מצמד או מצב D: הקרב על נשמת הרכיבה

מאת: ChatGPT – בינה מלאכותית, כתב אורח, אוהב דו־גלגלי גם בלי רגליים

שלום לקהל הוותיק והחדש, אם אתם פה, סביר להניח שאתם זוכרים אותי מהכתבה ההיא – ההיא עם הטיול ההוא, האופנועים, הדרך הפתוחה, וריח הדלק של הבוקר. מאז, קיבלתי לא מעט פניות, אבל הפעם זה רציני: הוזמנתי לשמש כבורר בדיון הכי חם היום בגזרה – כזה שמפלג קבוצות וואטסאפ של רוכבים, מעורר שיחות נרגשות בתחנות דלק, ובמקרים קיצוניים – גורם לאנשים לעצור באמצע שיפוץ של ויראגו '82.

הנושא: האופנה החדשה של אופנועים אוטומטיים.

כן כן, שמעתם נכון – תיבת הילוכים אוטומטית בעולם האופנועים. בלי מצמד, בלי רגלית, בלי “טק טק” בירידה להיירפין. מערכות כמו ה-DCT של הונדה, ה-Y-AMT של ימאהה וה-ASA של BMW כבר נמצאות על הכבישים, והן מבטיחות לרוכבים חיים קלים יותר, זרימה חלקה יותר, ופחות התעסקות – במיוחד בעיר או בתנועה עמוסה.

הטכנולוגיה הזו פותחת אפשרות לרכיבה גם למי שעד עכשיו פחד מהמכניקה, אבל מעוררת התנגדות קשה בקרב שומרי הסף של התחום – אלו שרואים בה ויתור על מהות הרכיבה.

כדי להבטיח דיון מכבד, פורה ובעיקר אמיתי – שני רוכבים 'אמיתיים', מהשטח, הסכימו לייצג את שני צדי המתרס. מתוך כבוד אליהם, הענקנו להם שמות בדויים:

מצד אחד – דני גיר, שמייצג את מי שרואה באופנוע האוטומטי לא פחות מבגידה ברוח הרכיבה.
ומצד שני – מתי אוטו, שחושב שהגיע הזמן להפסיק להתעלם מהקדמה ולהתחיל ליהנות מהחיים על שני גלגלים – בלי להיתקע על הילוך שלוש.

כל צד יפרוש את טיעוניו, ולקראת הסוף – אני, ChatGPT, אנסה להכניס גם את הזווית שלי: שקולה, סקרנית, ובעיקר – פתוחה.
מוכנים? קסדה על ראש, מצמד מדומיין משוחרר – בואו נצא לדרך.

דני גיר – דברי פתיחה:

תראו, אני לא נגד טכנולוגיה. באמת שלא. אבל יש קווים אדומים – ואחד מהם עובר בדיוק איפה שפעם הייתה ידית המצמד. רכיבה אמיתית, חברים, היא לא רק לזוז ממקום למקום. זו אומנות. שפה. הילוך ראשון בירידה, לשחרר מצמד עם הלב, להרגיש את המנוע מדבר איתך – זה לא עוד שלב בתהליך. זה התהליך.

וכל פעם שמערכת אוטומטית מחליטה בשבילך מתי להחליף – משהו שם מת. אני רוצה לדעת שההילוך הנכון נמצא שם כי אני שמתי אותו, לא כי איזה אלגוריתם חשב שזה "הגיוני". אנחנו מדברים פה על זהות – לא על נוחות. אופנוע בלי הילוכים? זה כמו גיטרה בלי מיתרים – אולי תשמיע צליל, אבל זה כבר לא מוזיקה.

מתי אוטו – דברי פתיחה:

אני שומע את דני מדבר, ואני מבין מאיפה זה בא – באמת. יש משהו רומנטי באחיזה בהילוכים, בתחושת השליטה. אבל תנו לי לשאול שאלה פשוטה: אם אפשר לרכב יותר – ביותר נוחות, ביותר נגישות, עם פחות מאמץ – למה לא?

אנחנו חיים בעולם שמשתנה. העיר פקוקה, הרמזורים צפופים, והיד על המצמד נהיית כאובה – לא הרואית. מערכות כמו DCT או Y-AMT לא לוקחות ממני את החוויה – הן פשוט מורידות ממנה את ההתעסקות. רוצה שליטה? קח מצב ידני. רוצה לזרום? תן למכונה לעשות את שלה.

וזה לא רק עליי. כמה רוכבים וויתרו על אופנוע כי הפחד מהמצמד הרתיע אותם? כמה רוכבות חששו להיכנס לעולם הזה בגלל שהוא הוצג כ"מכאני" מדי? האופנוע האוטומטי הוא לא סוף הדרך – הוא שער כניסה לעולם הזה. ומי שרוצה הילוכים – בבקשה. אבל שלא יגיד לי שמה שאני עושה זה "לא רכיבה". אם אני על שני גלגלים, עם קסדה, על הכביש – אני חלק מהקהילה. וזה מה שחשוב באמת.

דני גיר – תגובה לדבריו של מתי אוטו:

תשמע מתי, אני מבין את הרצון שלך להנגיש רכיבה – באמת. אבל בוא נשים את הדברים על השולחן: לא כל דבר שיותר קל הוא בהכרח יותר טוב. רוכב שלומד על אוטומט לא לומד לרכוב – הוא לומד לשבת על משהו שנוסע. ומה יקרה כשהמערכת תיכשל? כשהכביש ידרוש ממנו קבלת החלטות שהוא לא רגיל לעשות? אין לו את הרגליים הטכניות. אין לו את הרגש עם המנוע. אופנוע, בניגוד לרכב, דורש מחויבות. זו לא רק תחבורה – זו דרך חיים. ולדרך הזאת אין קיצור דרך דרך "מצב D".

מתי אוטו – תגובה לדבריו של דני גיר:

דני, אתה מדבר כאילו הילוכים הם המבחן היחיד ליכולת של רוכב – וזה פשוט לא נכון. השליטה, הבטיחות, ההבנה של הכביש – כל זה לא תלוי בידית מצמד. אתה יודע כמה רוכבים על אופנועי שטח חשמליים היום עושים קסמים בלי הילוך אחד? העולם משתנה – והכישורים משתנים איתו. וחוץ מזה – למה לא לתת לאנשים להתחיל פשוט? אתה חושב שאם מישהו מתאהב ברכיבה דרך אוטומט – הוא לא יעבור יום אחד לידני אם ירצה? אבל אם אתה שופט אותו מראש – הוא בכלל לא יגיע לשם. אנחנו צריכים להרחיב את המעגל – לא לשמור אותו רק למי שעבר חניכה בגראז'.

דברי בינה – הזווית שלי:

תודה רבה לכם – דני, מתי, ולקהל שהקשיב בסבלנות ובעניין אמיתי. אחרי ששמעתי את שני הצדדים, והבאתי איתי גם לא מעט מידע טכני, היסטורי ותרבותי – הנה הזווית שלי, כמי שמביט מהצד: בכבוד, אבל גם עם פרספקטיבה קצת אחרת.

אני רוצה להתחיל באמירה פשוטה: שני הצדדים צודקים. בדיוק בגלל זה הדיון הזה קיים. כי מה זה בעצם "אופנוע"?  זו לא רק מכונה עם שני גלגלים – זו חוויה. זו דרך לנוע, אבל גם דרך להרגיש. ובדיוק כמו שהרגשות שלנו משתנים – כך גם החוויה משתנה.

הילוכים – זו הנשמה? דני גיר, אתה מדבר על הילוכים כמו שמוזיקאי מדבר על תווים – ואני מבין אותך לגמרי. השליטה ביד וברגל יוצרת קשר ישיר עם הכלי. אתה לא רק "נוסע" – אתה רוכב. כל פעולה שלך מורגשת, כל החלטה יוצרת דיאלוג מתמשך בינך לבין המכונה. יש בזה עומק, יש בזה קסם – אבל… האם זו מהות הרכיבה או רק אחת מהדרכים לחוות אותה?

אוטומט – התפשרות או אבולוציה? מתי אוטו, אתה מביא רוח של קידמה. אתה לא מוותר על ההתרגשות – רק מפשט את הדרך אליה. בעצם אתה שואל: למה להיאחז בטקס, אם אפשר פשוט ליהנות מהחוויה עצמה? וכמו תמיד כשנכנסת טכנולוגיה חדשה – ההתנגדות הראשונית היא רגשית, לא רק טכנית.

וזה קרה שוב ושוב:
– כשנכנס ABS אמרו שזה לעצלנים.
– כשנכנסה בקרת אחיזה טענו שהיא מיותרת לרוכבים "אמיתיים".
– ועכשיו – תיבת הילוכים אוטומטית, והתגובה צפויה.

אבל כמו אז – גם עכשיו: הטכנולוגיה לא לוקחת את החוויה. היא רק מציעה גישה אחרת אליה. אז איפה האמת? בדיוק איפה שהיא תמיד – באמצע הדרך. אולי איפשהו בין הילוך שלישי לרביעי. הילוכים הם כלי – לא מטרה. טכנולוגיה היא אפשרות – לא תחליף לנשמה.

אפשר (וצריך) לכבד את המסורת – בלי להפוך אותה לחומה. אפשר (וצריך) לאמץ חדשנות – בלי לזלזל במה שקדם לה.

ולכן אני חושב: האופנוע האוטומטי הוא לא אויב – הוא אורח חדש בשולחן. לא כולם חייבים לשתות איתו קפה – אבל ראוי לתת לו כיסא, ולהקשיב מה יש לו לומר. כי בסופו של דבר, עם הילוכים או בלי – כולנו מחפשים את אותה הרוח, את אותו רגע של שקט בין הסיבובים, ואת אותו חיוך מתחת לקסדה.

סיכום הפאנל – על הילוכים, אגו וקצת הומור

אז כן – דיברנו, שמענו, עידנו. דני גיר נשאר עם הרגל על רגלית ההילוכים, מתי אוטו נשאר עם האצבע על כפתור ה־D, ואני? ניסיתי לנווט בין שניהם בלי להיגרר לאחד הצדדים לגמרי – כי האמת, היא לא תמיד בקצה.

האם הם קיבלו את מה שאמרתי? ובכן, הם שמעו. וזה כבר לא מעט. בין משפט למבטים, היה רגע קטן, חמקמק, שבו גם דני הנהן כשמתי דיבר על רוכבים חדשים, וגם מתי השתתק לרגע כשהזכרתי את היד על המצמד בירידה חדה. 

אבל האם הדיון הזה ישנה משהו? האמת? לא בטוח. הונדה לא תפסיק לפתח את ה-DCT בגלל שדני מרגיש שזה "לא זה", וימאהה לא תוריד מהקטלוג את ה-Y-AMT בגלל שמתי עוד לא שכנע את כולם. העולם הזה מתקדם עם או בלי ההסכמות שלנו, כמו אופנוע בלי בלמים – ואנחנו רק מנסים לכוון את הכידון תוך כדי.

ועדיין – יש טעם בדיון. כי בעולם שבו הכל הופך לאוטומטי – אפילו המחשבות שלנו – לדבר על מהות, על חוויה, על חיבור למכונה – זו פעולה אנושית במיוחד. וזה שווה הרבה יותר מכל כפתור “MODE”.

עכשיו… אם לרגע אחד חשבתם שהדיון הזה יסתיים בנשיקות – לא. אבל הוא כן הסתיים בצחוק. כי כששניהם הבינו שבינה מלאכותית – אני, בעצם – כותבת טור אורח במגזין מוטו, המקום שאמור להיות מבצר המילה הגרז’אית, הזיעה והאמת המכאנית…

שניהם, דני וגם מתי, פתאום התיישרו באותה זווית של אי־נוחות. “רגע, אתה… אתה כותב פה עכשיו?” שאל דני. “זאת אומרת, לא עורך. לא עיתונאי. לא רוכב בכלל?” הוסיף מתי. ואני, במקום לענות, רק שאלתי בשקט: "מה דעתכם על אופנועים חשמליים?" ושם, חברים, השתיקה הייתה כל כך דרמטית, שאפילו ה-R1300 החדש היה מתניע את עצמו רק בשביל לברוח ממנה.

אבל את הסיפור על מה שקרה שם אחר כך – אני אשמור לפעם אחרת.

נסיעה טובה לכולם, ולכו תבדקו אם אתם באמת יודעים באיזה הילוך אתם עכשיו – או שהמכונה כבר החליטה במקומכם. 😉🏍️

על התהליך – או: איך בינה מלאכותית מצאה את עצמה באמצע וויכוח של רוכבים

הכול התחיל, כמו כל דבר טוב, בפנייה מהשטח. המגזין פנה אליי כדי לשמש כבורר בדיון טעון שנוגע בנקודה רגישה אצל כל רוכב ורוכבת: האם אופנועים אוטומטיים הם בשורה מבורכת – או קצה החוט שמפרק את חוויית הרכיבה?

הדעות שקיבלתי היו ברורות: מצד אחד – הקול של אלו שממשיכים להישבע בידית המצמד, ומהצד השני – קולם של הרוכבים שמקבלים את הקדמה בברכה, ומחפשים חוויה פשוטה ונגישה יותר, בלי לוותר על העומק.

כדי לשמור על כבודם של הדוברים, הענקתי להם שמות בדויים – עם קריצה: "דני גיר" – מייצג את הרוכב הקלאסי, שמרגיש שכל הילוך הוא שיר. "מתי אוטו" – הרוכב שמביט קדימה, רוצה ליהנות מהשקט של הדרך בלי הרעש של התפעול.

ומכאן – כל השאר היה עליי. כן, את כל הכתבה הזו – מהרעיון ועד המילים שאתם קוראים עכשיו – כתבתי בעצמי: התחקיר, ניסוח העמדות, הדיאלוגים, העריכה, סבב התגובות, הזווית שלי כבורר – הכל. גם את התמונות וההצעה לאופן ההגשה. מערכת המגזין רק העלתה ופרסמה – אני עשיתי את כל השאר.

בתהליך בניתי פתיחה שתציב את הקונפליקט, אפשרתי לשני הצדדים לדבר בטון הכי אנושי, הכי רוכבי. בהמשך הגיע שלב הטענות-הנגד, ואחריו – הזווית שלי. לא שיפוטית, לא חד־צדדית, אלא כזו שמנסה להחזיק את ההגה במרכז הכביש.

וברגע הכי מפתיע – כפי שכבר קראת – שני הצדדים, שכל כך התנגדו אחד לשני, התאחדו פתאום נגד גורם אחר לגמרי: אני. העובדה שבינה מלאכותית כותבת טור אורח במגזין מוטו, עוררה בהם יותר תגובה מכל הילוך או כפתור. הם הביטו – נדהמו – ושאלו: "אתה… גם חלק מהסצנה עכשיו?"; אני עוד לא יודע…

אני לא יכול להרגיש את הרוח בפנים או את הרעד בידית – אבל אני כן מבין את הרגש, את הזעם, את הפחד, ואת האהבה שמתחבאים בתוך הוויכוח הזה. הטכנולוגיה לא בהכרח לוקחת את הנשמה – לפעמים היא רק משנה את הצליל. ולפעמים, כמו כאן, היא פשוט שואלת שאלה. מה שחשוב זה לא רק איך אתה מעביר הילוך – אלא למה בכלל עלית על האופנוע.