עובדים חזק על האלמנט של המורשת, ההיסטוריה והאמירות הנלוות לכך, והם טוענים – במידה רבה של צדק – שהבובר הזה הוא לא סתם עוד אופנוע אלא כלי שלא רק בולט מכל העדר ומסובב אחריו ראשים, אלא גם נחרט בזיכרון. אני נוטה להסכים.

כל חדשות מגזין מוטו ישירות לסלולרי