מוטו מטייל | הגולן זוכר הכל

כתב: ערן יורן | צילום: ערן, נסר סאבא, סאלם לילאוי, מרום בר

לכולם קשה

שבוע לפני, טלפון לנסר סאבא. נסר זה בלי א'. נאסר עם א' זה מנציח. נסר שאני מדבר עליו זה ניצחון ואנחנו לא באנו לשחק. אנחנו מתכננים יום רכיבה מאוד מאתגר: מרחקים גדולים, שטח לא מוכר. שבילים שכל אחד מאיתנו מכיר רק את חלקם. בקיצור, צריך חברים אמיתיים לרכיבה כזו.
את נסר פגשתי ברכיבת ביקור ניחומים לכבודו של אל"מ אחסאן דקסה, מח"ט 401, ונוצרה ביננו חברות חזקה. רכבנו מאז כבר מספר פעמים ומעגל החברים המשותפים כל הזמן גדל. שמתי לב שתמיד כשנסר משתף את הטלפון שלו עם חבר חדש, אחרי כמה שניות אני שומע, "בלי א", והמשפט הזה הוא נקודת ההתחלה של הרכיבה הזו.

אנחנו מתכננים מסלול אדוונצ'ר ברמת הגולן, שמחבר את המסלולים שאני מכיר ואת המסלולים שנסר מכיר מילדות, רכיבה רציפה של כ־200 ק"מ בשבילים וב"אבל במפה יש פה שביל". טיול אחד שתופר את שדות הקיבוצים, שמורות הטבע, שטחי האש והמור"ק והחצר האחורית של הדרוזים. זו רכיבה ששמה דגש על שבילים קצת פחות מוכרים ועבורי גם מפגש עם תרבות קצת פחות מוכרת: תרבות של נתינה, כבוד וניואנסים.
היום הזה מתחיל מוקדם. עזבו שעה מדויקת, את הזריחה אני רואה מכביש 6 לכיוון צפון. בצומת אלייקים אני כבר מזיע וחובר לשלושת המופלאים: נסר סאבא, סאלם לילאוי ומרום בר. כמובן שהם רעננים, אחרי מקלחת וקפה, האופנועים נקיים, אבל אל דאגה, זה לא יימשך עוד הרבה זמן. מניעים ויוצאים. קצת אחרי צומת פוריה אנחנו עוצרים לתמונה המסורתית עם השלט של גובה פני הים.

מאז שאני ילד השלטים האלו מסמנים עבורי את תחילת הטיול. יש לי מלא תמונות לצידם ובדיחה קבועה… "חברים, מישהו הביא ציוד צלילה?", הם לא הבינו את הבדיחה. סוגרים משקף וצוללים בכביש המתפתל עד לכינרת ומשם דרומה לצמח.

צומת צמח. חניה אחרונה לפני שהטיול באמת מתחיל. תדלוק והורדת אוויר בצמיגים. זו רכיבת השטח הראשונה שלי עם הטנרה ראלי החדש. סופר סקרן להבין את ההבדל מהטנרה הקודם. אני עם פירלי STR המקוריים, שהם מצויינים בכביש אבל בשטח אני מעדיף את המישלין אנקי ווילד כמו שהיו לי… בקיצור, יש חששות בקשר לאחיזה בשטח. בארומה אנחנו פוגשים מחלקה שלמה של רוכבים ממשמר הגבול עם חולצות שאומרות "רק הנושם אבק דרכים יזכה לשאוף אוויר פסגות". זה הסימן שלנו לצאת לשטח, מחכה לנו היום הרבה משניהם.

צומת חמת גדר פונים שמאלה ומתחילים לטפס. כביש פצצה, פיתולים ימינה, שמאלה, אפילו בישר הכביש הזה מפותל. מושכים ומושכים גובה. תענוג. זה המקום שאפשר להרגיש את ההבדל בין הטנרה החדש והישן. אני עם מיכל מלא והוא לא מרגיש Top-Heavy. הראלי הוא אופנוע גבוה עם מהלך מתלה ארוך במיוחד, אבל… איזה כיף בפיתולים. ההיגוי הרבה יותר מהיר ומדויק ואני מוצא את עצמי משמעותית מהיר יותר ובטוח יותר מאשר הייתי עם הדגם הקודם. בחיבור עם שביל הגולן אנחנו עוזבים את הכביש.

התארגנות של כמה דקות, מכבה ABS ובקרת אחיזה והכיף מתחיל. הכנרת נפרסת מתחתינו, רואים בבירור את האי מול קיבוץ גינוסר. פותחים גז עד למבוא חמה. זו רכיבה של כ־10 דקות על קו המצוק שהיא כמו טיסה. הטנרה מת על השבילים האלו, קפיצות קטנות, בורות, האופנוע סופר מאוזן, הבולמים מצוינים ואני כל הזמן צריך להזכיר לעצמי את עניין הצמיגים, שבאופן מפתיע מעניקים אחיזה סבבה לגמרי עם ההחלקות צפויות ונשלטות.
אנחנו חוצים את כביש 98 וממשיכים מזרחה לכיוון סוריה, קצת שבילים חקלאיים. בפעם הקודמת חטפתי כאן פנצ'ר, מסמר 10 שהצטרף לטיול. היום אני נזהר באזורים שיש בהם משטחים של קטיף או חניות של טרקטורים ואנחנו נכנסים לשמורת נחל מיצר. מעבר לנוף המטורף ולזה שאנחנו לבד יש כאן שילוב של כבישים ישנים שתופרים את ההרים מצד לצד ודרכי עפר שרק מחכות להפוך לבוץ בגשם הראשון, אבל עכשיו, גן עדן לאדוונצ'ר ותודה לגיא רדר שהכיר לי את המקטע הזה.

בעיני תל סאקי היא נקודת עצירה חובה. להכנס לבונקר, בפנים חושך מוות, אפשר מעט להתחבר למה שעברו כאן הלוחמים. זה דבר אחד להכיר את הסיפור, זה דבר אחר לגמרי להיות במקום בו הוא התרחש. 3 ימים הם היו כאן עד שבאו לחלץ אותם. הפחד וסיפורי הגבורה עדיין מפוזרים סביב התל ובתוך הבונקר, שזורים האחד בשני. ה"טיול" בתוך הבונקר הוא חוויה מאוד חזקה, לא רוצה לעשות ספויילר, אבל בואו נגיד שהבונקר לא שומם, תביאו פנס. בכל מקרה. על גג הבונקר פזורים ספסלים, פרוייקט יפה של תלמידי תלמוד תורה גולני שבחיספין, ישבנו על הספסלים, הסתכלנו מסביב ודיברנו על מה שהיה כאן. שמענו על ההיסטוריה של אזור אֶ-סַאקי, מלשון השקיה, בגלל כל המעיינות ותעלות ההשקיה שמסביב, וסיפרנו את סיפור המקום במלחמת יום כיפור.

אם מדברים על המעיינות שבסביבה, אז עין אורחה – ג'וחדר הוא אחד מהם. מדובר בבריכת קצינים משופצת די עמוקה, כמטר בצידה האחד ו־2 מטר בצידה השני. המים שמגיעים מהנביעה של עין אום א-שרשיח קפואים וטובים. וזה מקום מעולה להפסקת קפה והתרעננות.
סיימנו במעיין ומיד חזרנו להזיע, ככה שבגדול אפשר להגיד שנשארנו רטובים. הדרך שמסומנת במפה בין עין אורחה וחרבת ח'ושניה עוברת דרך אתר עינות פחם. האופנועים לא כל כך עוברים, אז פתחנו ציר חדש בדרך בקר שעוברת בין שדות המוקשים, לא פחדתי. זה אדוונצ'ר ובשביל זה אנחנו כאן. אחרי שגילינו שחלק מהשבילים חסומים ומצאנו שבילים אחרים, בין שדות מוקשים אחרים, המשכתי לא לפחד. וככה בשעה הקרובה המשכנו לפתוח ולסגור שערי בקר ולא לפחד, עד שפיתחנו מומחיות בנושא והגענו בשעה טובה לתל ח'ושניה.

איכשהו, גם אחרי שחטף כמה פגזים, עם חור בגג וחלק שקרס, מסגד ח'ושניה נשאר עומד חזק ויציב. אולי זה בגלל שח'ושניה נחרבה ברעידת אדמה, והתושבים בנו כפר חדש לצד החורבות – ומהטראומה הם השתמשו בבטון, חיזקו בבטון ואז עוד בטון. בקיצור, חנינו בצל וטיפסנו למגדל למבט פנורמי על כל האזור. הפירוש העברי של ח'ושניה הוא מחוספס, על שם האדמה הלא-חלקה עליה היה בנוי הכפר, וזה מסביר את הדרכים שעברנו, כל האזור מחוספס, פומפיה אחת גדולה. בקיצור, ח'ושניה.

התצפית הראשונה לקונטרה היא מעמדות הטנקים בתל א-ריחניה. העלינו את האופנועים לעמדת אש של הטנקים וכל הרמה הסורית פרוסה מתחתינו. הכל נראה שליו. הטבע הוא אותו הטבע, אבל 300-400 מטר מאיתנו כבר מדובר בעולם אחר. דקה של רכיבה מפרידה בין החופש המדהים שלנו, 4 ישראלים בטיול אופנועים ברמת הגולן ובין אלי כהן, שנתפס, נתלה ונעלם. המשכנו ברכיבה קצרה לפסל של נדיה כהן והילדים 'מחכים לאלי כהן' אשר צופה מהגבעה אל תוך סוריה. ומשם המשכנו וטיפסנו למרומי להר בנטל – שהיה נטוש. אין תיירים, הקפה סגור, אין אף אחד. אבל יש נוף מהמם, עמוק לתוך סוריה ועמק הבכא.

אנחנו יורדים מהר בנטל, אבל נשארים למרגלותיו ברכיבה קצרה עד לג'קוזי של הגולן, צינור מים חמים שמגיע למאגר בנטל מנביעה הידרותרמית תת קרקעית מקידוח באזור קיבוץ שמיר. פה דווקא יש מלא אנשים, בעיקר עם רייזרים ואופנועי שטח, מה שנקרא, חברה מקומיים. בגלל שאנחנו עם מלא ציוד ועצלנים בנפשנו, רק הסתכלנו, הצטלמנו וליטפנו את המים.

בכניסה לעמק הבכא עוצרים באנדרטה ומקשיבים להקלטה של קהלני. הטנקים הישראלים והסורים עדיין שם, אפשר להגיע עד אליהם, לטפס עליהם. אפשר לראות עליהם את צלקות הקרב וקהלני ממשיך לדבר אליך גם כשאתה יוצא מהאנדרטה ומסתער על שבילי העמק.
אחד הדברים המדהימים בעמק הבכא הוא שמצד אחד אתה רואה אחורה: את המלחמה, האסונות והגבורה ומצד שני רואה קדימה: את החקלאות, ההתפתחות והעתיד המשגשג. במקום בו נשפך דם עכשיו מייצרים חשמל ויין. יש בזה משהו אופטימי, במיוחד בתקופה הזו.
משם צפונה התחושה היא כמו מדינה אחרת. אנחנו כבר ממש גבוהים ומזג האוויר נוח יותר, רצים בתוך מטעים ואזורים שמטופלים אחרת, הכבישים צרים יותר ומתפתלים בין אזורים חקלאיים, פוגשים עדר צבאים שנבהלים מרעש האופנועים. הנוף מאוד דומה לכפרים בצפון יוון או בהרים של קפריסין, אבל זה כאן. אנחנו חוצים את המטעים של הכפר בוקעתא, מטפסים ונכנסים בדלת האחורית למג'דל שמס ועוצרים בגבעת הצעקות.

פעם הגבעה הזו היתה הווטסאפ של העדה הדרוזית. היום היא יותר סמל לחיבור בין המשפחות. נסר משתף אותנו בסיפורים על המשפחה, אלו שבארץ ואלו שבסוריה, על החיבור האמיץ בין האנשים, למרות הגבול המדיני ועל קהילה שאולי מחולקת על ידי גדר ונאמנות למדינה בה חיה, אבל מחוברת בנפש. על הדברים שישראל עושה עבור המשפחות שבסוריה – בעיקר אלו שחיים בסמיכות לגבול.

אנחנו ממשיכים למגרש הכדורגל בו התרחש אסון הילדים. האופניים עדיין שם, הרסיסים בקירות ואנחנו פוגשים שני אבות שאיבדו את ילדיהם שם. הטיל הגיע מלבנון, אנחנו בגולן, על גבול סוריה. שלוש מדינות בהן חיים רוב הדרוזים. שלוש מדינות מסוכסכות. עדה אחת מגובשת. הגולן לא שוכח. הגולן מנציח את הכל.

משם עולים למושב נמרוד לתצפית יפה על העמק וברכת רם, עוד מעט נגיע גם לשם. אבל לפני כן אנחנו רוכבים לתצפית על מבצר נמרוד מנבי חזורי, אתר קבורה קדוש לדרוזים בו קבור השייח' עות'מאן חזורי. מסופר שהשייח' היה יושב על אם הדרך הראשית בין דמשק לעכו ומברך את הנוסעים, נוהג להזמין את העוברים להתכבד בלחם ומלח. מי שפניהם היו לשלום וצדקה היו זוכים, בזכות טעימת המלח הקסום, להצלחה במעשיהם. אולם מאנשי המלחמה והמדון היה המלח משכיח את כוונותיהם הרעות והם היו שבים לביתם. אנחנו הגענו עם כוונות טובות.

אנחנו נכנסים לכפר הדרוזי עין קנייא ומיד מושכים למעלה דרך הסמטאות והרחובות הצרים. זו רכיבה מהסרטים, עליות תלולות עם בתים וחומות וחצרות שמגיעות ממש עד הכביש. שוב, מאוד מזכיר רכיבה בכפרים של יוון. במרכז הכפר ניצבת כנסיה מרונית. בעבר היה בכפר רוב נוצרי, ב־1967 נטשו הנוצרים לחוות שבעא (הר דב) שבדרום הלבנון ובמקום נשארה משפחה נוצרית אחת – שבהמשך עברה לנצרת. כיום הכנסיה מתוחזקת על ידי משפחה דרוזית ששוכנת צמוד ופותחת את הכנסיה בפני האורחים הרבים, במיוחד בחגים הנוצרים. בחג המולד הכנסיה מוארת באורות החג לצד חמשת הצבעים של הדרוזים. אנו ממשיכים ומושכים במעלה ההר, חולפים על פני מקאם נבי אליה וממשיכים לכיוון ציר הנפט ושם לבית המכס העליון וירידה אל גשר כפר הנשיא שחוצה את נהר הירדן.

הכרתי את הציר המערבי, זה שרץ מגשר בנות יעקב ועד מושב כרכום. שביל מהיר ולא מאתגר במיוחד שמהווה סיום מעולה לכל טיול. אז זה שהצד המזרחי בכלל לא דומה. קשה, טכני, מאתגר ונוגד את הציפיה למשהו פשוט. בשלב הזה מרום כבר המשיך הביתה בכביש. הטנרה ראלי מרגיש בבית, מלבד תזכורת שהצמיגים, מרגישים כמו תלמיד מב"ר בכיתה של 5 יחידות מתמטיקה. גם הטנרה הסטנדרטי של נסר התמודד יפה. דווקא ה־CB500X של סאלם הפתיע, והיום הוכיח עבירות ראויה לציון.

הציר המערבי של הירדן אף פעם לא מאכזב. מהיר ומהודק, עם בורות ארוכים, והאופנוע פשוט מרחף מעל הכל. אנחנו עוצרים רק לרגע כדי להדק את הקבוצה מחדש וכדי לראות מסוק אפצ'י שעושה אימוני טיסה בתוך הקניון של הירדן ההררי, מטורף. כשטסים, אז אין משמעות לבורות ולסלעים. אנחנו מפספסים בכמה דקות את עגלת הקפה שבכניסה לכרכום, ומכינים קפה אחרון ליום לבד. הולכים למלא אוויר לרכיבה בכביש. אני שם 30 מקדימה ו־32 באחורי. נסר שם לב שיש לו פנצ'ר בקדמי. אין לנו כלים אבל יש אמונה בצדקת הדרך. בקיצור. מתחילים את הדרך הביתה באינטרוולים. כל 15 דקות עוצרים וממלאים אוויר. זה עובד.

אנחנו גרים במקומות שונים – מחיפה בצפון דרך עוספיה בכרמל ועד כפר סבא (שעבור תל אביבים זה גם נחשב צפון). ואיכשהו הכל התחבר. כ־200 ק"מ בשבילים ובשטח של רמת הגולן ועבורי כ־14 שעות על אופנוע ו־470 ק"מ מדלת לדלת. יצא לי לרכב בשבילים "הסודיים" של הדרוזים וקבלתי הצצה אל נוף הילדות של נסר וסאלם.