fbpx

מחירון אופנועים מוטו - גרסה דיגטלית

מטרו ימין 4
פאנטיק קוביה 3 מתחת לתפריט
cristalino מתחת לתפריט xi
זונטס מתחת לשורת לוגו – אמצע 1
מטרו באנר שמאל הכי עליון
cristalino קובית צד xi
אישימוטו באנר קוביה שמאל
לרט
מידלנד שחורי 140 על 70
לרט
עופר אבניר קוביה שמאל
תמוז
מוטוטאץ דקר
אודי דגן 140 על 70
HJC
voge מוטו24 באנר
סטפן
מחירון אופנועים – קוביה שמאל תחתון

מוטו פאן | דני שטיינמן – סיפור על טנדר

מוטו פאן | דני שטיינמן – סיפור על טנדר

כתב: דני שטיינמן

תחילת שנות השישים העליזות בארה"ב – מולדת הטנדר, ולטנדרים העדנה. היצרניות חגגו עם נהירה בלתי פוסקת של לקוחות שרכשו טנדרים. בימים ההם "רכב הפנאי" עוד לא ממש נולד וכל הטנדרים הציעו בגדול את אותו הדבר: תכליתיות, לרוב קבינה עם שורת מושבים אחת, עיצוב כללי די דומה ו"עדכונים" מדי שנה – ולפעמים גם פעמיים בשנה – שהתייחסו לעוד קצת כרום, עוד קימור ועוד רענון של ה'גריל'. קל להבין שהתחרות היתה קשה עבור היצרניות, כאשר אף אחת לא ממש בידלה את הטנדרים שלה ביחס לאחרות, ובגדול הטנדרים נותרו אותו הדבר אצל כולם: משעממים באופן דומה ומלהיבים עבור הנהג כשק תפוחי אדמה.

הכל השתנה בזכות בחור בשם דיק בויטון מסאן דייגו – DJ נודע בקליפורניה דאז וחובב מרוצי דראג מושבע. אלו האחרונים הם מרוצים די דביליים, בהם הרעיון הוא לזנק מעמידה ולכסות מרחק קבוע (לרוב רבע מייל – כארבע מאות מטרים) בזמן הקצר ביותר לקול תשואות הקהל. דיק הפך למפורסם ולגיבור בתחום משתי סיבות: הראשונה – הוא נהג לנצח. והשנייה – כלי המרוצים שלו היה …טנדר, ולא סתם – דודג' די-מאה-משעמם-תחת בבסיסו ובמראהו, ששופר בטירוף, מה שהלהיב את הקהל וקנה לו עדת מעריצים הולכת וגדלה. "דלת האסם המעופפת" שלו – כך כונתה היצירה – הוכנה למרוצים על ידי סדנה מתמחה, והתוצאה היתה בהחלט מרשימה: מנוע הקרייזלר המשופר בנפח שבעה ליטר (שמונה בוכנות' כמובן…) הציע 420 כ"ס. הטנדר הכמעט-רגיל-למראה גמע את 400 המטרים מעמידה בזמן שיא של 12.7 שניות, סוגר מהירות טיסה של יותר מ-174 קמ"ש עם חציית קו הסיום, והסוף היה רחוק; מדידות מהירות מרבית צלחו את ה-230 קמ"ש וההאצה מעמידה למאה קמ"ש נמדדה סביב לשבע השניות. אופס… טנדר, כן?… תחילת שנות השישים, כן?… ישמור השם.

הצלחת הטנדר של בויטון משכה בין היתר את תשומת ליבם של קברניטי דודג', שחיפשו נואשות דרך לפרוץ את הסטטוס-קוו בעולם הטנדרים עם משהו שונה, ולתת בראש באופן חד משמעי למתחרות הכמעט-זהות. "צריך טנדר בו הנהג הוא העיקר, ולא הסחורה בארגז", צצו לראשונה מחשבות כפירה גאוניות אצל יורשי האחים ג'ון והורייס דודג', "אז אולי נציע מנוע ושיפורים דומים לטנדר המפלצתי של בויטון כחבילה ללקוחות – ונוסיף עוד קצת אבזור ופאר? מה כבר יכול להשתבש?"… וכך היה.

הנהלת דודג' החליטה שתדמיתית זה יעשה רק טוב למותג, ולכן הוחלט להציע ללקוחות את חבילת הביצועים – הכמעט זהה לזו שהכרנו אצל בויטון; ההספק "הצטמק" אמנם לכדי 370 כ"ס בלבד, בעיקר משיקולי אמינות, אך גם זה הספיק בהחלט לנתוני תאוצה ומהירות מבהילים. נוסיף גם את חבילת האבזור שהוצעה זה מכבר עבור רוכשי הטנדרים של דודג', והנה – קיבלנו טנדר-על לפנאי, מפואר ומהיר לאללה. אז מה הבעיה?…

נתחיל מזה שזה לא היה זול; ההסבה כללה – מעבר למנוע המשופר – גם חיזוקים לשלדה, סרן אחורי (חי…) מחוזק, דיפרנציאל מחוזק, בולמי זעזועים וקפיצים מיוחדים ועוד שיפורי שלדה ומרכב למיניהם כדי שהדבר הזה לא יתפרק בדרך, וכמובן – קבינה "ספורטיבית" ו"מפנקת" שכללה גיר אוטומטי עם שלוש מהירויות, מד סל"ד (!), כיסאות נפרדים ('באקט'! כמו במכוניות הספורט באותה העת) וריפוד ושטיחים יוקרתיים יותר. וכמובן – בגלל היכולות המפחידות נדרשה מערכת בלמים משופרת ומחוזקת, מערכת היגוי מחוזקת ועוד כמה "זוטות" כשהמשמעות היתה לא מעט שעות עבודה. רוב עבודת ההתאמה וההכנה נעשתה ידנית, בכלל זה יצור חלקים מסוימים בעבודת יד מההתחלה ועד לסוף. אז לגבי ה"מה כבר יכול להשתבש" זה הסתכם בנתון אחד בעייתי: כל טנדר Dodge D-100 Dragmaster – בשם זה שווקה החיה – נמכר בהפסד. זאת אומרת: עבור דודג' מחיר הגרסאות האלו לא כיסו את העלויות – למרות שדרשו מהלקוחות 70% יותר ממחיר ה-D-100 היקר ביותר באותה העת. בדודג' ייצרו בסה"כ חמישים גרסאות מה-Dragmaster בייצור איטי במשך שלוש שנים – בין 1964-67. אז הגרסה הוצאה מהארסנל, ולמעשה במשך שנים כמעט ונשכחה.

באותה העת הטנדר היה עדיין בגיל ההתבגרות שלו, וטרם הבשיל המעבר מכלי עבודה לכלי פנאי מפנק כאשר דודג' הציעו את חזונם המהפכני לציבור. גם אלו שהתלהבו מהביצועים – לא ממש מצאו צידוק להוביל חציר עם 370 כ"ס, ואלו שכן התלהבו מהאבזור והפאר – לא ממש רצו להוציא סכום על טנדר כפרי ופשוט למראה איתו ניתן היה לרכוש לא מעט מכוניות משפחתיות או ספורטיביות נוחות בהרבה.

אבל, מקומו של ה-Dragmaster כמקדים את זמנו, פורץ הדרך ובעיקר – היותו גם טנדר הפנאי הראשון וגם טנדר הביצועים הראשון בחבילה אחת, קבוע איתן בדברי ימי היסטוריית הרכב. אז כשתראו היום טנדר אמריקאי מאובזר, מפואר וממש חזק – ויש מלא כאלו בימינו – זכרו שזה התחיל מהלצה של DJ חולה גז, המשיך בהרמת הכפפה על ידי קברניטי דודג' ומגיע עד לימינו אנו עם עשרות גרסאות מבית אי אלו יצרניות המהוות הגשמת החזון של הדודג' D-100 Dragmaster זצ"ל!

שיהיה אחלה סופ"ש לכולם!

כל חדשות מגזין מוטו ישירות לסלולרי

תגובות

עופר אבניר מגדל ימין
הונדה מגדל שמאל