מבחן דרכים: הארלי דוידסון Freewheeler תלת-גלגלי

כתב: אריק רוזנבלום | בוחנים: מיקי כהן, אריק רוזנבלום | צילום: אריק רוזנבלום

שורה תחתונה: מכונת כיף מהנה ובטוחה – רק צריך לדעת היכן ומתי לתפעל אותה.

רכיבה על ה־Freewheeler יכולה להיות מהנה בטירוף, באמת, כיף גדול, מסוג אחר, אבל כיף. כמובן שבימים חמים – שבישראל זה כמעט כל יום, למעט כמה שבועות בין דצמבר לפברואר – כשאתם מוצאים את עצמכם בתוך פקק באמצע העיר עם מיגון מלא וקסדה, התחושה על הטרייק רחוקה מלהיות מהנה. הוא לא נועד להשתחל בין רכבים. נקודה. במקום ליהנות מהרוח הנושבת בכביש הפתוח, אתם תעמדו, תקועים, רותחים, כמו ברכב אספנות ללא מזגן, פלוס קסדה וכיוב'. אפשר להשתחל בזהירות כשיש רווח מעט יותר גדול, וכמובן גם להתגלגל על השול – אם כי זה לא המקום הכי בטוח לרכוב בו, כש"העכוז" של ה־Freewheeler בולט מכל צד – עם רוחב של כ־150 ס"מ מכנף ימין לשמאל – אתם לוקחים סיכון ממשי. אז אתם לא צריכים לגשת לתגובות ולכתוב לנו כמה הטרייק לא מתאים לישראל – הנה, כתבנו את זה.

אבל גם ברגעים האלה, מדובר במקדם פוזה שאין כמותו. אופנוע שגונב את ההצגה, כל מי שעובר ליד בוחן, מתעניין ומצלם. ילדים, גם כאלה שאתם לא מכירים, יעמדו סביבו כמו בתור למתקן בפארק מים – חלקם גם יעלו בלי לשאול. אפילו השכנים שרגילים לראות אותנו עם שלל כלים שונים ומשונים, עצרו לזמן ממושך יותר לדבר על הכלי המוזר הזה. מושך תשומת לב, נכון, אבל הוא גם ממש מהנה, עם כוכבית קטנה בצד: כשהתנאים מתאימים.

האופנוע התלת-גלגלי של הארלי דוידסון נקרא טרייק – Trike, שילוב בין Tri (תלת) ל־Bike (אופנוע) – והדגם הספציפי הזה הוא ה־Freewheeler, שמבוסס על ה־Road King, ומוסיף שני גלגלים מאחור, תא מטען ועוד כמה שינויים קטנים. כל הקטע הזה של טרייקים בארץ בייבוא סדיר, דבר שקרה לראשונה רק בשנים האחרונות, עורר אמוציות בקרב הרוכבים, שלא ראו את ההיגיון באופנוע רחב ונטול יכולת הטייה. רבים ציינו, בצדק, כי הוא נושא את החסרונות של רכב והחסרונות של אופנוע (הלוואי שהיה כלי שמספק רק את היתרונות של שניהם, דמיינו איזה מגניב זה יכול להיות), ואכן הוא חשוף לאיתני הטבע ומזג האוויר, מצריך ציוד מיגון, לא מאפשר לשאת הרבה נוסעים וגם לא יותר מדי ציוד, ולצד זה לא יכול להשתחל, עומד בפקק ומסוגל לנסוע מהר רק בקו ישר. אבל, יש לו יתרון אחד שאין לאף אופנוע דו-גלגלי: נגישות.

דמיינו את זה: כביש פתוח וישר, השקיעה מאחוריכם (כי רכיבה אל עבר השקיעה זה ממש לא כיף), המהירות מושלמת ותואמת את מקצב המוזיקה של מנוע הווי-טווין הגדול, שמספק מומנט בשפע וכל סל"ד. הסצנה הזו זהה על גבי אופנוע טרייק ועל גבי אופנוע דו-גלגלי, ובשביל זה הוא נוצר – הוא נאמן לחזון ה"חופש" (זה אפילו בשמו) של ארצות הברית של אמריקה, וככזה מאפשר למי שלא יכול לרכוב על אופנוע רגיל מסיבות של מגבלה פיזית, גיל, פחד או אישור מהחצי השני – ומוצא את התצורה הזו פחות מאיימת – לרכוב על אופנוע, ליהנות מחוויה של אופנוע, ובמקרים בהם החצי השני היה פחות בעניין של דו"ג – לאפשר לו להצטרף לרכיבה בבטחה ושמחה. אתם תקראו לזה "להיות בלי ולהרגיש עם" ואנחנו נאמר שזה אופנוע לשלום בית ושלמות הנפש, בהתאם לצורך.

רגע, חכו, אנחנו יודעים שאתם עדיין בדרך לתגובות, הנה אנחנו מדברים על זה: המחיר. הוא עולה 275,237 ₪. זה לא מחיר משתלם או תחרותי, והוא לא מיועד להחליף את האוטו או האופנוע העיקרי, גם לא את המשני וגם לא את זה שאחריו, זה כלי חמישי או לפחות רביעי בחנייה. לא תחליף לקטנוע, לא כלי לסידורים. לא מכונית משפחתית וגם לא משהו עם שאיפות ספורטיביות. למרות שהוא מקדם נגישות – עבור אלו שכבר קשה להם על דו-גלגלי וזקוקים לאופנוע – הוא לא מוצר סוציאליסטי, הוא נולד בלב ליבה של ארה"ב הקפיטליסטית, והוא לא מסובסד ע"י קופת החולים או הביטוח הלאומי. אתם יודעים איך אומרים, "אין מחיר לחופש". לחופש הזה, יש.

עכשיו, לאחר שהתייחסנו לפילפילון שבחצר, נעבור ברשותכם לספר איך ה־Freewheeler מרגיש כשהתנאים מתאימים. מנוע ה־Milwaukee‑Eight, כאן בגרסת 114 קיוביק-אינץ', שהם 1,868 סמ"ק, מייצר 90 כ"ס ב־4,750 סל"ד ומומנט של 16.4 קג"מ ב־2,750 סל"ד בלבד, נתונים הכרחיים להנעה של הסרן האחורי החמוש בצמד גלגלים בעלי מידת צמיג של 205/65-15 – שנראים, יחד עם הכנף המכסה אותם, כמו חלקה האחורי של מכונית ספורטיבית. מעבר לצליל נהדר, מנוע הווי-טווין מקורר האוויר והשמן חי מסל"ד סרק, מטפס בקלילות ולא ממש מתעניין איזה מששת הילוכים משולב, הוא מושך בכל מצב ואפילו יש לו סליפר קלאץ'. כנראה שעם מספיק אומץ ניתן לנסוע איתו מהר, אבל הוא לא מיועד לזה. נכון, הוא חזק מאוד, ודי בסיבוב לא קשוב של המצערת כדי להניף את הגלגל הקדמי, אפשר גם למשוך אותו בזריזות דרך כל ההילוכים, אבל הוא נעים בשיוט רגוע ומזמין העברות מוקדמות ורכיבה על גלי המומנט. אם היינו מבקשים מה־Freewheeler עצה לחיים הוא כנראה היה שמח להזכיר לנו שהדרך ליעד היא בעצם היעד.

הטכנולוגיה היא לא גולת הכותרת של ה־Freewheeler, אבל יש לו לא מעט מערכות אלקטרוניות שהארלי-דוידסון הצניעו. ההילוך האחורי חשמלי, שימושי מאוד והכרחי בתמרוני חניה, אם כי קצת קופצני ואפילו מבהיל בשימוש ראשון – אך מתרגלים לזה מהר ובלעדיו מאוד קשה להתנהל עם האופנוע. יש לו שלט חכם להתנעה, בקרת שיוט, בקרת אחיזה, מערכת ABS ובלימה משולבת אלקטרונית וגם בלם חניה המופעל ע"י הרגל. בהארלי ויתרו על צג צבעוני ענק עם קישוריות, וציידו את הטרייק בלוח מחוונים בסיסי, עם מחוון מהירות אנלוגי גדול, שמותקן על מיכל הדלק, ומכיל צג דיגיטלי קטן שיכול להציג מד סל"ד וגם מחוון הילוכים, אבל למי אכפת מהנתונים האלו? מרגיש לכם נוח? סעו, תקשיבו למנוע ותשמרו אותו רגוע ונעים בעזרת רגלית ההילוכים. זהו.

המושב מאוד נוח, ברמת אמריקן קומפורט, הוא רחב ועמוק, וגם תנוחת הרכיבה מצוינת וטבעית. יש לרגליים המון מקום, גם בכל הנוגע לכיפוף הברכיים והמרחב וגם בגודל של מדרכי הרגליים. המון מקום. כמוהן גם הרגליות למורכב, שמתאימות לנעליים בכל מידה. בואו נגיד שהמורכב לא סבל… יש לו שפע של מרחב מחייה, ידיות אחיזה נוחות ומרחק מכובד מהרוכב. למי שרגיל לדו-גלגלי החוויה קצת משונה, אפילו לא נעימה בהתחלה, אבל עבור מי שלא נהנה בדרך כלל להיות מורכב על אופנוע, מדובר ביתרון, וקיבלנו הרבה בקשות לסיבוב מסביב לבלוק, גם מזרים, שהתרחבו לבקשה לטיול ארוך יותר ממכרים ובני משפחה, שחלקם לא העזו עד אותו הרגע גם לשבת על אופנוע בחניה.

מיגון הרוח טוב עד מהירות של 130 קמ"ש, לא כל כך אהבנו את הצורה שלו ואת המראה שהוא מעניק לאופנוע. הוא מזכיר לנו קצת קלנועית, הצורה העגולה הענקית מצד לצד סוגרת את הנוף ולא נראית הרמונית עם העיצוב, אך זה, כמו משענת הנוסע, לא מגיע במקור ומורכב מקטלוג האביזרים. בניגוד לחלקו האחורי של האופנוע – שנראה מעולה – משהו בחזית נראה קצת משונה, מערך התאורה שהופך את הפנס הראשי לעקר מאור ומוסיף שני פנסים ענקיים ובולטים שמחליפים אותו בתפקיד התאורה הראשית – זאת בשל רוחבו של הכלי – לא כל כך נאה, ועדיף אם היו משאירים את הפנס הראשי, אפילו כתאורת חניה, ולא הופכים אותו לגדם עטוף כרום בחזית. ועם כל זאת, המראה עדיין שונה ומעניין, וכן – מקדם פוזה אמיתי. זה לא אופנוע לביישנים שלא רוצים למשוך תשומת לב.

בסעיף האחסון – כן, אופנוע עם אחסון, נדיר אבל קיים – יש תא גדול מאחור, בגאז' בנפח 56 ליטר, שיכול להכיל הרבה דברים, אך לצערנו מנגנון סגירת דלת התא מונע הכנסת שתי קסדות גדולות. ציוד אישי של רוכב יחיד ואולי עוד קצת נכנס בקלות, אפילו אפשר לנעול את התא ידנית עם מפתח. לא מדובר בשלושה ארגזים של גולדווינג, אלא יותר כמו בגאז' קדמי של מכונית ספורט, אבל עדיין מכובד.

בדרך כלל כשאנחנו מגיעים לדבר על הבולמים, אנחנו מרחיבים על התנהגות בפניות, שמירה על קו והתמודדות עם שיבובים בהטייה – כל זה כמובן לא רלוונטי לטרייק. פניות נעשות על ידי הסתת הכידון לאותו כיוון אליו רוצים לפנות, ולא בהיגוי הפוך כמו באופנוע רגיל, ולפעמים צריך גם להפעיל את פלג הגוף העליון כדי לעזור לו. פניות שמאלה מרגישות פחות נעימות מפניות ימינה. הבולמים עושים עבודה טובה כל עוד הכביש חלק ולא משובש, ואין תלונות לא מהגב וגם לא מהצוואר, גם לאורך זמן וקילומטרים, אך כשפוגשים בורות ושברים בכביש, ועוד יותר בקטעים קשים כמו באזורי בניית הרכבת במרכז הארץ, הכלי מאבד מהשלווה והנוחות, מקפץ ולא יודע בדיוק איך להתמודד עם שני הגלגלים מאחור בצורה טובה. צריך להסתכל רחוק ולתכנן את ההגעה בהתמודדות עם קטעים כאלו ובעיקר – לשמור על מהירות נמוכה.

גם בכל הנוגע לבלימה, היא נעשית בצורה טובה ונעימה – כשאין הפתעות. צריך מעט יותר עוצמה בכל שלב, וגם חסרה קצת נשיכה בתחילת המהלך, אבל לרוב זה מרגיש בטוח וצפוי – הגיוני, בהתחשב במשקל רטוב של קצת יותר מחצי טון. כשנכנס לנו בפתאומיות רכב לנתיב הנסיעה והיינו צריכים להוריד מהירות במהירות, ירדנו על הבלמים והכלי ניסה לבחור בעצמו צד לחמיקה ממכשול, עד כדי כך שהיה צריך לתקן במשיכה של הכידון לכיוון הנגדי. זה לא דומה לביצוע בלימה חזקה במכונית או באופנוע, וצריך להתרגל לזה.

זה לא אופנוע שמיועד למי שממהר, כמו רוב הכלים של היצרן האמריקאי, אבל כאן אפילו יותר. היתרון שרק התצורה הזו מציעה הוא הביטחון שביציבות, כמו שכמעט אף אופנוע דו-גלגלי לא יכול לספק – ללא צורך להוריד רגליים ברמזור או להחזיק בעזרתן כלי כבד כשהמורכב מטפס על המושב האחורי. הביטחון הזה, עבור מי שמחפש אותו, שווה יותר מאשר החסרונות הברורים – וכאן הוא מקבל כבונוס את כל ההנאה שהארלי יודע להציע, עם מנוע וי-טווין שפועם בסל"ד נמוך ומייצר כמויות של מומנט, ויכולת לרכוב למרחקים בנוחות גבוהה. כשרוכבים עליו, מסתכלים על האופק, שומעים את ניגון המנוע בסל"ד נמוך והילוך גבוה, כשממול כביש ארוך וישר – זה מרגיש בדיוק כמו על Road King, וזה בדיוק העניין.