מוטו מטייל: "נרכב כאחד" עם מועדון דוקאטי ישראל

מאת: רון לב | צילום: אדם דקס, חברי מועדון דוקאטי

ביום שבת של תחילת חודש מאי, רעש המנועים של עשרות אלפי אופנועי דוקאטי הרעיד בו-זמנית את העולם. בכל יבשת, בשלל מדינות וערים – ובכל מועדוני דוקאטי – יצאו הרוכבים לחגוג את יום "We Ride As One", אירוע גלובלי שהפך למסורת של קהילה, אהבה למותג, ורוח אחדות ואחווה. אצלי, זה התחיל קצת קודם. בשישי בצהריים, אספתי את הדוקאטי מונסטר 950 מהסוכנות – בן לוויה זמני לאירוע. הצטרף אלי יוסי, חבר ותיק ודוקאטיסטה מושבע, שרוכב על סטריטפייטר V2 כמעט בכל סופ"ש. קבענו לקפה של שישי, כמו שאנחנו אוהבים: לדבר על אופנועים, החיים ומה שביניהם.

"עזוב אותך, דוקאטי זה לא מותג – זו דת", יוסי פלט ככה פתאום. כרגיל, הוא ידע בדיוק על איזה כפתור ללחוץ. ניסיתי להישאר אובייקטיבי ולהציע נקודת מבט רחבה יותר, נתתי לו עוד כמה דוגמאות והזכרתי את ה־GS של ב.מ.וו ואת הקהילה הגדולה שסביבו. אבל יוסי, בטון חד משמעי, המשיך: "דוקאטי זה מקום שלא מגיעים אליו במקרה. זה סמל, ואתה גדל לתוך המשפחה הזו – ממונסטר לסטריט, ואחר כך למולטי. אתה הופך לבן משפחה. תראה לי עוד מותג כזה". צחקתי, חשבתי שאולי הוא מגזים. ואז הגיע יום שבת.

ב־8 בבוקר, בתחנת הדלק חיכו מעל 120 אופנועים – אדומים, מבריקים (ולפחות אחד צהוב "ברווז גומי"), כאילו יצאו מתצוגת אופנה איטלקית. הרוכבים – לבושים מכף רגל ועד קסדה במעילים, מגפיים וציוד ממותג CORSE – נראו כאילו דוקאטי מממנת להם חוזה חסות אישי. לא הספקתי להגיד "אולי יוסי צדק" – וכבר היינו בתנועה.

מהיציאה מנחשון, דרך לוזית ולכיש, ועד צומת דבירה – כבישים מתפתלים, נופים של דרום הארץ בשיא תפארתם, והשיירה האדומה גולשת כמו בסצנה של סרט קולנוע. עצירה אחת חשובה, הייתה באנדרטה לזכרו של סא"ל מחמוד ח'יר א-דין, שנהרג בפעילות מבצעית בחאן יונס. תמונה קבוצתית, כמה דקות של שקט, ועם לב קצת יותר כבד המשכנו את המסע. משם המשכנו דרומה, לכביש 232.

וכאן משהו השתנה. הקסדה לוחצת קצת יותר, או שאולי זה אני שפשוט נושם פחות. הראש רועד, לא מהמנוע – אלא מהמחשבות. תמונות, כותרות, סרטונים – כל מה שבלענו מאז אותו בוקר שחור של השביעי באוקטובר פתאום חוזר. השלט "רעים" מרצד בשדה הראייה, ואני כבר לא רואה בו רק אותיות. אני רואה את הדיווחים, את העשן, את השריפות. אני שומע את רעש הירי שמהדהד לי בראש, ברקע של קליפים מזעזעים שצפיתי בהם בלי שום אזהרה באינסטגרם – רגעים אמיתיים מדי שנצרבו עמוק מדי.

באינסטינקט אני מיישר את המבט לפנים, מנסה להיצמד לקו הלבן. אבל העיניים בוגדות. הן גולשות ימינה – אל החורשה שממנה יצאו מחבלים; שמאלה – לגדר שקרסה. כביש 232, שפעם סימל בשבילי ובשביל רבים חופש, שקט ורומנטיקה, רכיבה בין שדות ונופים פתוחים – נראה עכשיו כמו קו תפר מתוח בין עבר להווה, בין הארץ שלי לבין אדמה חרוכה. באותם רגעים לא היה צורך במילים. כל רוכב, כל זוג עיניים שמחזיק את הדמעות מאחורי המשקף, הרגיש בלי מילים את אותו הדבר. השיירה המשיכה להתגלגל קדימה, שקטה, חווה ביחד את אותו עצב.

את היום סיימנו בארוחת צהריים בקיבוץ אור הנר. הפנים קצת התרככו, החיוכים חזרו, ולרגע – האוויר היה קצת יותר קל לנשימה. המועדון חילק מרצ'נדייז – חולצות, כובעים, מדבקות – הדברים הקטנים שעושים טוב על הלב אחרי רכיבה ארוכה. מה שהרשים אותי במיוחד לא היה איזה פניגאלה V4 של רבע מיליון שקל, או דזרט X שעד אתמול טחן שבילים. זה היה דווקא ההרמוניה. רכיבה בקצב אחיד, אף אחד לא ניסה להוכיח כלום, כולם באו באותו ראש. סטריטפייטר לצד סקרמבלר, מולטי מאחורי מונסטר – הכלים אולי שונים, אבל כולם רכבו יחד, באמת, בלי אגו, בלי תחרות, בלי שואו מיותר. ואחרי כל השמועות על מועדון דוקאטי וה"טייסת האדומה" – זו אולי הפעם הראשונה שראיתי שיירה כל כך מגוונת שמצליחה לרכוב ביחד באמת. בלי ווילי, בלי אטרף, ובלי שמישהו ירגיש לא שייך.

בדרך חזרה, בין מחשבה למחשבה, לא הייתה לי ברירה אלא להודות בפני עצמי: יוסי צדק. דוקאטי הוא כנראה מעבר למותג. זו שפה משותפת, קהילה. אולי אפילו – כמו שהוא אמר – דת.