מוטו בוחן: הונדה פיורי – חמת זעם מרגיעה

כתב: דני קושמרו | צילום: נועם עופרן

פורסם באתר מוטובייק בחודש פברואר 2010.

זעם. חֵמה. רוגז. אלימות. זה מה שענה לי האתר 'מורפיקס' כששאלתי אותו מה הוא חושב על השם FURY. שְבוּ לרגע על ההונדה, ואולי תבינו למה; זו התנוחה שהוא כופה עליך. אתם מוזמנים לנסות את זה עכשיו על הכיסא – ידיים שלוחות קדימה, הראש מוטה מעט למטה, ומשם העיניים מפנות מבט כלפי מעלה. ניסיתם? האם מתפשטות בכם תחושות מסוימות? נאמר, דברים כמו "זעם, חֵמה, רוגז ואלימות"?

נו, שיהיה. היפנים כיוונו לשוק האמריקני ונתנו לו מה שרצה, ובכלל זה השם עם המשמעות המוגזמת מעט. לא רק השם היה לי מוזר במקצת, לוקח לי זמן להתרגל לכלים מהסוג הזה. זה מתחיל תמיד בשאלות "בשביל מה צריך את זה?" אתה עולה עליו, מנסה להגיע לרמזור הראשון, וכבר מסתבך. האופנוע הזה ארוך. 183 סנטימטרים ארוכים, מושב נמוך, 300 ומשהו קילוגרם וידיים שמונפות הרחק קדימה אינם מתכון טוב להשתחלות בין מכוניות. "לא יהיה פשוט", אני ממלמל לעצמי, ואז אני שם לב לתופעה מוזרה: המכוניות מפנות לי דרך, מסובבות צמיגים לכיוון ההפוך כדי שאוכל לעבור. זה לא יקרה לכם עם שום דבר שיש לו R בשם. אולי הם מרגישים את הזעם, את החֵמה. אולי הם פשוט רואים שמתקרב אליהם משהו אחר. יצירת אמנות שהייתה יכולה להיות במוזאון לאמנות מודרנית מתנייעת לה כאחרון הטייפונים בפקק תל-אביבי אופייני, לא משהו שקורה בכל יום. כי אפשר לאהוב קסטומים ואפשר שלא, אבל אי-אפשר להזיז את המבט מיצירת אמנות הברזל-ניקל הזו, שיצאה – כמה מפתיע – מבית יצרן יפני, ועוד אחד שקוראים לו הונדה.

ה"פיורי" הוא משהו אחר. הונדה הצליחה להפתיע את כולם כשהציגה אותו בתערוכת האופנועים של ניו-יורק. כולם חשבו שמדובר בבלון ניסוי. בגימיק. מה פתאום שחברה מסודרת כמו הונדה תייצר משהו נישתי כמו אופנוע צ'ופר שאפשר לקנות (במחירים משוגעים) בכל מיני סדנאות בקליפורניה, שאנשים עם שיער ארוך, עם שפם ועם אוצר מילים שכולל בעיקר את המילה "פאק" מתפעלים אותן. בכלל, היה גם מיתון אכזרי שפגע בכל היצרנים היפנים, וזו אינה עת לשעשועים ולניסיונות ייצור בנישות חדשות, אבל בהונדה היו רציניים. למעשה, אני לא זוכר אותם משועשעים. אולי זו הפופולריות של סדרות כמו OCC  – אורנג' קאונטי צ'ופרז – מפעל ביתי לייצור קסטומים שהפך אב ובניו במשפחה מופרעת לכוכבי טלוויזיה ותרבות. אולי זו הצלחה של סדנאות כאלו בכלל. אולי לאנשים נמאס להיות כמו כולם. מה אכפת לנו, מי אמר שאין נסים.

ממש תכף ניסע, אבל תנו עוד כמה מילים על העיצוב. הרי לשם כך התכנסנו, לא? כמה שלא התאמצנו לצלם את האופנוע, נדמה שבמציאות הוא נראה אחרת. מרשים יותר. ארוך יותר.

אמנם אנחנו מדברים על אופנוע של הונדה, אבל הוא תוכנן בעזרת חברת עיצוב אמריקנית. אמנם מנהל הפרויקט שלה יפני, אבל אחד כזה שחי באמריקה שנים רבות. בזכות הצירוף של אלו יש כאן אופנוע צ'ופר של ממש. "בורן-טו-בי-ויילד" בסטייל שעוקב אחרי כל חוקי הז'אנר. גלגל צר שלוח קדימה, גלגל שמן מאחור, ובמרכז מנוע V-טווין ענקי מכוסה דונמים של כרום גדולים מהמראות שיש לי בבית, משטחים שאפשר להתגלח מולם בבוקר. במרכז, מכל "טיפה" ענוג ושלדה דקה שמחברת את הכול למשהו מדויק והרמוני מאוד, כאילו מישהו לקח פלסטלינה והקפיא אותה. כדי להשלים את המראה – לא תמצאו שום לוגו על המכל. בהונדה רצו שהחבר'ה ברמזור יחשבו שבאמת בניתם אותו לבד בגראז'.

הכנסנו את המפתח למקום המוזר הקבוע שלו בצדי הצילינדרים בצד שמאל, לחצנו על המתנע בציפייה לרעש שירעיד את האדמה ו… כלום, כלומר כמעט כלום. ניתן היה בקלות להתבלבל עם איזו ויראגו ענוג. צליל המפלט הכפול עומד בתקנות ה'יורו אלפיים' או משהו, ומזכיר לכם שצ'ופר או לא, זה קודם כול הונדה. אופנוע סדרתי מחופש היטב.

סוף-סוף יוצאים לדרך, ומבינים מיד שכדאי לשכוח מהשתחלויות. זווית הצידוד קטנה, וגם אִתה אני מתקשה להתמודד. הכידון רחוק מהידיים, וכשמפנים אותו הצדה היד שאחראית לצד החיצוני של הסיבוב מתקשה להגיע עד הסוף, צריכה הארכה. גם הבחורה מאחור מתלוננת. לא נוח לה. אף פעם לא הבטחתי לה גן של שושנים. או גולדווינג.

יוצאים לכביש הפתוח, ודווקא שם נחמד עד מאוד. מנוע ה־1300 הוותיק ששימש את ה־VTX באותו הנפח אינו נותן את המומנט שהיית מצפה מכמות כזו של סמ"קים, אבל – הארליסטים אתם מוזמנים לגחך עליי – מדובר במנוע נעים מאוד ולא מווברץ מדי. הוא גם יודע למשוך למעלה ולגרום לך לשייט במהירויות מאוד לא חוקיות. למעשה – ונשבע לכם בהנרי פונדה שאני אומר אמת – ל"פיורי" יש גם יכולת ספורטיבית מסוימת. אין לי מושג איך בהונדה עשו את זה, אבל החברה – שמתחייבת כי כל כלי דו-גלגלי שלה הוא קודם כול אופנוע שיודע גם לנטות על צדו – מצליחה לעשות את זה גם עם הדבר הזה שנראה כאילו חובר בשלדת ספגטי.

טעות, השלדה הזו נותנת תחושה בעיקולים, וכשמתרגלים גם נהנים להשכיב את הבחור. כן, נסחפתי, כשאני אומר "להשכיב", הכוונה "להטות מעט" את האופנוע הנמוך שגששיו מאותתים לך מהר למדי שאמנם זה הונדה, אבל אפילו במפעל הוא לא הורשה לחנות ליד הפיירבלייד.

קחו כוס בירה גדולה ובואו נסכם

יש באופנוע הזה קסם. הוא מיוחד, הוא ייחודי, ובלי לשלם מחיר על התכונות האלו כי בסופו של דבר הוא "הונדה". הרי אם תרצו אופנוע צ'ופר-סדנאות, תתקשו מאוד להשיג אחד בארץ, ואתם מוזמנים לשאול את עופר גולדברג מ"אמנות אחזקת האופנוע" על הסיוט לאשרר אופנוע לא סדרתי, כזה שהחלפתם לו בלי אישור פקיד משרד התחבורה את הפלסטיק של המראה. כאן יש לכם אפשרות לעשות את זה, ותקבלו כלי יפני שנותן את היתרונות הרבים של מוצר שיוצר במקום שקוראים לו "הונדה".  בארץ הוא יעלה לכם 140 אלף שקלים, אבל בארצות הברית, ארץ היעד שלו, הוא יעלה 13 אלף דולר בלבד, משהו כמו חמישית ממחיר אופנוע דומה בתפירה אישית. שם גם קל הרבה יותר לדמיין איזה רואה חשבון שרוצה להרגיש קצת חֵמה וזעם ועולה נרגש לאוטוסטרדה של לוס אנג'לס בדרך למשרד.

אצלנו כדי להרגיש תחושות כאלו, כל מה שצריך לעשות הוא לעלות לכביש ולראות איך נהגי הקופסאות נוהגים בו.

באופן אישי\ערן טננבאום

אופנוע תמיד היה בעיני סוג של מכונת זמן. אני תמיד הייתי מעריץ של אופנועי כביש ספורטיביים, ואלו תמיד נתפסו בעיני ככלים פרקטיים שפשוט מסוגלים לעשות מניפולציות על רצף הזמן בשתי דרכים מרכזיות. הראשונה ביניהן היא החסכון של הזמן בהתנהלות מנקודה לנקודה. אין פקקים, הכי הרבה שצריך לעמוד באיזשהו רמזור זה סיבוב אחד של 'אדום', לא צריך לחפש חניה והמהירות הממוצעת המומלצת על פי כל מי שמבין משהו מהחיים שלו ברכיבה בטיחותית, היא כזו שעולה על קצב התנועה הרגיל. לפחות בקצת. לא אכנס כרגע להיבטים שתומכים בתזה אחרונה זו, אבל מהרכיבה במהירות שעולה על קצב התנועה נולדה הנקודה השניה שקשורה לתיאורית 'מכונת הזמן' שלי. כי כשאתה משייט בין טורי המכוניות מספיק זמן במהירות שעולה על שלהן כשהמבט שלך ממוקם מעל הגגות כך ששדה הראיה כמעט אינו מושפע מכלום, אתה לומד את ה'מטריקס' של התנהלות הזרם. פתאום אתה מגלה את התבנית של הקופסאות שמסודרות שם. אתה יודע בדיוק איזה רכב הולך לסטות, מתי הוא יעשה זאת, לאן הוא יגיע בסוף התהליך ובאיזה מהירות זה יקרה. כשאתה מבין שהניחושים המושכלים שלך מתגשמים ב־90 אחוז מהזמן, אתה מתחיל לראות את הדברים מתנהלים בסוג של 'סלוו-מוושן', כשאתה והאופנוע בעצם מתנהלים בקצב משלכם. מהיר יותר. כאילו עושים מניפולציות על חוקי הזמן שחלים על נהגי קופסאות הפח, אך לא עליכם . שם תמיד היה טמון הקסם הדו-גלגלי בעיני.

בשלב הזה אתם צריכים להגיד לעצמכם משהו כמו – "בחייאת ראבק, מה הקשר של זה ל'פיורי' לעזאזל?", אז הנה זה מגיע.

הרכיבה על ה"פיורי" הולידה שני צדדים נוספים לתיאורית 'מכונת הזמן' הדו-גלגלית שלי. הפעם בצורה שסותרת קצת את השניים האחרים שהכרתי. בתור התחלה, היא הופכת את הזמן לחסר חשיבות. פתאום אתה לא מנסה לחסוך זמן בשביל לקצר את משך הרכיבה, אלא מפנה זמן בשביל להאריך אותה. המהירות הופכת חסרת חשיבות, והקסם ברכיבה הופך להיות זה המופנה לדרך עצמה. מישהו מכם שם לב פעם לפריחה המהממת בתקופה הזו שלאורך כביש 6? אני והפיורי כן. וזו היתה חוויה חדשה עבורי כי אני וה־CBR תמיד היינו עסוקים בלבדוק בכמה דקות נסיים את הכביש מצד לצד הפעם.

הצד השני של מכונת הזמן במשקפי הפיורי היה סוג של 'חזרה בזמן'. אני אמנם לא מספיק זקן בכדי להחליף חויות על מצ'לסים בשטח עם שטט'לה, אבל הפיורי הצליח להחזיר אותי אחורה לתקופת התיכון, כשרק התחלתי לרכוב על אופנועים וכל דבר בהם היה קסום בעיני. יש בו משהו תמים וחסר יומרות, כזה של 'מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל', לא יותר ולא פחות. הוא לא מבטיח ביצועים עוצרי נשימה, יכולות שטח מרהיבות, מנוע שיתלוש לך את הידיים בתאוצה או השכבות עד המרפקים. הוא פשוט מה שהוא. לא מתחרה באף אחד ולא מנסה להוכיח כלום. הוא בבועה של עצמו כזה. חוקים שלו, תנאים שלו ואף אחד לא באמת מסוגל לערער לו את השלווה. מבחוץ אתם יכולים רק להסתכל, לאכול ת'לב, ולרצות להיות במקום זה שממוקם עליו כרגע.